לשמש נולדתי,
רוח פרעה שיערי,
החופש חגג בנשמתי
ניחוחות פרחים בשמו מסעי;
מסע אהבתי
אתך, אליך, בגופי ונשמתי  
שכבשתי אליו בסערת חושים.
הייתי אישה איתך בכל מאודי
אך הייתה גם הנערה שבי
אשר רקדה סביב
והחשש והפחד - שריפה בלבה הצית,
שאולי תיכווה מאש האהבה...
לכן ניתקתי עצמי ממך.
חשבתי שרק לעתים ארחף עמך
אנשום את ריח גופך,
אלטף את גופך  
אצלול אל האהבה אך בזהירות רבה
כדי לא לטבוע ולאבד השליטה.  

כיום, אבקש סליחה, אהובי
על הפחד שעטף את לבי
הרחיקני מעיקר כוונתי,  
הקפיא לבסוף את אהבתי.
אז, בבהירות מחשבתי והגיוני
או, שמא מגעגועיי וערגתי,
סרו הספקות מלב הנערה שבתוכי
ונולדה שוב תשוקת האישה שבי -
התשוקה לאוהבך בכל כוחי
מבלי לפחד מאהבתי  

שעון פעימות לבי עצר מלכת בעוזבי אותך
אולי מחוגיו נגנבו, אולי נותרו בלבך...
אילו רק ידעתי שאהבתך יכולה שוב להעיר מחוגי השעון
ופעימות לבבותינו ישובו לפעום,
לו רק ידעתי בביטחון  
שנערת שמש זורחת אליך אוכל להיות -  
אזי, התחושה לאבדך, המלווה אותי כל העת  
לתובנה, כי אהבתי עדיין בוערת - תשמש כגלעד.