מרגישה בתוך מבוך, כלא. הכלא שבניתי לעצמי, בעצמי. טיפונת אור
מצליחה לבצבץ דרך חרכי תריס העץ, שפתוח כדי סדקים עדינים.
מתעוררת מחלום. שוב חלום עליו. כל כך מוחשי. פוקחת עיניים אבל
איפה אני? בבית של אמא? החדר הגדול מתבהר פתאום. לא, אני בדירה
שלי בצפון. קצה הארץ. קמה, שוטפת פנים. חוזרת לחדר.
שרידי המחלה שלי ניכרים בכל פינה. הרצפה כמעט בלתי נראית תחת
כמויות נייר הטואלט המשומש.
מתיישבת על המיטה ושוב נזכרת. בחלום היה לו שיער יותר קצר,
מתולתל כמובן. לא הביט בי כלל. היתה שם גם ילדה קטנה.
מקסימה,בלונדינית יפיפייה מושלמת. היא היתה קשורה אליי איכשהו
אבל אני לא חושבת שזאת היתה האחיינית שלי. אולי כן.
הרבה אנשים ישבו שם על הדשא מסביב. ואני גם. נינוחה ככל
שיכולתי. מנסה להתנהג כרגיל, אפילו די בהצלחה. חוץ מכמות
הפעמים שניסיתי ללכוד את מבטו, ללא הצלחה.
ולפני זה, ההצפה. ליד הים. פתאום הים עלה על גדותיו והציף את
הבית שלידו ישבנו. מזל ששמענו בזמן את האזעקה וברחנו. המים
שטפו את החול והגיעו עד אלינו ממש.
והתמונות שלו, שנראה בהן כמעט כמוני, חוץ מהפצעונים שאף פעם לא
היו לי (תודה לאל). ואיך כולם כמו כשהיינו ביחד - "כן הם כל כך
דומים". אז, קראו לנו שתי כבשים. שתי ישויות מתולתלות
חייכניות. כאילו אפילו זווית הפה השמוטה דומה לשנינו.
רוצה להתקשר אליו, לשתף אותו. אחרי הכל זה עליו. יודעת שלא
יענה.
למה עליו? זה עליי. אפילו בחלום שלי הוא בלתי מושג. לא רוצה
בי. זהו, החלום נגמר. בחזרה למציאות. |