הכרתי אותו. את היפני.
קאטסו קראנו לו, לא השם שבחרו לו הוריו, שם שהגיע ונצמד
אליו.
הוא לא דבר אנגלית, ולמעשה לא ידוע לי אם דיבר בכלל.
הוא רק חייך תמיד, חייך וקד קידות קטנות בראשו.
וכשקורקי-הקטן השתכר, לכבוד השיחרור מהכלא,
נעמד מולו, כלל לא יציב, ואמר לו, לאאאאט-לאאאאט, שיבין
"אתההה!, אתה אידיוט מזדיין והחיוך המזויין שלך
ממש מעצבן אותי", קאטסו הביט אליו ברכות, מחייך חיוך רחב
וקד קידות קטנות בראשו, כפות ידיו צמודות זו לזו
כבמחווה של תפילה מחוייכת.
גם כשקורקי-הקטן שבר את בקבוק הוויסקי שבידו, בתנועה חדה,
מדוייקת, על קצה שולחן הסנוקר, לא לפני שרוקן את תוכנו
בלגימה,
גם אז קאטסו המשיך לחייך ולקוד בראשו אל קורקי-הקטן.
לרגע חשבתי שקאטסו, בדבקותו הנזירית,
יתרומם באוויר עם חיוכו, קידותיו וידיו המתפללות,
נראה היה שגם קורקי-הקטן חיכה, אבל קאטסו נשאר נטוע,
לא זז ממקומו, לא שינה את חיוכו, לא הפסיק את קידותיו
ולא הפריד בין כפות ידיו. אפילו המקצב לא השתנה, גם לא המבט,
שריר לא נע בפניו, מלבד שרירי חיוכו.
קורקי-הקטן העיף מבט בחבריו,שיכורים הם היו ונורא שקטים.
מהופנטים הם הביטו בקורקי וביפני ארוך השיער, המחייך וקד,
לא יודעים אם לצחוק, לצעוק או לשתות.
כשקורקי-הקטן סובב את הבקבוק השבור בתוך בטנו של קאטסו
הם קמו על רגליהם, אוספים מעילים, מפתחות, צעיפים,
מטבעות. מוכנים למנוסה מיידית.
בעמידת היכון, הם צפו בקאטסו.
בקבוק ג`ק דניאלס תקוע בבטנו וזרמים של דם קולחים ממנו
אל בגדיו, אל הריצפה, הוא הביט בקורקי-הקטן, שהביט בו
ברכות,
ידו עדיין נחה על פיית הבקבוק וקאטסו מחייך וקד בראשו,
ידיו יציבות בתנוחתן
והוא קד וקד,
והוא קד,
והוא..
שנים אחר כך מישהי אמרה : "יפני, לכו תבינו"
ואני, שהכרתי אותו, שהחלפתי עמו נוצות ככרטיסי ביקור, אמרתי:
"שלוש שעות לקח לי לנקות את הדם". |