אהבתי אותה, כשלוקחים לך את הלב.

חשוך בדירה. הרחוב עייף ומעולף. מאיר אריאל מצחק אותה, אני
שוכב על הרצפה. על התקרה יש כל מיני צורות. כמו הצורה של מוות
מתקרב אליי. והקירות שמתנשמים, הם ספוגים שדים. הטלפון מצלצל.
מודיעים שחוליית אויב אחת הסתננה. אני אומר שהמלחמה כבר לא
שלי, אני בחופשה. הרמטכ"ל מגמגם משהו ואני טורק. בדרך למקרר יש
הרבה בלטות. אין לי כוח לספור אותם, אז מספרתי אותם. בלטה 72
ואני פותח את המקרר. מתמתח, מותח את הצוואר. מוציא ביד אחת
בקבוק וודקה וקרטון עגבניות. מערבב. אפשר לראות מכאן את הים,
היא אמרה לי פעם. אני לא יודע למה... אבל מעולם לא הצלחתי
לראות את הים מירושלים. רק הרוחות שלו, קרות ורטובות, מכות
בענפים ובאבנים, סופגות ריחות תבלינים כל הדרך, ונכנסים לחלון
שלי, מסממים את הדירה. זה לא הריח שלה. לה היה ריח של סבון.
אבל זה הריח שלי, ושל ירושלים.
כשאני סוגר את כל החלונות. מבעיר סיגריה. מסתכל אל המוות
בתקרה. עיניים שלי שוקעות. שרים שיר ורוקדים בירושלים שנת
1933. פנסים צהובים-כתומים שוטפים את המרפסת הרחבה. את זוכרת?
שמלה ארוכה צמודה שחורה לרגלייך עוטפים, ואני משיק איתך יין
אדום, אומר לך בטוח עוד ניפגש.

תוכי יוסי מת אצלי על המרפסת. הוא הביא לי אותך כמו שהבטיח,
אבל לקח אותך שוב... לאן? בנפתולי הזמן, נגיעות לרגעים,
הזדמנויות את שפתייך לנשק. היו הרבה מלחמות מאז. אני אמרתי לך
על המרפסת הרחבה. אמרתי גם אם אמות, את יודעת שאחזור, ניפגש
באיזה יום ולא נדע מי ומה. כולם רקדו בפנים, כמו מפל של זכוכית
וגרון. כתם דם מחוק של כישוף היה לרגלינו, ואת שתקת ולגמת
מהיין. ולמול עינייך עיניי נשברו.