אל תשכחו אותי, אל תשכחו את הרבבות והמיליונים,
תזכרו אותי, שמי היה פעם יעקב ישראל שילר,
יהודי מהעיר האהובה שלי ורשה שבפולין,
תזכרו אותי בבוא יומי על קץ הזמן וסבלותיו,
ואני שסמכתי על אל רחמן שהיה לעריץ נורא,
שלא ניסה את מידת רחמיו לעמו ולבניו,
ולא אמר אל תשלח ידך אל הנער הזה,
אל תיגע בעמי, לא את הנער הזה שבנפשי.
אל תשכחו אותי ואת הרבבות והמיליונים
שנשרפו כמוץ והועלמו כדשן על פני האדמה,
שנחשפו לסערה בין גלגלי הרכבות,
או גזע יהודי בשר מתייסר, נהר מרירות ודם,
מן הוורוד שבוורדים סולקתי לעבר תהום נשייתי,
ובשרי נצבע מחרוזות של שנאה ופצעים
כשישבתי לבדי שפוף ושקוע בכאב ומחסור,
כי אבוא גם אני עם אחיי ואחיותיי ואבי ואימי
לחצרות התמותה כמו פרח עמום מרוקן מחייו.
כל הכידונים כבר ננעצו על בשרי הדל
ורעדתי כמו עלה נידף בנוגעי בגופי המחולל,
פה צעדתי בלבוש כותונת פסים בפרפור וגסיסה
עוד מעט גופי יתפזר כמו קהל לא רצוי
אהיה אפר דק שינביט הפרחים מאלפי דמעותיו,
לא אקום לתחייה אפילו לא בזחילה ותחינה,
אמרו לי אל תירא ישראל אל תפחד,
והנני כמו צל אדם בחבל ארץ לא רחומה
והייתי רגבים רגבים של צריחה ודממה .
אל תשכחו אותי, אל תשכחו את עצמותיי ולובן שיערותיי,
למות כה צעיר כשנפשי רועדת כמו ציפור בסערה
הו נשמת אפי לא תרעיד עוד שמלות מלמלה
אני פה בים המוות בו הוטבלתי בשתיקת נידונים,
אני נפרד מכם כמו האזוב מהקיר והנפש מהגוף
כמו השן מהפה והציפורן מהאצבע והיהודי מעמו,
לא אבכה עוד כדי שדמעותיי לא יציפו את עיניי
ולא אוכל לראות את כל מה שחלמתי פעם לראות,
הייתי פעם רצף של חלומות ושירי אהבה,
אבן שוהם וגרניט כל חלום ואריחיו וצבעיו,
עכשיו אני גוף עירום ובוהק שקוף בין עצמותיו
עומד מול תלייניי טרופי הזעם והשנאה
פושעים נאלחים לבושי זדון מקצה מגף עד צווארון.
אל תשכחו אותי, תזכרו את הרבבות והמיליונים מבני עמי
עוד מעט יכחיל בשרי ומעלי יאפירו שמיים והר,
תזכרו אותי אתם שעוללתם עלי שקרים ועוולה
שחמדתם לצון ופצעתם כבודי מול דמי ודוויי
וסתמתם גוללי כמו תהום בין הרים רחוקים,
עוד מעט אתעופף בעשן סמיך מתנשא
ואפרי עוד יפרה כל פרחי עמק המוות
ושיבולי קומתי יפרצו את יערות האימה.
אל תשכחו אותי עכשיו שאני מתייצב
מול פאתי שמיים הומים שנאה ורוע,
לא אשוב עוד ממורד הדרכים מהם הורחקתי,
כי תרעד רוחי ותחריש אלומות אביביי,
יגוועו בתוליי בנהרות הדמים והדמע,
לא אראה לא אחוש לא אשמע לא אגע
לא אנשום לא אוהב לא אסלח לא אייחל,
ואלוהים כבר לא יקום מחופי החמלה
והוא לא תכלת קדושה ולא נבל בין ידיי,
הוא ערש מותי על כריות אפרי המחולל
הוא ביזת גופי הריק והמפורק.
אל תשכחו אותי, בכו עלי, בכו עלי,
בלי תפילות בלי טקסים בלי מילים וסליחות
כי האל היה לי צינוק לנשמתי המחופרת
והיה כמו ריקוד בין אלפי נטבחים,
בכו עלי, בכו עלי, בכו עלי ועל הרבבות והמיליונים,
על השחוטים הטהורים שהיו לבדל ואפר
ואני כמוהם הייתי כמו פרח שנגזר עליו להיקטף ולהישרף,
אני כבר בוער, ניצת נחרך כמו ברק רחוק
משוחח עם גורל האכזר ששמו מוות,
אני כבר לא מקדש ובטח לא בית-כנסת,
אני רק געגוע המתפרץ כמו עש
מפני רוע החדל ולוע המוות,
בכו עלי ועל הרבבות והמיליונים,
קבלו בפני עולם אדיש ומוג לב,
סיפרו כי הייתי יהודי בין-אנוש,
סיפרו כי הייתי אח ורע לעולם
וצעדתי עם גורלי נרדף ביום יום מזוהם
ונמחצתי כמו חרק בדרכי למרום.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.