שרה על חיים, על מקומות מאושרים,
שם גם אמא לא לוחצת ויש שני אחים תומכים,
בלי סיכונים מיותרים, מאהבות וריגושים,
קופסת סיגריות ומצית, ביחד תשע עשרה תשעים.

מדרגות מלוכלכות, ניירות על הרצפה,
בקבוק גדול וכוס אחת, בינתיים עוד ריקה.
נועלת פעמיים, משאירה שם את המפתח,
תמיד טוב לנסות, אז בסוף אני לוקח.

ואני לא שולט ביצר, הרים נראים גבוהים,
פתאום אני נסגר, פתאום כולי חורים,
ולמרות כל השקרים וכל הרגשות,
סיגריה בין שפתיה, אני מת כל כך להיות.

החושך לא עובר, השחר לא עולה,
כלום כבר לא יפתיע, כלום לא ימלא,
חורים גדולים בראש קטן, לאן אפשר ללכת?
אנשים קטנים בלב גדול והנה גם שלכת.

עוד מעט מגיע בוקר, אין עוד אור של הזריחה,
צעד צעד היא פוסעת, היא חוזרת לבדה,
החושך מתעורר, הצבעים רוצים למות,
המיטה פתאום קורצת, אני יודע שזו שטות.

אבל היצר משתלט עליי, הרים הופכים גבעות,
פתאום הכל נשפך ממני, אין יותר סודות,
ולמרות כל הדברים, לא שלי לעולמים,
עוד סיגריה בין שפתיה, והיא שרה על חיים.