אני רוצה לכתוב אותך, צעד צעד, מילה מילה. עכשיו אני רוצה
לקרוא אותך, לקרוא חזק, ואז ללחוש, לקרוא קרוב, קרוב ממש.
אתה מעביר את ידך על פניי, ברכות וכוח תואמים, ואני רוצה
שתחבק, כי גופי חלש מכדי להחזיק את כולי, אבל אתה רק מביט
בעיניים גדולות ובולע רוק ושותק.
אני מרגישה שאני נופלת, חסרת שליטה, ואולי אני בעצם מרחפת
באוויר, שולטת בכוח הכבידה או נותנת לו לשלוט בי. אם הייתי
יכולה הייתי עפה כמו סופרמן, מצילה את הרגשות האבודים, מוצאת
תקוות גנוזות או משאלות מתוקות שברחו מהתסכול המפלצתי.
השם שלך מונח שם מולי. אני שולחת יד ארוכה אבל מצליחה לגעת רק
בקצות האצבעות. אולי אם רק קצת אקרב אותו, כן, ככה, עוד
טיפה... לא!
אני מסתכלת על ידיי והן לבנות כמו מרגרינה, ופתאום הן נמסות.
השם שלך מתנפץ לרסיסים, וטיפות גדולות של ידי מרגרינה רותחות
נוחתות על הריצפה מתחתיי. שתי טיפות פוגעות בעינייך, אהובי.
אתה לא יכול לראות, גם לא להביט בי ולשתוק, אז אתה מכניס את
שתי ידיך לכיסי המכנס, והולך.