כולם אמרו לי שהחתונה שלי תהיה הדבר הכי שמח בחיים שלי. אבל
היה בסדר, רק נחמד, לא יותר. לא היה רע, חס וחלילה, חס ושלום,
אבל איכשהו ציפיתי ליותר. הייתי יפה, אין ספק. לא שמנתי מאז
המדידות, אולי אפילו רזיתי. האיפור היה נחמד, כולם היו ממש
מקסימים אלי ואני אוהבת את גולי, אני אוהבת אותו כל כך. הכל
היה אמור להיות הרבה יותר ממה שיצא. אפיל הדיג'יי התקשר ואמר
שבסוף יש את הרמקולים שהוא קיווה שיהיו, אז הסאונד יהיה מעולה,
ועל העוגה האולם עשה ציפוי של מרציפן ולא סוכר מגעיל כזה שגורם
לך לרצות להקיא, וכשישבתי בסלון קיבלתי פרחים ומכתב מדהים מאח
שלי בקופנהגן, הוא נורא הצטער שהוא לא יכול היה להגיע אבל גם
הצער שלו לא הפך את היום הזה ליותר טוב ממה שחשבתי שיהיה.
ישבתי שם בחצי שמלה וחצי תסרוקת וכשהכניסו את הפרחים הנשימה
שלי נעתקה לשניה והלב נעצר, וכשאמרו לי שזה מיואב הוקל לי
ושמחתי, שמחתי מאוד.  וקיוויתי, חיכיתי לשמחה הגדולה הזאת,
חיכיתי לחופה. חיכיתי לראות את כולם. ועמדתי שם באמצע קבלת
הפנים וחייכתי וחיבקתי וצרחתי וקפצתי, הרמתי ונישקתי, ליטפתי,
לחצתי וחיכיתי שהשמחה הגדולה תציף אותי ולא הוצפתי. ובחופה
עמדתי, ואמא נרגשת ובוכה, אבא מרוכז, גולי, יפה שכמוהו, עוד
שניה מתמוטט משמחה והמילים יוצאות לו לאט מהפה, "אם...
אשכחך... ירושלים... תשכח..." והרב היה מצחיק והיין מתוק והכוס
נשברה וכולם צהלו ומרוב שהתנפלו אולי לא הספקתי לשמוח. וצרחות
ונשיקות, זיעה, בושם, יין, ברכות, אנשים שהכרתי, אנשים שלא,
גולי, אמא, אחותי, הדודים של גולי, גם זאת המכשפה, וכולם שמחים
ויורקים הצידה למזל טוב ואני מחכה.
והבטחתי לעצמי שאם היום היום כל כך שמח, הוא יהיה שמח גם בלי
כל כך הרבה אלכוהול וחיכיתי שמשהו יציף אותי כבר ופתאום מצאתי
את עצמי צפה בים וודקה וכולם מסביבי צפים גם כן ורוקדים
ומרימים אותי ומושכים ומסובבים ושמחים, שמחים עד לב שמיים
שמחים. ואני מחייכת ומסתובבת  וקופצת ומורידה ומורידה ואין
אושר גדול שיורד עלי בינתיים רק עוד וודקה, וויסקי וטקילה ועוד
ועוד עד שהתלחשו סביבי, תראו אותה, היא עפה... ו"איזה כיף,
אה?" ואני, "כיף..." ואני מסתובבת מסתובבת וגולי, איפה הוא,
וראיתי גולי רחוק אבל החישוב שלהגיע עד אליו התקזז עם האנרגיה
שאני משקיעה בקפיצות כאן במקום אז נשארתי וקפצתי ועם כל קפיצה
חשבתי לעצמי שהאושר היה צריך כבר להיות כאן, ובסופו של דבר זאת
אחלה מסיבה אבל אם יכולתי הייתי הולכת להתקלח ולראות את הפרק
האחרון של אבודים וחשבתי לעצמי כמה אני אוהבת את הסדרה הזאת כי
היא אולי מופרכת אבל היא כתובה כל כך טוב שרק בשביל זה שווה
לשבת במקום 45 דקות ולא לקפוץ וחשבתי לעצמי שאולי היא מופרכת
אבל הדיאלוגים ממש טובים ואני ואלכס היינו יושבים והוא היה
מסביר לי על הסאבטקסט ועל הביטים והייתי מהופנטת מכל מילה
שהוא אמר ואז חשבתי על כמה הייתי שמחה כשהייתי איתו,  שהוא כזה
חכם והזיונים היו מדהימים ושהיה מצחיק ואז חשבתי שטוב שזה נגמר
כי אם זה היה ממשיך הייתי מטפלת בו ולא היינו שותפים אמיתיים
לקשר ואני לא יכולה להמשיך להיות הבולדוזר שמאחוריו, שגם לי יש
דברים על הראש ושאם הוא אז לי לא היה מקום וכמה טוב שמצאתי את
גולי. כי הוא אוהב אותי, והוא גם חכם ומצחיק והסקס איתו בסדר
אבל מה שחשוב זה שהוא שותף ולא הייתי מסכימה להתחתן איתו אם
הוא לא היה כזה. וכמה טוב שאני מתחתנת איתו ושלא המשכתי עם
אלכס כי עם אלכס הייתי מתעצבנת יותר ועם גולי יש מי שידאג לי
במקום שאני אדאג לו. אפילו שגולי לא מבין במוסיקה כמו שאלכס
ואפילו שאלכס פעם בא אלי באמצע הלילה מהקיבוץ שלו בדרום רק
בשביל להביא לי כוס שוקו חם, כי רציתי, וגולי לא זז מהבית אחרי
עשר בלילה אפילו אם מיצי שוב נתקעה על העץ, והתחננתי בפניו
שיצא לעזור לה כי היא מסכנה אבל הוא לא הסכים ויצאתי לבד עם
כסא, ואז כשהורדתי אותה נפלתי. אבל גולי קנה לי את כל התקליטים
של לד זפלין, אפילו שהוא לא מכיר אותי ולא מבין מה העניין. אבל
אלכס גם היה שומע אותם איתי ובטח שלא מבקש ממני להנמיך. עם
אלכס הכל היה בווליום חוץ מהריבים שאז הוא פשוט לא דיבר ונתן
לי לנאום. גולי לא רב איתי, הוא רק מתנצל ומצדיק אותי וזה כל
כך קל עד שזה משגע אותי כי אלכס היה רב ועם גולי אני רק צודקת.
גם כל החתונה הזאת היא מה שרציתי, הגן, השמלה,  החליפה,
הפרחים, הסידור, התפריט, הדיג'יי, העוגה, השירים, ההזמנות, הכל
הכל אני.
אני מתחתנת היום.
פתאום גיליתי שאני עומדת וראיתי את גולי שותה ושמח ופתאום
מצאתי את עצמי בוכה, וכולם קופצים ואני בוכה. והסתכלתי על כולי
וכל מה שחשבתי זה אלכס והוא בא והחזיק את מותניי ואני נפלתי.
למה את בוכה, הוא שאל ואני עניתי, מאושר.