הלילה היה קר מהרגיל, הנחתי שהיא רעדה לפי שדיברה אותיות
שהתחברו למילים וקשרו משפטים שהצטיירו לנגדי כנביעת חום של
כבשן, ובסביבתן היא התקבצה להתרחק מהקור המנוכר.
הבטתי בקרום צחור דק עד אינסוף שעטף אותה, ובמין שער מעבר חי
נושם- ושומר לבוש בגדי כמורה שחורים מייצגים.
הבטתי במצחה, תהיתי אם אוכל לזהות את האותיות שהגיחו יש מאין,
ניסיתי להקשיב אך היא מלמלה משהו שנשמע חסר משמעות לחלוטין,
חיפשתי את עיניה; הבנה מלאה אישררה את חששותי,
היא רעדה באמת.
התמדתה לנוע בסיבובים-סיחררתני, " הכל תלוי בסיבוב הכדור..."-
היא לחשה לעצמה, לא ידעתי להימנע מחיוך מגוחך שעם הזמן דעך
במבוכה- " קר לך..? "-שאלתי ומיד שמטתי את עיני, כשהן נקוו
לשקע אפור על רצפת הבטון ומשם לתעלת ניקוז מים - נפלתי על
ברכיי וזחלתי על גחוני תוך כדי חיפוש עיוור אחריהן כשהיא
מהנהנת בשלילה ודוחה את הצעתי ובמין מאמץ לכאורה, דומה שלא שמה
לב אליה כלל והמשיכה למלמל:
"זה רק חלק קטן... ואחר כך יהיה קר אף יותר... זה לא משנה
דבר.." -היא לחשה לי(?) " `הכל`
מתחיל בסיבוב הכדור..." בוהה דרכי כמנסה לשכנע מישהו רואה
ואינו נראה שנשם עורפי.
היה לי קר.
עלינו למעלה. היא צחקה.
הזיכרון שלי בוגד בי... אינני יודע מה היה לאחר מכן, אבל
הרגשתי שמצחי בוער, היא
העבירה את ידה בשערי המצל על האותיות שבערו ממני `מ` ו `ת`,
כנגדי ולנגדי, היא
עיקמה את פיה, נשמה עמוקות ובאורך רוח חבקה אותי ואני התפוררתי
לנגד עיניה.
הבטתי בקרום דק אינסופי ששמר עליה מהקור, ובשומר חירש-עיוור
ישיש לבוש שק עפר ישן מלא קרעים, שהתרפק על תורן ועליו שלט
"יציאה", זיהיתי מאחוריו ממש שער מחליד וסגור, הישיש ניסה לסמן
לי שאין כניסה בהתלהטות ובתנועות ידיים שנעו באותיות שקשרו
מילים לספירלות ומעגלים לכדורים כחולים עם כתמים, קודם לכן, או
אחר כך- או.. מקסימום בו בזמן, באמת, "לא באמת"-סימנו ידי
הישיש- "`א` עד `ת`-רק עם `מ` באמצע- ה כ ל".
"מה??"- פלטתי, הישיש סימן לי מין תנועה מגונה ונעלם.
לא הבנתי דבר, אבל הוא הצחיק אותי, אז גיליתי שאדמה כיסתה את
החלוק הלבן שאין לי מושג מתי לבשתי אותו ולמה בעצם.
כבר לא היה קר.
"הכל תלוי בסיבוב הכדור"- מישהי לחשה לי פעם, והכדורים הכחולים
עם הכתמים התחילו להתפרק בפתאומיות ולהתחלק לכדורים קטנים יותר
ויותר עד שהם הגיעו לגודל בלי משמעות והמשיכו להתחלק מאבדים את
זהותם משתנים כהרף עין ממש לנגדי; התפוררו למילים ואלה לאותיות
ואלה מיש לאין.
לאחר מכן הן התחלקו פעם נוספת, אבל כבר לא יכולתי לראות,
עיניים התגלגלו במורד תעלת ביוב ישנה עד לאצבעות רגליי היחפות,
ולא ידעתי מה לעשות איתן, נפלתי על ברכיי ובכיתי בחוסר אונים
מוחלט;
"הכל תלוי בסיבוב הכדור." |
