ענת כססה ציפורניים באובססיביות. בקושי התאפקתי לא להציל אותן
מהשיניים האכזריות שלה. בחדר ההמתנה של פרופ' גרוסמן - מומחה
לבעיות פוריות. אפילו אני כמעט התחלתי לכסוס ציפורניים.
מה בכלל אני עושה כאן? אני שואל את עצמי וקם ממקומי. משוטט
בחדר הריק וממשיך לשירותים. שאלה באמת טובה. החיים שלי עם ענת,
אשתי השניה, רק נהיים טובים מיום ליום, וזה טבעי שהיא גם תרצה
ילדים, לא? ניסינו. ו.. נו. לא ממש הצלחנו. אז עכשיו אנחנו
מחכים לתשובה שתחרוץ את גורלנו.
החבר'ה שלי דווקא שוחים טוב. עובדה. יש לי שלושה ילדים. הבעיה
לא יכולה להיות אצלי. אבל מצד שני, יכול להיות שהם נחלשו.
שטפתי את פני, שולח מבט אל המראה שמזכירה לי, שהלבן הכה שורש
בשערי השחור. הילדים שלי מדהימים. אני אוהב אותם יותר מאשר את
עצמי, ואני אתן את הנשמה שלי בשבילם. כל אחד מהם הוא עולם מלא
של קסם ושל צחוק. אמא שלהם, גרושתי, פחות. היא חלק מההיסטוריה
שלי, תודה לאל.
אני לוחץ את ידה של ענת, שחוץ מפיה, יושבת קפואה. רק היום,
אחרי שיש לי את הקן החמים שהקמתי יחד עם ענת, אני מבין שהדברים
שנראו לי חלק טבעי מהחיים ומהזוגיות כשגרתי עם סופי, הם תוספות
לא הכרחיות. מריבות, לדוגמא. בגידות. אשמה. כמה טוב יהיה לגדל
אתה ילדים. אני מסתכל על האור שיש לה בעיניים. איזו אמא טובה
היא תהיה.

"אתה עקר מלידה" פרופ' גרוסמן הטיל את הפצצה לאחר מספר משפטי
נימוס. נחש התפתל לי בתוך הבטן, וגלגל אותה כלפי מטה, ושוב הפך
אותה. ענת החזיקה בי, ידיה העדינות מושכות את ידי. הרגשתי רק
את הנחש, ואת הבטן המתהפכת. שפתיו של המומחה נעו בלי קול,
מסבירות לגופי המתכווץ איך כמה ולמה הוא היגיע למסקנה הנ"ל.  

"אני אפוצץ אותה", אמרתי לענת, את המשפט שסיכם פחות או יותר את
כל מה שהרגשתי באותו רגע. בינתיים, פוצצתי את הפגישה וטרקתי
מאחורי את הדלת.

נסעתי ללא מטרה ברחובות העיר העמוסים בסוף יום ראשון רגיל. סוף
העולם הגיע. התרכזתי באומללות שלי. לא היה לי מושג לאן אני
נוסע. אפילו האדום ברמזור נראה פתאום שונה. כמעט נסעתי. לא
הבנתי למה אני צריך לעצור. מי החליט את זה בכלל?
חזרתי להרגלים הישנים שחשבתי ששכחתי והתיישבתי על הבר. הכי
קרוב למשקאות, הכי מהר לשכוח. התמונות עלו בהירות וחדות. אורי
נולד. בן זכר. רצתי בכל הבית חולים צועק צוחק ומאושר. תמונה
שלי בים בונה ארמונות בחול עם אורי ושני. מלמד אותם איך בונים
את היסודות כמו שצריך. ענבל הקטנה בעריסה. ימי הולדת בגן ובבית
ספר. ערבי כיתה אצלנו בבית. בר המצווה של אורי. הפרצופים
החמוצים של שני.  ענבלי רוקדת ריקודי בטן...
באמצע של החצי השלישי שלי, קלטתי מבין מסך העשן שפיזרתי סביבי
בעישון מאסיבי, את הבחורה שיושבת מולי עושה לי עיניים. נדמה לי
ששכבתי איתה פעם. מאז ענת לא הייתי כאן. היא לא נתנה לי סיבה
לברוח. ענת! הלוואי ולא היינו מכירים. הצטערתי שנתתי לה לגרור
אותי לדבר המטופש הזה. לגמתי עוד מהכוס שהיתה מונחת לפני.
"תרצה להזמין אותי למשקה?" היא שאלה, מעיפה לעברי שובל סמיך של
עשן מהסיגריה שהחזיקה בין שתי אצבעות שהמשיכו לציפורניים
ארוכות צבועות בלק אדום. שפתיה הבשרניות נצבעו אף הן באדום
חזק, מתריסות. הגוף שלי סימן לי שהוא גם רוצה. להתפרק ולהסתלק.
סימנתי לברמן, שימזוג לה מה שהיא רוצה, שילמתי עבור המשקאות,
ויצאתי אל הרחוב החשוך. חזרה לאישה שאתי.

האישה שאתי, ישנה כשחזרתי. היא לא חיכתה ערה בלילות.
"אני אוהב אותך" לחשתי על אוזנה ונשקתי ללחייה. ליטפתי את
כתפיה הרכות. ונישקתי גם אותן. היא הזיזה את ידה כמנסה להעיף
זבוב שנדבק לאוזנה, והתהפכה לצד השני. הקשבתי לקול הנשימות
שלה. אולי היא בכלל כבר לא איתי? בת 28. מילא, בעל זקן, אבל
שלא יכול להביא ילדים לעולם?
השעון על השידה הראה ארבע. המחשבות מילאו את הראש שלי, עד
שעזבתי את המיטה החמה, וממשכך הכאבים מסוג אלכוהול, עברתי
למשכך כאבים מסוג ספיידר סוליטר. קלאפ - לאפ - לאפ, עוד חבילה
הושלמה ונאספה. זיקוקי דינור מלאכותיים הופיעו על המסך מולי.
"ניצחת". מן החדר השני נשמע קולו של השעון המעורר. רק עכשיו
שמתי לב לצבעי הזריחה הכתומים שחדרו מבעד לחרכי התריס. עוד כמה
שעות האוויר בחוץ יקבל את צבע עיניה של ענת שננעצו בי, שעונות
על המשקוף הלבן של דלת חדר השינה שלנו.  
"רוצה קפה?" שאלה כאשר הבחנתי בה. הנהנתי. היא נעה לאיטה אל
המטבח. מתעלמת מאירועי אמש. יכולתי לחוש אותם בכל תנועה שעשתה,
ובכל משפט שלא נאמר.
"הייתי צריך להיות קצת לבד" אמרתי לה. מתנצל. היא מזגה את החלב
כאילו לא שמעה את דברי.
היא התקרבה אלי עם שני ספלי קפה בידה, מניחה אחד מהם על
השולחן, לידי. את השני אחזה בשתי ידיה, כילדה קטנה שמחזיקה
בובת חרסינה עדינה. אני זוכר את המבטים של סופי כשהייתי שותק.
היא הייתה מטיחה בי שאני בוגד בה. בסוף באמת בגדתי בה.
אבל עם ענת רציתי לדבר. המילים פשוט לא נשלפו. זה החינוך הדפוק
שלי. החינוך שמנע ממני להביע רגשות. אני גבר, וכוס אומו העולם
הזה, כן, רציתי לבכות. העולם שלי התהפך לי בבת אחת ואין לי שמץ
של מושג איך אני ממשיך. היא הפרידה יד מכוס הקפה שלה, והניחה
אותה על פני, חמה ועוטפת. מלטפת בעדינות את מצחי, את לחיי, את
שפתיי. קרובה. השענתי את ראשי על בטנה הרעבה לילד. ריח גופה
המשגע חדר לאפי. בחיי, עוד רגע הייתי נכנע לה. אז הלכתי. אמרתי
שנדבר כשאחזור מהעבודה, אני חייב לטוס.

לשרוד את היום הזה. זה מה שרציתי. אבל אחרי שהבנתי שאני לא
מרוכז, החלטתי לנצל את הגלובלי לטובתי, לשם שינוי, ולחתוך
הביתה. עוד מחדר המדרגות, ריח הבשר השרוף חדר דרך נחירי ומילא
את ריאותיי. נכנסתי לתוך אדים של עשן סמיך שעלה מן התנור,
והעפילו בסרחון שלהם על בגדי העבודה המיוזעים שלי.
"רציתי להכין את הצלי שאכלנו אצל אמא שלך, ששני התלהבה ממנו"
אמרה מאוכזבת. למרות שענת מושלמת לדעתי, אני יודע שבאופן
אובייקטיבי יש לה כמה חסרונות, כמו זה שהיא לא יודעת לבשל.
"יש משהו מיוחד?"
"לשני יש יום הולדת." הזיכרון קצר הטווח הוא החיסרון המרכזי
שלי, ומושא לבדיחות רבות. היא השתתקה ברגע האחרון.
"הילדים לא יבואו היום." קולי חרק כמו ציר חלוד שמתנפנף ברוח.
חסר תועלת באותה מידה. הוצאתי את הפלאפון מנדנו, ולחצתי שתיים
ארוך.
"גידי. חכה עוד כמה ימים, לפני שאתה פועל בפזיזות. אתה בעצמך
אומר שהחיים והמוות ביד הלשון." מצאה את המילים, בדיוק כשצליל
החיוג פסק וסופי ענתה לי.
נשמתי עמוק, לפני שאמרתי לסופי שכשהיא מביאה את הילדים, שלא
תיסע. אני צריך לדבר איתה.  
המים שטפו את גופי מאבק היום שדבק בי. זה לא העסק שלי. זה לא
העסק שלי! מה אכפת לי בכלל. אבל אי שם התרוצץ לו קול האי-גיון
שטען ש 'מה זאת אומרת לא עניינך?! אתה אבא שלהם. אתה גידלת
אותם. אתה אוהב אותם. הם חלק בלתי נפרד מהחיים שלך'. ההיגיון
הכריע כשטען ובצדק תכין אותם בעדינות. הם לא אשמים בזה שאמא
שלהם...

סופי חיכתה לי כשהילדים עלו למעלה. נכנסתי לרכב שלה, כדי לא
לדבר באמצע הרחוב. לא רציתי סצנות. קיוויתי שזה יעבור בשלום.
שיערה הבלונדיני אסוף לאחור ועיניה הירוקות הגדולות מביטות בי
בקוצר רוח. סופי אישה יפה. שפתיה נראות כאילו ציירו אותן
בעיפרון. כמה זמן לא הייתי כל כך קרוב אליה?
"אני מפסיק את המזונות."
מבטה הביע אי אמון ופליאה ותובע הסבר גם יחד.
"אני וענת רוצים ילד. אנחנו עושים בדיקות פוריות. היינו אצל
מומחה." עצרתי.
"אני מאחלת לכם אושר ואושר. אתה רוצה שאני אחזיק לכם את הפנס
או משהו?" השפתיים שלה התעקלו כלפי מטה בהבעה צינית אופיינית.
מבטי שוטט על מעבר לזגוגית החלון. הייתי צריך לשתף את האשה
הזאת באחד הרגעים הכי אינטימיים שלי. שבע עשרה שנה לא הצלחתי
לעשות את זה.
"הוא אמר לי שאני עקר מלידה" הישרתי אליה מבט.
עיניה נפערו לרווחה, ופיה נפתח ונסגר, מחפש מה לומר. "זה לא
הגיוני להגיד לאבא לשלושה ילדים דבר כזה."
"תגידי לי את, מה הגיוני ומה לא?"
"אני לא צריכה להגיד. רק תסתכל כמה הם דומים לך." הביטחון שלה
הרגיע אותי. בפעם הראשונה מזה זמן רב חשתי בטחון בנוכחותה.
נשענתי לאחור. קצה של תקווה הופיע, והרשיתי לעצמי להעיז עוד
קצת.
"את בגדת בי?"
"כן." הפתיע אותי בכנות שלה. "לא הייתי עושה את זה אם היית שם
בשבילי." תירצה "תחזור על הבדיקות האלה, אני מבטיחה לך שתגלה
שזאת טעות."
"את בגדת בי. לעזאזל." הכאב בידי שנחתה על הדש-בורד התפשט
בתוכי. מרעיד את המכונית. שורף את מה שעוד נותר בי כלפיה.
"הילדים הם שלך, גידי." היא אמרה מעבר למסך הדמעות שחנקתי
בתוכי.
"זאת הפעם האחרונה שהם אצלי" יצאתי מן הרכב בטריקת דלת.
"מה אתה רוצה שאגיד להם?"
חזרתי אל החלון. "לא מעניין אותי." ופניתי ממנה. לתמיד.  

הרעש שבקע מן הבית, הזכיר לי שהסאגה טרם הסתיימה. היום אני
נפרד.
אני נפרד מענבלי שבדיוק שרה שיר שהיא המציאה בעצמה, ולא יכולתי
להתפקע מצחוק עד שהבטן כואבת. לא השתתפתי בכאב השן שנפלה לפני
ולא התפעלתי שקיבלה מאה בחשבון. היא הכינה לשני ריקוד וכשהיא
התחילה לענטז ולהזיז את הגוף במתיקות של ילדה בת עשר שמנסה
להיות פאם פאטל, הייתי אדיש. תמיד במצב בכזה אני חייב לנשק
אותה, והיא מתקפלת בתוכי ואנחנו ככה איזה שעה. לא מיני כזה, חס
וחלילה, היא הבת שלי. אבל בכיף, אני מפנק אותה ועושה לה נעימים
בשיער והיא מדגדגת אותי. איך אני בכלל יכול להרשות לעצמי לגעת
בה אם היא לא הבת שלי...
המריבות עם שני נראו לי חסרות משמעות. בשיאו של גיל ההתבגרות,
בת ארבע עשרה, בדיוק היום, כבר הרסתי לה את החיים פעם אחת,
כשבחוצפתי התחתנתי פעם שנייה. אז לא כעסתי עליה כשהיא טענה
שהבושם שענת קנתה לה מסריח, וגם לא כשהיא צרחה על ענת כמו
מטורפת כי אני שיניתי את המיקום של הציור שלה. אורי דווקא כן
נזף בשני על יחסה אל ענת. אני אתגעגע אליה?
ולא שאלתי את אורי על הזימונים שהיו לו ל"סיירת".
"אבא, אתה בא לרוץ?" שאל אורי כאשר ענת פינתה את השולחן,
ועברנו לסלון.
"לך אתו" ענת מנעה ממני אפשרות להתחמק. "אנחנו נסתדר", היא
פנתה אל ענבל, שהשיבה בחיוך חסר שן.  
דווקא לא היה לי אכפת לרוץ קצת במזג האוויר הקריר, להרגיש את
הרוח הקרה חובטת בי בעוצמה כשאני מנסה להילחם בה ולרוץ דרכה.
אלא שזה כרוך בשיחת נפש. זה היה הזמן שלי ושל אורי, תמיד עמדנו
על כך שהריצה הזאת תתקיים בכל מחיר. עכשיו הייתי צריך לשלם
אותו.

"אתה לא כרגיל, אבא."
"הכל בסדר, רק קצת עייפות." טפחתי על כתפו בחיבה.
הגענו אל המצוק. במצוק אנחנו עוצרים ומדברים.
"הייתי בגיבושון השבוע." הזכיר לי כשראה שאני לא מעלה את
הנושא. הקשבתי לו.  ההתחלה היתה סבבה. הוא היה בכושר מצוין,
ציית לפקודות, אבל אז אחד המפקדים החליט להתלבש עליו. הוא סיפר
לי את מה שהיה צריך לספר בארבע עיניים בשיחה של גבר אל גבר.
הוא סיפר איך קרעו לו ת'צורה והשפילו אותו בפני כל הקבוצה וגם
אחרי שהקבוצה הלכה לישון, והוא נשאר לבד - הוא והמפקד.  
הוא קצת כמוני, אורי. אחד כזה שתמיד לוקח על עצמו אחריות, אבל
גם אוהב להצחיק. שיעבור באש למען אחרים, ולעולם לא יבקש עזרה.
הוא מאוד אהוב, הבן שלי. ואני לא אומר את זה כי הוא הבן שלי.
הוא באמת כזה.  
"ומה עשית?"
"המשכתי לרוץ. עד שהמפקד אמר לי לעצור."
"בכית?"
"לא."
"גם לא כשחזרת הביתה? כשהיית עם אורית?"
"לא."
"אז תבכה עכשיו." אמרתי, לא הייתי צריך להגיד לו. מאה שמונים
ושתיים ס"מ של שרירים בלי טיפת שומן ישב לידי והתייפח. חיבקתי
אותו. מותר לו להישבר. הוא צריך ללמוד שזה בסדר. אסור לו להיות
כמו אבא שלו, שעסוק כל החיים בלברוח מהכאב שלו, במקום להתמודד
איתו. אבא שלו. גם כן אבא. אלוהים יודע מי זה אבא שלו. אני לא
יודע.

כשחזרתי עם אורי ענת לא היה בסלון. שני וענבל ראו טלוויזיה.
"אבא", ענבל רצה אלי והתמקמה בין זרועותיי. הריצה שלי ושל
אורי, תמיד זמן מועד לפורענות. ליטפתי את שיערה של ענבל בלי
משים, מגונן עליה באופן אוטומטי. "שני צעקה על ענת שהיא גנבת,
ומאז ענת בוכה." שני קמה מהספה, רוצה ללכת הביתה.
"מפגרת. תמיד את חייבת להתערב?" השפתיים של שני התעקלו כלפי
מטה בהבעה צינית מוכרת. היד שלי התרוממה בלי שום כוונה ונחתה
על לחיה של שני בעצמה רבה. השתקפות העיניים של סופי מתוך פניה
של שני האשימו אותי.
"אני שונאת אותך." היא צעקה כאשר טרקה את הדלת מצדה השני.  
"לך אחריה, גידי." ענת יצאה מהחדר, בעיניים אדומות. קוראת את
האשמה בפני. מעולם לא הכיתי את הילדים שלי. אני לא בנאדם אלים.
הרגשתי את המועקה עמוק בבטן, מעין קפיץ שמנתר ומרעיד את האברים
הכי פנימיים שלי. היד שלי היתה חמה עדיין וידית הדלת קרה
כשמיהרתי לצאת דרכה, בעקבות הנערה המרירה שעזבה כמו סופה.
שני לא נראתה באופק. הלכתי כמה מטרים קדימה, אולי היא מתחבאת.
צעקתי את השם שלה, מחפש. אורי ענבל וענת ירדו עכשיו, מוכנים
לחזור הביתה. ענת מסרה לי את המפתח, משהה את מגע ידי בידה.
הילדים נכנסו לאוטו. סקרתי את הרחוב, מחפש את שני, מקווה שהיא
בדרך הביתה. אם קרה לה משהו...
אם יקרה לה משהו...
"הנה היא" צעקה ענבל והצביעה על דמות הולכת. האטתי. זאת לא
היתה שני.  
"איפה שני?" סופי ישבה בסלון ספר מונח על ברכיה. היא הרימה את
מבטה והופתעה לספור שלושה ראשים, רק שהראש השלישי היה שלי ולא
של הבת שלה. הבית שלי. שבע עשרה שנים של עבודה, ואני כבר לא
חלק ממנו.
"היא ברחה." אמרה ענבל.
"היא קללה את ענבל." הילדים שלי ניסו להגן עליי. סופי לא צעקה.
לשונה המשוננת פוצעת דיה.
התיישבתי לידה,על ספת העור השחורה, מבקש מהילדים להניח לי
לשוחח עם אמא שלהם. הם לא התעקשו להישאר.
"מה קרה?" שאלה סופי. הבית לא השתנה. מבטי נדד על פני הקירות,
מתעלם משאלתה. איך יכולתי להגיד לה? "סיפרת להם?" ניחשה.
נענעתי בראשי, קולי אובד בין הזיכרונות. "גידי," מבטי שסקר את
התמונות הישנות והמוכרות כל כך פנה אליה. מצפה לביקורת. סופי
נגעה בי במבטה. לא היה שמץ של כעס, או של קטנוניות בדבריה.
"אני לא יודעת מה קורה ביניכם. זה לא הזמן להתנתק משני. היא
זקוקה לך."
"לי?! מבחינתה אני התגלמות הרוע עלי אדמות." זרקתי.  
"אתה יודע," היא היתה רכה כמעט כמו בפעם הראשונה שבה נפגשנו.
היא נגעה בידי, מנסה להסב את תשומת ליבי אליה." אם יש משהו
ששיגע אותי כשחייתי איתך היה השתיקות שלך. כאילו אתה רוצה
לצעוק, ותמיד בחרת להתעלם. אני זוכרת שניסיתי דרך הכאב להוציא
ממך תגובה, להוציא אותך מהאדישות שלך. ככל שפגעתי, אתה רק
נעלמת יותר. עד שעזבת אותי לגמרי. אני רואה את זה אצל שני,
וממנה אתה לא יכול להתגרש. היא בסך הכל רוצה שתיגש אליה ותחבק
אותה. אל תגיד כלום. רק תהיה איתה."
סופי קמה מן הספה, וחזרה עם אלבומי התמונות בידה. התקרבתי
אליה. היא העבירה את הדפים לפי הקצב שהיא קבעה. משתהה על דפים
מסוימים יותר מאחרים. מאפשרת לי לבחון את חיי מחדש. מזכירה לי
כמה דם ירקתי על מנת לחנך אותם. כמה כעס, אהבה, תסכול, בלבול
עברתי אתם. הראש של ענבל הציץ מעבר לדלת חדרה, וכאשר הפנימה
שסיבת השקט אינה רצח, קרבה אלינו. בשקט כמו חתול, מצאה את הדרך
אלי, נצמדת חזק. וכשהיא הניחה את ראשה על ברכי, עשיתי לה
נעימים בשיער.
"היא עדיין לא חזרה?" שאל אורי, מוצא דרך משלו להתקרב.
סופי העיפה מבט בשעון. "אם היא לא תחזור עוד רבע שעה, נתקשר
למשטרה" היא פנתה אלי לקבל את אישורי. הנהנתי, מודאג. אולי לא
כדאי לחכות?
"איזו פסטורליות." עיניה של שני עברו על ארבעתנו יושבים
ומתבוננים באלבומי התמונות הישנים.
"שני", נדרכתי. היא המשיכה לחדרה, ואני בעקבותיה. "מה?!" קיבלה
את פני בקוצר רוח. התיישבתי לידה, עוטף את ידה הקטנה בתוך ידי.
היא ניסתה להלחם בי. לא ויתרתי. המשכתי לאחוז בה חזק בתוך ידי.
דמעה קטנה התגלגלה מעבר לשמורת עינה, מותירה שובל דק על לחייה.
חיבקתי אותה. גם העין שלי הייתה לחה.

כעבור חודשיים.
ענת כססה ציפורניים באובססיביות. אספתי את כף ידה בכף ידי
וליטפתי אותן בעדינות. בחדר ההמתנה של פרופ' גרוסמן - מומחה
לבעיות פוריות, אין סיבה להילחץ. יכול להיות שהוא יגיד שהוא
טעה ויכול להיות שלא. יש לי שלושה ילדים מקסימים. אני אוהב
אותם באופן טוטאלי. יש לי את ענת. יש עוד משהו שאני צריך?