היום שבו חזרתי כדי לקבל את התואר היה יום חברתי בעיקר. למעט
אלה שבקבוצת ההנחייה ובקפיטריה, כל השיחות בהן השתתפתי נסובו
סביב מצבי האקדמי וניזומו ממקור חיצוני. "וואו, מה אתה עושה
כאן?" היתה שאלה נפוצה, יחד עם הלהיט הנצחי: "אז מה אתה עושה
בימים אלה?". היו גם נסיונות לאירוניה בצורת: "אז מה, התגעגעת
להיות סטודנט?" ו- "פעם שלישית גלידה, הא?", כמו גם שימושים
בלשון המעטה: "איזו באסה להשלים לימודים, הא?" באופן כללי,
כולם היו מאד אמפטיים, אכפתיים וחטטניים. ככל שהתקדם היום, הלך
ונשחקה החמאתי המופתעת מן ההתעניינות החדשה בי. אנשים מלכתחילה
הרגישו שתשובותיי אינן מעניינות מספיק, לכן החלטתי לנקוט
בטקטיקת התחמקות שונה:

- "אז מה, באסה לחזור לעשות פרוייקט גמר, נכון?"
- "פרוייקט מה?"

- "אז איך זה לחזור לאוניברסיטה?"
- "האמת שמעולם לא עזבתי. פשוט חיכיתי לתורי בקפיטריה..."

- "מה, לא יכולת מרוב געגועים לפה?"
- "כן."

- "יש לך פלאשבקים מטורפים בטח, לא?"
- "לא, עד לרגע זה ממש..."

- "איזה כיף, נגיש את עבודת הגמר ביחד!"
- "הממ, אהא..."

אותו היום לא הסתיים בשעתו הרגילה - אולי כדי לשים דגש חזק
מתחת לתחושות התלישות והדז'ה-וו, הוזמנתי למסיבת תחילת סמסטר
אצל אלעד. שם פגשתי את אורלי, סטודנטית ממחלקה אחרת. המנטליות
האופיינית למחלקות האחרות וחוש ההומור הכובש של אורלי הם רק
חלק ממעלותיה; היא בחורה מקסימה לכל הדעות ולכן הפגישה המעשית
איתה הייתה (לפחות בחלקה הראשון) מעין ריגוש מוכר ומנחם.
למעשה, התכתבתי כבר עם אורלי כמה חודשים קודם לכן באינטרנט.
באחת ההתכתבויות האלה, בישרה לי שנמצאו בגופה תאים טרום
סרטניים. בתגובה להודעה הכתובה באינטרנט, התמודדתי בכבוד עם
הצורך לעודד, להבין ולתמוך, אך בחיים האמיתיים, בשיחה מילולית,
תגובות מתבקשות וטבעיות למצבי מצוקה אנושיים באות אצלי מעט מדי
ומאוחר מדי ולכן העדפתי שלא להעלות את נושא מחלתה. אני לא באמת
יודע איך מתנהגים בסיטואציות כאלה ועדיין, התקרית שארעה מאוחר
יותר, היתה כולה באשמתה של רות.

עם סיום החגיגות, בסביבות השעה שלוש לפנות בוקר, מצאתי את עצמי
מסיע קבוצת חוגגים, בינהם אורלי ורות, סטודנטית נוספת מהמחלקה,
לכיוון הבתים שלהם. ברגעיו האחרונים של המפגש, החליטה רות שלא
להניח ליום להסתיים בשלום. בעודי פונה לתוך הסמטה של אורלי,
פצתה רות את פיה ושאלה, בפעם החמישית שלה, את שאלת היום:
"אז מה אנדי, איך זה להשלים תואר אחרי שנתיים??"

"תראי", בקע הקול מאחורי כפות הידיים ששיפשפו באיטיות את פניי,
"אני באמת אשמח אם תפסיקו לשאול אותי את זה. זה לא כזה אסון
בעצם, יש דברים הרבה יותר נוראיים מזה, כמו למשל לחטוף
סרטן..." התגובה הראשונה שקלטתי, עם סיום הגיית המשפט, היתה
פרץ הצחקוק ההיסטרי של אורלי, שכאילו נמשך לנצח, נשמע כמו
קפיצי משאית שלא עברו שימון וגרם לאיבריי הפנימיים להתפתל
מאשמה.

הניסיון להביא את הנושא לסיומו בצורה הומוריסטית היה עלוב
במיוחד ובלהט הרגע שכחתי לגמרי את הנסיבות. ההבנה המאוחרת הכתה
בתחושת האשמה הנוראית שהדהדה בכל איבריי הפנימיים. ההשוואה
הזאת, שחוץ מלהיות וולגרית וחסרת טקט באופן קיצוני, היתה גם די
בנאלית, נבעה מצורך תמידי לומר את המילה האחרונה. להיות נוכח
בשיחה. אורלי לעולם לא תאמין לאפשרות שבאותה השנייה לא חשבתי
על כלום, לא על מצבה ולא על אף אחד אחר, מלבד הצורך לומר משהו
"מגניב". המשפט פשוט יצא מעצמו, מכח ההרגל, כנראה, להומור
עלוב. אם הייתי שותה בירה נוספת באותו לילה, הוא היה יכול לצאת
בשלמותו.

לאחר אותו היום, התרופפו הקשרים עם אורלי והצורך בשיחת התנצלות
כנה איתה הפך לעוד משימה, כמו רבות אחרות, שנדחתה ותידחה עוד
פעמים רבות.

מתוך פרוייקט הגמר בנושא אופני דיבור מעוותים יולי 08