אולי עבר די זמן מאז שראשך המתולתל
כבר לא תלוי בי
כבר לא עוצר לנוח על זרועי
או שאולי זה האזור הקר בחצי מיטתי
שדחף אותי לדף, לכתוב

עלו בי זיכרונות מתוך אותו הלילה אז, בגן
איך השתנתי
כבר לא אורב לך מול מפתן דלתך
כבר לא תצאי, לא אתחבא, לא תתפסי אותי נבוך
איך נדחקתי אל הדף לכתוב

היינו את, אני והנהג, וקומץ חיילים
איך לא הסטת מבטך
ולא הפסקת לצחוק כל הנסיעה
אני הייתי לך ליצן, ואת היית לי נסיכה
שהכניסה בי רצון לכתוב

ובסוף הדרך הסלולה, על שביל עפר רטוב
הסתחררו הגלגלים והתפזרו לאורך הרחוב
ואם בצומת המדובר הייתי רק פונה הפוך
אך עכשיו כבר אי אפשר לחזור

כשתחזרי לכאן בעוד שנה, יפה ומרוצה
לא אחכה לך בשדה, לא אהיה ארוז בעטיפה
גם לא אעמוד שם מקנא בזה ששר אל חלונך
איך נשפכתי אל הדף...