לכבוד:
ראש מנהל גיוס, אל"מ אמיר רוגובסקי
משרד הביטחון
ד"צ 01191, הקריה ת"א.
ראש לשכת גיוס, סא"ל איציק מור
מחנה תל השומר
ד"צ 01215, רמת גן.
שר הביטחון אהוד ברק
לשכת שר הביטחון
משרד הביטחון - רח4קפלן 37 הקריה ת"א.
הנדון: בקשת ערעור על החלטת הועדה לפטור מטעמי מצפון 11.11.08,
ובקשת פטור משירות ביטחון מטעמי מצפון בהתאם לסעיף 39 לחוק
שירות הבטחון (נוסח משולב), תשמ"ו- 1986
לא אומר שנעשה לי עוול, מהסיבה הפשוטה שלא נעשה. זוהי המערכת,
ידעתי טוב מאוד לאן אני נכנסת כשהתחלתי את התהליך.
נכנסתי למלחמה, הדבר הזה שאני כל כך סולדת ממנו, והדבר הזה
שבגללו לקחתי החלטה קשה ואמיצה שאני לא מוכנה ללחום עוד, ולא
להשתמש באלימות ובגופים אלימים. ואכן מאז שלקחתי את ההחלטה
הזו אני לא נוהגת באלימות ואני לא חלק מגופים אלימים. תגידו מה
שתגידו, אבל צופים זה לא צבא! רק מי שחווה את המערכת הזו יודע
עד כמה זה לא צבא, עובדה ששם לא מתעלמים מדעותיי, ומקבלים
אותם. עובדה ששם יש לי מילה, ואני זו לוקחת אחריות על מעשיי
ועושה אותם.
בסירובכם לשחרר אותי הוכחתם את מה שכבר ידעתי- שזו מערכת
אלימה, נוקשה, שלא אכפת לה מהפרט, לא פלורליסטית ובעיקר
אטומה.
אני לא מוכנה להכנס למערכת הזו!
אתם כבר יודעים מאיפה התחילו דעותיי להתפתח, אתם כבר יודעים
שעברתי תלאות וייסורים בדרכי לפטור מטעמי המצפון, מצד חבריי,
מצד שונאיי, מצד סתם אנשים שלא מכירים אותי, ועכשיו גם מצדכם.
אבל זה בסדר. אני מאמינה שכל דבר קורה מסיבה, ושבסוף תמיד טוב,
ואני הרי זו שקובעת מתי הסוף יגיע, גם בתהליך הזה, אין לכם
שליטה על הדבר הזה כי אני עקשת מדי (ג'ינג'ית, מה לעשות).
במשך כל התהליך אמרו לי תמיד לא לבוא עם דיבור מזלזל, על אף
שבואו נשים את הדברים על השולחן, אני לא בדיוק מעריכה את
דעותיכם. אני מכבדת את העובדה שאתם חושבים ויש לכם דיעה, וזו
זכותכם, אבל ציפיתי לאותו יחס בחזרה של כבוד השונה, והחושב
שונה. כעת, לאחר שלא זכיתי לכבוד הזה, כבודי אליכם ירד
משמעותית. לא אומר שהוא אינו, כי אני מכבדת כל אדם באשר הוא
אדם, וכל דיעה באשר היא דיעה, אבל ללא ספק נפגעתי, הושפלתי,
והתגברתי. כן עלו בראשי מחשבות כגון: למה לעזאזל אני בכלל
מבקשת את רשותם של הרוצים ברעתי?! עדיף לי כבר לברוח לחו"ל, כי
אם ככה מתייחסת אלי המדינה (והצבא זה מדינה, איך שלא נסתכל על
זה, במדינה הזו הצבא הוא הגוף הכי חזק) מה יש לי להמשיך לחפש
פה?
אבל אני מגדירה את עצמי כשומרת חוק, וכבנאדם שלא נוהג באלימות,
ויותר מכל כבנאדם שלא נכנע למוסכמות (כפי שרבים מחבריי עשו, כי
לא היו להם הכוחות לעמוד מול הגוף הזה שיורק על כולנו), ולו
הייתי עושה זאת, הייתי נכנעת.
המלחמה שלי היא לא אלימה, והיא יותר מהכל צודקת. אני מערערת
על החלטתכם, וכן אני מאוד לא מקבלת אותה. אם היא לא תשתנה, גם
אז לא אקבל אותה, גם אם זה אומר שעלי להכנס לכלא.
אני מתכוונת לנצל את זכויות הסירוב שלי עד תום! ואל תשכחו שאני
זו שאחראית על חיי, ואני מחליטה בחיי מתי התום.
במשך כל הועדה נקטעתי בכל פעם שהתחלתי לענות על שאלותיכם, ולכן
עלתה בראשי המחשבה של למה הם בכלל מכנסים את הועדה הזו, אם הם
בכלל לא מקשיבים לי? ואז הבנתי שמהתחלה, מאז ששלחתי את המכתב
לא באמת הקשיבו לי. כי זו המערכת, וזו האלימות שבה, שמתבטאת
מעבר להחזקת הנשק, ומעבר לשיבוטי החיילים, ומעבר לחוסר אכפתיות
גם מחיילים שנמצאים כבר שנים בשבי. לא אכפת לה מכלום! הגלגל
ימשיך להתגלגל, אז מה אם חיילים מתאבדים? אז מה אם חיילים
מתים? אז מה אם הם נשבים, משתגעים ומשתעממים? הם חיילים. לא
בני אדם. ככה רואה המערכת את חבריי שכבר התגייסו, ואת חבריי
שמיועדים לגיוס בחודשים הקרובים, ואותי שמיועדת לגיוס מבחינתם,
אבל לא מבחינת אף אחד אחר. כי כל השאר שהם לא המערכת יודעים
טוב מאוד שהמערכת לא זקוקה לי ושמקומי לא שם.
זה לא שמקומי לא שם מתוך אנוכיות, מתוך חוסר אכפתיות מהמדינה.
זה שלמדינה לא באמת אכפת ממני, לא אומר שלי לא אכפת ממנה, כי
עובדה שאני כן עושה שנת שירות, ועובדה שאני כל כך להוטה לעשות
שירות לאומי. ויותר מזה אני מאמינה ששירות לאומי כל כך יותר
חשוב כי המדינה מתפרקת מבפנים אז מה זה שווה שנגן עליה מבחוץ?
הרשו לי להדגיש את עמדתי מחדש, על אף מספר הפעמים הלא מבוטל
שכבר עשיתי זאת, אני מוכנה לעמוד מאחורי דעותיי ולומר אותן שוב
ושוב- אני מאמינה שבמצב שאליו נקלענו היום, מכל בחינה שרק
תבחרו, מדינית או עולמית, המקום של האלימות רק תופס תאוצה
ועלינו להקטין אותו משמעותית.
אני לא מתיימרת לתת עכשיו פתרונות שאני לא מבינה בנושאיהם. אני
יכולה אך ורק לומר מה אני חושבת שנכון לי, ביודעין שזה נכון
לעוד מספר לא מבוטל של אנשים מסביבי, ובתקווה שזהו הפתרון
לאותו מצב עגום. הפתרון שלי הוא סירוב. סירוב לשימוש באלימות,
סירוב להוות חלק מגופים אלימים, סירוב לסגור את ראשי וללכת עם
הזרם כאשר אני רואה שהזרם שורף אותי. אני אחזור ואדגיש את
נכונותי הרבה ומחויבותי האישית, לא מתוך מחויבות לאומית דווקא,
אלא באמת מתוך רצון פנימי, לעשות שירות לאומי מועיל, חשוב
ותורם לא פחות מכל שירות צבאי אחר.
בוועדה נשאלתי האם לדעתי הצבא הוא הגורם לכך שיש אלימות
ברחובות, לכך שיש אלימות במועדונים ובכבישים, ותשובתי לאחר
שחשבתי על כך, ולאחר שאני מרגישה כבר פחות פגועה, היא שלתרבות
הצבאית ששוררת במדינת ישראל יש חלק גדול בזה.
צבאות מטבעם הם גופים אלימים, בהתנהלותם, ברעיונותיהם
ובפתרונות שלהם למצבים קיימים, ואותה תרבות צבאית אלימה מחלחלת
גם לחיי היום יום שלנו, ולתרבות שלנו. כך אני רואה את הגופים
הללו, ולכן אני כל כך רוצה לשרת בגוף אזרחי, בשירות לאומי וגם
בצופים, כי הצופים בניגוד לצבא, לא אלימים בהתנהלותם. הם
מאפשרים השמעת דעות גם של חניך בכיתה ד', לעומת חוסר אפשרות של
טירון להשמיע את דעתו למפקד.
הרשג"ד בצופים הוא רק דמות מכוונת למדריכים, בעל ניסיון רב
יותר, והשכב"ג מסוגל להטיל וטו על החלטות שנעשו ללא התייעצות
מוקדמת עם כל החברים, משום שזוהי תנועתו, ושבטו, והוא בוחר
להיות שם, מתוך אידיאולוגיה, בגלל חברים או בגלל סיבות רדודות
אחרות שלא נראות לעין.
לכן אני כן בחרתי בצופים. לכן אני לא בוחרת בצבא.
נכתב במכתב שקיבלתי מכם, גם תשובה שלילית, אבל בנוסף נכתב בסוף
"לאור האמור לעיל, התרשמה הועדה כי הגר הציגה התנגדות לחובתה
לשרת שירות צבאי, אשר רובה ככולה טמונה בהתנגדות למסגרת הצבאית
בהיותה מסגרת. לפיכך ממליצה הועדה שלא לפטור את הגר משירות
צבאי מטעמים שבמצפון", ואני לא יכולה שלא לתהות למה לא פוטרים
אותי מטעמים שבמצפון כאשר אני מתנגדת למסגרת הצבאית. אמנם
הצהרתי שהייתה לי בעיה עם המסגרת הבית ספרית, אבל זה לא נוגע
לדעותיי, כי עובדה שהצלחתי להסתגל אליה, ולסיים את לימודיי
התיכוניים עם תעודת בגרות מלאה, ועוד להצטיין במסגרת לימודיי.
עובדה שאני מצליחה להשתלב במסגרת נוספת כמו הצופים, שהיא לא
מסגרת צבאית אך היא מסגרת שדורשת מחויבות רבה מרצון, בניגוד
לבית הספר ששם המחויבות היא אינה מרצון. מה שאני מנסה לומר זה
שבעייתי היא ללא כל ספק לא טמונה במסגרת, ואני לחלוטין בנאדם
מסתגל.
בנוסף אני מעוניינת למתוח ביקורת על כך שלא התאפשר לכם לקבל
רושם אחר ממה שקיבלתם, משום הסיבה הפשוטה שלא נתתם לי את
ההזדמנות לתת לכם רושם אחר, בגלל שלא התעסקתם עם האידיאולוגיה
שלי, אלא עם דברים אחרים שאמנם מהווים חלק נכבד ממי שאני
ומהאידיאולוגיה שלי, אבל לא בגללם אני מבקשת את הפטור הזה.
האמינו לי שאם אני עדיין דבקה בעמדותיי לאחר כל הדברים שעברתי
בשנה האחרונה, כנראה שבאמת מגיע לי הפטור הזה. ואני אפרט-
אני מגיעה מסביבה של חברים "מורעלים", שכל אחד הולך לפלוגה
יותר מובחרת מהשני, וכל אחד יותר מחכה לרגע לבישת המדים מהשני.
אמנם יש לי חברים נוספים שרק סובלים מהצבא, אבל רוב האנשים
שהקיפו אותי בשנה האחרונה, הם ההפך הגמור ממני.
סבלתי מהתנכלויות, מקריאות גנאי, אפשר לומר שגם נעשה עלי חרם
מסוים. בנוסף לכך בעקבות לחץ של המורה לספרות, החלטתי לפרסם את
מכתב הסירוב שלי בעיתון בית הספר. לאחר שזה עשה את הדיו
הצפויים, ולאחר שהתעמתתי עם אותה מורה על איך שהכתבה הזו
פורסמה, בצורה שלא רציתי בה, חבריי ה"מקסימים" לשכבה החליטו
לעשות כסף על חשבוני, והלכו עם הסיפור הזה לעיתון "תל אביב" של
"מעריב". שם הוצגתי כ"משתמטת", וכ"מטיפה להשתמטות". רק לאחר
פרסום הכתבה המשפילה והמבזה והמעליבה, הואילה בטובה אותה כתבת
להתקשר אליי ולבקש את תגובתי. תגובתי לא ניתנה.
הסיפור הזה יכול להמשיך, אבל אם לומר את האמת אני לא יודעת עד
כמה זה יעזור.
אני בכל יום מחדש חושבת לעצמי למה לא ללכת עם הזרם? למה לא
להפוך לדג מת? הרי בלי שכל אין דאגות. אולי יהיה לי יותר קל
לזנוח את כל מה שאני מאמינה בו ולהפוך לפקידה אפורה. אני יודעת
שזה לא יקרה, לפחות לא בזמן הקרוב. אבל ייתכן ויגיע היום הזה,
ואתם תדעו שלא רק שהייתם שותפים לגזרה הזו, היא נעשתה בגללכם.
לכן אני מבקשת מכם פעם נוספת, להסתכל עליי בתור בחורה צעירה
(וגם די אמיצה אם יורשה לי להחמיא לעצמי), שלקחה על עצמה חתיכת
החלטה אמביציוזית, הרת גורל, שתשפיע כנראה על המשך חייה במדינת
ישראל (והמשך חיי אכן מתוכנן להשאר בגבולות המדינה. לא שאני
פוסלת אפשרות של ביקור בחוץ לארץ), ועל המשך חייה כאזרחית
תורמת במדינת ישראל, וכאזרחית עם דעות קצת שונות, שחשוב
שימשיכו להתקיים במדינה זו. אני מבקשת מכם לבחון את
האידיאולוגיה שלי כעוד דיעה שיש לקחת אותה בחשבון, וכדרך חיים
שבחרתי לעצמי. אני כבר חתמתי על מסמך שבו אני מתחייבת לכך שאני
דוברת אמת, וגם העדים שלי כבר העידו על הכנות שלי. יותר מכך גם
הפסיכולוג (סלחו לי שאני לא זוכרת שמות. לא הצגתם את עצמכם
בפניי) שישב בוועדה אמר שככל שהוא רואה את זה אני בנאדם כנה.
משום כל אלה, ושאר הדברים שהצגתי במכתבי הנוכחי, בוועדת
המצפון, בראיון המקדים ובמכתב הראשוני (וגם בגרסאות שקדמו לו
ולא נשלחו), אני מבקשת לפטור אותי משירותי הצבאי מטעמי
המצפון.
והאמינו לי- אני הולכת עם הלב, אבל בעיניים פקוחות.
יום מקסים שיהיה לכם...
בברכה,
הגר (מתודה) גבאי
"אתם יכולים למחוץ את האידיאליסט, אבל לא את האידאל" |
