השקט היה דק ושביר
תחתיו רחשו כעסים, שאספו כוח.
חישוקי-פחז אשר מעגליהם התרחקו,
התערבלו בקונוס הרוחות.
סערה.
מלים ריקות שנאמרו בסחף רגשי
הכבירו על היום החולף.
ומנגינת חיים, נשאה
עם הרוח אל האין.

בנוף קסום, מעל פסגות הרים
גבוהים, דאו הנשרים.
קריאתם הפרה את השקט.
המלים כציפורים נודדות
עפו לכל רוח.

ענן דאה, נשא צלליו
אל יעד ללא חוף,
האציל תוגת שחקים
אל הלא-נודע.
והאור הנצחי של היחד
רפרף בעיניים נוגות.

שקט כבוש, שקט מוכנע
שקט שותת ומבלבל -
שאינו מסגל לשאול שאלות
להבין, להבהיר, לסלוח,
מה יהיה בסופו.
האם בקור או בחום
האם בקרח או באש יימוג.

כשמש שהשילה מעליה שכבות אבק
שהתלקחו בדלקות קוסמיות, שאין להן חקר
נותרו השאלות, שהיו לחידות
ללא פתרון.

ואז דלו עיניו בפניי
נגה-אור מימים אחרים
וענבלי- הרוח נשאו מתוך הדומיה
צלילי שיר חדש -
כרטט קרני-אור ראשונות הנמסכות
בטיפות הטל על עלה ירק
זוהרים בצבעי בדולח
כנצנוץ הזריחה על מים מפכים.

ושבה הסליחה לדרך הזויה
לקטה כישלונות, טעויות
ובלב חפץ טמנה אותן
בדפי הזיכרונות.

משק כנפיה -
רחיפת חסד.
כעצב שאבד זכרו
כצעדים נמחים בחול,
ולא פעם, שבשבות נעות ברוח.

כי הסליחה היא
בת שיר אהובה
אשר תשוב לעת ערב
להיאסף בין הדפים
בתוך שורות יגעות, הזמן והאור
ועל כנפיה הלבנות
זהב פרחים.