תמיד רציתי להיות אשפית של מילים. לשלוט בהן כמו מאמן מסור
באריות. כמו אמן במכחול. רציתי לדעת לכתוב מילים שאנשים יאהבו
לקרוא. מילים שיכשפו עד כדי ניוון ומנגינות שיסממו עד שיכרון
חושים. רציתי לכתוב מילים שיסמנו קיץ לאלה וחורף לאחרים.
שידגישו רגשות.
רציתי לכתוב מילים לך. אתה. לקחתי דף ועיפרון, אך עדיין תמיד
התחלתי באותה המילה - אהבה. מילה שלוקחת אותי למחוזות רחוקים
ומזכירה לי ספינה, משום מה, ספינה שעוגנת במזח בארץ רחוקה
במזרח הרחוק ולא מפליגה, רק ממתינה.
רציתי לכתוב לך על קיץ וחורף וסופת שלג שקרו בנבכי נשמתי. על
ימים רחוקים, אגמים, מכשפות, מפלצות וקוסמים ועל האביר היחיד
שחיכיתי לו.
וחיפשתי, חיפשתי כל כך, בדקתי בכל מילון ותזאורוס אפשרי: מצאתי
כמיהה, מצאתי חיבה, מצאתי מתח, מצאתי תאווה ואפילו תשוקה, אבל
לא מצאתי את המילה הזו שתעזור לי לומר לך את מה שעגן בלבי, את
המטען שבתוך הספינה שהתיישנה כבר, כמו אהבתנו, או אולי אהבתי.
רציתי לחוות אותך ואותי, בתוך סופה של חשמל, כאב חד בעצמות,
הבנתי את משמעות הכמיהה. ואין דבר שיוכל לסמם אותי יותר מזה.
אפילו לא מנגינות ומילים מנוונות. אני משוכנעת שישנם רבות
כמוני ורבים כמותך, שיש מילים שהם אינם מצליחים להגות ואותן
מילים, שהן חלקיק קטנטן משיחה ורק חלק מועט ממשפט התחילו גם
אצלם במילה אהבה, או חיבה ואפילו תשוקה, במין מסתורין כזה של
סופת הוריקן שאינך יודע מה תשאיר לך, אילו זכרונות תוכל לקחת?
ואתה הופך לצופה בחייך, שוגה כפתי בדמיונות שווא שלא מעניקים
לך אלא רק נחמה מעטה, בעודך מצפה למחוות הקטנות האלה. כל עולמך
הופך ומתרכז בהן, כמו יצר אנושי חייתי משחר ההיסטוריה, אתה
משווע לאהבה.
קשה לי לכתוב, אני מחזיקה את הראש וחושבת איך זה שקשה לי
לכתוב. הייתי רוצה לומר כל מילה שעוברת לי בראש, אפילו שהיא רק
מילה מתוך משפט, חלקיק מתוך פסקה ופירור מתוך דיאלוג. ובניגוד
למה שאומרים: מילה אחת אינה משפיעה ואין לה כוח וגם לי. ואם זה
מונולוג, אז מה היה ספר?