כשהשמיים נופלים זה בכלל לא משנה מה הצבע שלהם, הרהרתי כשהבטתי
בשמיים הכחולים שליוו אותי ביציאתי מן העיר. שמי תכלת מבריקים,
מופרעים בידי עננים לבנים וקרניים בלתי נראות של שמש. השמיים
שלי נפלו כשהייתי בת עשר. בוקר אחד, הלכתי למטבח הבית. אמי
ואחותי ישבו שם ושוחחו. שתיהן השתתקו בהתקרבי. מפיצה אדי שינה
לכל עבר, לא חשתי אז במבטן. וכששאלתי מפורשות איפה אבא שלי,
שהיה אמור להצטרף אליי לטיול שנערך באותו יום, והדממה העמיקה,
חשך העולם שסביבי וכל הצבעים דהו באחת והפכו לאפור.
באי חשק,  פילסתי לי לדרך, בין שדות חרושים ושדרות ברושים.
לחצתי על דוושת הגז, למרות שרציתי ללחוץ על הברקס. "אני מכינה
לך הפתעה" שכנעה אותי אחותי להגיע אליה. "הפתעה שמאוד תשמח
אותך" הדגישה. אני לא אוהבת הפתעות ואחותי יודעת את זה. למה
בכל זאת היא החליטה להפתיע אותי?  
רציתי לשוב על עקבותיי למרות שטרם הגעתי. רציתי לחזור אל ריח
העיר המפוייח ואל המחסור באוויר. רציתי כבר את הרעש וההמולה.
ובעיקר רציתי לשוב אל הסטודיו שלי שבו מונצחים מאות ואלפי רגעי
חיים. חלקם ממוסגרים, מחכים לקונה שירצה בם לחלקם לא יהיה עוד
בשימוש. מרחוק, נצנץ לעברי השלט המורה על פנינת הנדל"ן חצי שעה
בלבד מתל אביב, שבה הקימה אחותי את ביתה.
באופק, האדימו השמיים, צבעם התכנס והתעבה. לרגע כמעט התפתיתי
לעצור ולהוציא את המצלמה. להנציח את הערב האביבי הזה, הערב
שבו...
הערב שבו נפלו עלי השמיים שנית.

שתי מכוניות לא מוכרות חנו בכניסה לבית אחותי. קיוויתי שלא
מדובר בעוד ניסיון עקר להכיר לי בן זוג. מן הבית פרצו לעברי
קריאות "דודה" וזוג ידיים משך את עצמו על כתפי לחיבוק והנפה
באוויר. נשיקות הורעפו בלי הבחנה על היצור הקטן, שרק כדי
לראותו שווה היתה הנסיעה כולה.  
נכנסתי אל הבית, ניחוח  תבשילי השבת עמד באוויר. ריח הדגים
המטוגנים ושלהבות הנרות מרקדות במקומן על פמוטי הכסף קידמו את
פני עוד לפני שנכנסתי. וכשנכנסתי ומבטי נתקע על האיש הזר שישב
על הספה משוחח עם גיסי. האיש הזר שנתן לי את חיי וגזל את
משמעותם, האיש ההוא, בשיער לבן וכרס מלאה מחזיק כוס של משקה
ומדבר בנחת עם אחותי וגיסי. ולהשלמת התמונה המשפחתית הנעימה,
מחדר הילדים יוצאת אמי היקרה מנופפת לעברי בקריאת שלום.
ברגע אחד נקלטה התמונה ונצרבה בראשי. כמו תמונה בעדשת המצלמה,
נחקק המראה, בראשי. וקול אחייני הקטן, שעדיין תלוי היה על
כתפיי, אינו מבין מדוע זרם הנשיקות פסק, וצעקותיו הקוראות
אחריי "דודה, לאן את הולכת?"  

לא תיקנתי וציינתי שאני לא הולכת אני נוסעת כי לתל אביב לא
הולכים ברגל. למרות שהדרך חזרה היתה קשה כמעט כמו מסע רגלי עם
אפוד מלא. צלצול יחיד קטע את דממת הנסיעה, ויכולתי לשמוע את
אחותי אומרת לאיש ההוא שיניח לי כשאני כועסת. אחרי שאני מתחממת
אני נרגעת ואז כדאי יהיה לדבר איתי. יכולתי לשמוע את הקול שבי
מתמרד נגדה, לעולם לא אירגע. לעולם לא אסלח.
הגעתי לביתי, מסרבת לכבות את נהמת המנוע. מסרבת להיכנס אל תוך
החלל הפרטי שלי. לא כי חששתי ממנו. להיפך, מפני שחששתי שלא אצא
ממנו. מספר דקות ישבתי כך, בוהה במכוניות הנוסעות סביבי,
מרגישה את הדף הרוח כשהן חולפות על פני. ידי סובבה את ההגה
שמאלה והרכב השתלב בנתיב הנסיעה.
עצרתי כשהגעתי אל בית חברתי הטובה ביותר בעיר. חלקנו דירה
משותפת, בתחילת שהותי בעיר והמשכנו יחד במסלולים השונים שהחיים
ניתבו לנו. אור בקע מדירתה ושטף של מלל לא ברור הגיע אל
אוזניי. התלבטתי האם להיכנס לביקור של פתע. היא שם עם בעלה
וזוגות חברים שהזמינה לארוחת ליל שישי. מאז הפרידה מדודי הדרתי
את רגלי ממפגשי זוגות שכאלה.
עמדתי ליד דלת הכניסה. ידי נעה למעלה מוכנה לדפוק עליה. קולות
צחוק נשי עלו ממנה ואני חשבתי מה בכלל אגיד לה עכשיו? חככתי
בדעתי רגע ארוך, עד שהורדתי את ידי לצידי גופי, וחזרתי אל
הרכב. זה המשבר שלי, אני לא יכולה לצוץ אצל אנשים שחיים את
חייהם ולהטרידם.

נסעתי לדירתי, שוב נעצרתי בחנייה השמורה לי. לקחתי איתי את
התיק ובו המצלמה שהתכוונה לצלם את אחייני המקסימים ונותרה
מובטלת, מיששתי את מפתחות הבית מוודאת כי הם מונחים עדיין
בקרקעית התיק ויצאתי מן הרכב. מוכנה להישאר בדירתי ולא לצאת
ממנה עוד לעולם. על חומת האבן הנמוכה בכניסה לדירה ישב איש
מבוגר עם שיער שיבה. כאשר יצאתי מן הרכב קם ממקומו והתחיל
להתקרב אלי, הפכתי פניי והלכתי בכיוון המנוגד לביתי, ברחובותיה
ההומים של העיר הדחוסה.
האיש המבוגר צעד בעקבותיי, ואני הגברתי את מהירות צעדיי,
מתעלמת מן הכאב של חיכוך נעלי העקב שלא נועדו להליכות מהירות
ברגליי. ניאונים הבהבו מכל עבר, שולחים אותות אל השמיים.
מימיני ראיתי בר אפל, בלי ניאונים ועם מוזיקה עמומה. בבת אחת
חציתי את הכביש נכנסתי אליו. מקרוב גיליתי שכבר ישבתי בו מספר
פעמים בעבר. התיישבתי ליד הבר, והפניתי את מבטי אל הדלת, מוכנה
לברוח אם תיפתח. האיש חלף על פני הבר, אך לא נכנס לתוכו.
"תשתי משהו?" שאל הברמן, כנראה שהנהנתי כי הוא הניח מולי כוסית
עם משקה. הרגשתי כמו בסרט אילם שנע בהילוך איטי. שפתיים נעו,
אבל הקולות לא חדרו את החומה האקוסטית שהקיפה אותי.
מתוך הערפל צפה ועלתה דמותו של דודי שהיה בן זוגי ארבע שנים עד
לרגע שבו הציע לי להינשא לו. חשבתי עליו, ונזכרתי באותה הבעת
תימהון שעלתה בפניו כאשר סירבתי לענוד את הטבעת. "את רוצה
לחשוב על זה?" הוא שאל, ואני נדתי בראשי לשלילה. "ממי, אני לא
אבא שלך" הוא אמר, משפט שהיה שגור בפיו בכל פעם שכעסתי עליו,
משכנע אותי שאיתו זה אמיתי. שהוא לא מתכוון להיעלם יום אחד.
פתאום כל-כך רציתי לראות אותו.
ביקשתי את החשבון.
"כבר את הולכת?" שאל בחור עם תלתלים בלונדיניים ויופי קלסי,
בטון שאינו מקבל סירוב. רציתי לסרב בנחישות ונכנעתי לשחצנותו.
הוא סימן בידו לברמן והאחרון הגיש לי משקה נוסף. בהיר התלתלים
גרר אותי אל במה צפופה עליה נעו אנשים שיכורים, בלי לתת את
דעתם על תנועותיהם. קופצים, מסתחררים, נופלים, מקיאים ושוב
קמים. נעתי כבתוך חלום. הבחור לידי חושף טור שיניים מושלמות
כשהוא מגחך לעברי ושומר על תנועותיי. הלכנו אל השירותים, והוא
נצמד אלי. הרגשתי אותו צמוד צמוד, נושף על פני, מצמיד את פיו
אל פי. שיתפתי פעולה, כשהוא הוריד את החולצה שלי. וגם כשהפשיל
את מכנסיי, מנשק את גופי, מותיר סימני נשיכות קטנים. מישהו דפק
על דלת התא וצעק לנו לצאת משם.
"שנלך אליי?" הוא שאל. לא עניתי, אבל נגררתי אחריו, או שניתן
לומר שהוא גרר אותי איתו. כל הדרך אליו זמזמתי שיר שנתקע לי
בראש, והוא החמיא לי ואמר שאני שרה יפה. המשכתי לזמזמם, עיני
העוברים ושבים ננעצו בי כאילו הייתי עוף מוזר ולא סתם שיכורה
תל אביבית טיפוסית. שלחתי את ידיי כדי לסדר את החולצה שלי
ולשוות לי מראה סביר, והבנתי שלבשתי את החולצה שלי הפוך.
נכנסנו לדירתו וריח מבאיש עלה באפי. שקית של זבל שלא נזרקה
שבוע עמדה ליד הדלת וריח של ירקות מרקיבים התערבב בריח פרוותו
של חתול שחדרו הישר אל נחירי הרגישים והאלרגיים.  
"אני לא יכולה להיות פה." היה המשפט שהצלחתי להגיד לפני שהקאתי
בכניסה לחדר השינה שלו. המתולתל הבלונדיני, שרצה פיק אפ אבל לא
כזאת שצריך להזמין את העוזרת בשבילה, שאל אם להזמין לי מונית.

"לאן?" שאלתי.
"לבית שלך." ענה.
"הבית שלי?"
על איזה בית הוא מדבר, לעזאזל? ענני זיכרון שטו בערפל מוחי,
מתנגשים זה בזה. בית ילדותי. הבית שבו גרתי עם אמא ואבא ואחותי
הגדולה. והייתי מחכה שאבא יחזור מהעבודה ויספר לי סיפור ויסחב
אותי על הכתפיים. יום אחרי לכתו נמחק כאילו מעולם לא גר בו.
שלט הדלת הוחלף, תמונותיו נעלמו, שמו נאסר להגייה כאילו אבד
בתהום הנשייה. הבית בנורדאו שחלקתי עם דודי. הבית הקטן והחמים
שלנו. "קן תפילותינו", היה אומר דודי ומקדש בערב שבת ומתפלל
למעננו. או לבית בפלורנטין, שבו אני גרה והוא חלול ודומם, וריק
לי בו וקר, למרות שחשבון החשמל של התנור יכול להציג תמונה מעט
שונה.
יצאתי מדירתו, בלי לענות לו. "היי." הוא קרא אחריי, "את לא
יכולה ללכת ככה." המשכתי ללכת בלי לענות לו. רגליי דאבו על
העקבים עד  שנעצרתי והסרתי את נעליי. לרגע חשתי שוב כמו ילדה
יחפה בשבילי המושב שבו גדלתי. עכשיו כבר יכולתי לרוץ. רק
שעכשיו לא ידעתי לאן.

שוטטתי בלי מטרה ברחובות תל אביב כמו חרק שנלכד בבית ומחפש דרך
החוצה ונתקל בחלונות אטומים שחוסמים את דרכו אל האור והשמש.
פעם אחר פעם הוא מנסה לקפוץ אל השמש וניתקל בזכוכית. זיעה
ניגרה מפניי כמו באמצע הקיץ עכשיו וניגבתי אותן בשרוול החולצה,
והאיפור נמרח עליה. ללא מטרה חלפתי על פני מקומות מוכרים מבלי
לזהות אותם.
נשרתי אל ספסל בכיכר מלכי ישראל. חשתי חבולה ומטונפת עם האיפור
שנמרח, חולצתי ההפוכה, רגליי יחפות ומטונפות מאספלט הרחוב
ושאריות הזבל שבני האדם מותירים עליו התיק על כתפיי ונעליי
אחוזות בכף ידי.
במקום הזה הכרתי את דודי, נזכרתי. ציפורים שתו ממי המזרקה,
ותרו אחר זרעונים, מאמינות שבזכות כנפיהן הן חופשיות, אינן
מבינות שהן כבולות אל המקום הזה בכבלים עזים של פחד. פחד שאינו
משחרר, שאינו נותן להן לעזוב.
הרמתי את כף ידי הימנית ונגעתי במקום בו אמורה היתה להיות טבעת
הנישואין שהציע לי דודי. נזכרתי בשיחה האחרונה שלנו, שבה שלחתי
אותו לפסיכיאטר מייד אחרי שהוא שלח אותי לפסיכולוג. הוא אמר לי
אז שאני מטורפת. שלעולם לא אמצא בחור שיאהב אותי כמוהו. שייענה
לכל שיגעונותיי. אני אמרתי לו שהוא גבר טיפוסי שרוצה לשעבד את
אשתו שתהיה משרתת שלו ותעשה כל מה שהוא רוצה כדי שהוא יוכל
לזיין ילדות בנות שש עשרה.
הסתכלתי בציפורים המאושרות בכבלי הפחד הבלתי נראים. האם הן
באמת פוחדות או שאולי פשוט טוב להן להיות שייכות?

בכוחות אחרונים הגעתי אל דירתו של דודי. וילון כיסה את חלון
חדרו ולא הצלחתי לנחש האם הוא ער או ישן. נזהרתי שלו לדרוך על
זכוכיות בקבוקי בירה מנופצים שהיו בכניסה לבניין ועליתי את
שלוש הקומות באיטיות. דפקתי בדלת, תחילה בשקט של מי שאינה רוצה
להפריע ולאט לאט התחזקו הדפיקות.
"שירה." אמר דודי כשפתח לי את הדלת. לא עלה בדעתו לסלק אותי.
רציתי לפתוח את הפה, להתנצל על הביקור הלא צפוי, להזמין אותו
לשיחה. להסביר לו שהוא האדם היחיד חוץ מאמא שלי ואחותי שמכיר
אותי, שיודע מה משמעות הביקור הזה עבורי. רציתי...
"שירה." חזר דודי וקרא בשמי, הפעם בקול רם יותר. לא כעס או
הפתעה היו בטון דיבורו. היתה זו דאגה כנה, שבקעה מגרונו.
הרגשתי שעוד רגע אני מתמוטטת. ודודי, שמכיר אותי כמו שרק מי
שהיה יכול להיות בעלי מכיר אותי, אסף אותי אל זרועותיו. הקשבתי
לקול נשימותיו הרגועות, וניסיתי להשוות את קצב נשימותיי הפרוע
לשלו. במשך רגע ארוך עמדנו צמודים בפתח הבית שלו. הקיפאון שבו
חשתי החל להפשיר נוכח מגעו החם של דודי.
הפוסטר שחימם את יצועו, דוגמנית מודל 87, יצאה מן החדר להציץ
עם מי הוא מדבר. התנתקתי ממגעו.
"את רוצה לשטוף את הפנים?" שאל דודי, מזמין אותי להיכנס, לנוח
להירגע.
נדתי בראשי לשלילה. שומרת את החיבוק שלו בזיכרוני, יודעת שלא
משנה מה יקרה, הוא לא יעזוב אותי, הוא תמיד יהיה שם בשבילי.
ירדתי אל הרחוב, ועשיתי את הדרך חזרה הביתה.
באופק הפציעו פסים דקים של אור חיוור. אלפי גוונים יש לשמיים,
אבל צריך להעמיק בהם כדי להבדיל בניהם. התבוננתי בהם היטב
וידעתי, שהשמיים אף פעם לא נופלים, רק בני אדם נופלים.