ראיתי חופים ללא שם
קצה יבשה הטובל במים.
בן-היום הזה, כפתחו של גן-עדן.
ספון סלעי בזלת ורדים, רוחצים בגלים
ראשם בשמש הזוהרת
לחים ממים וקצף
איתנים וידועי-סער.
שחפים לבנים זימרו במעופם
שירת ערבית אחרונה
ואדווה נשקה משפה אל שפה
נשאה על גליה לחוף מבטחים
צדפות מרצדות בזרם הקל ושושנות מים.
והגלים נתנו לדמי-הלילה
את נזר הכוכבים שלו
מנצנצים במים בסער העולה
נגנו על נימי חלום
את חדות המחר.
לבי כרע בסגידה
קרא לפתוח את דלתותיו
לרחש הרוח על פני המים הרוגעים
אוושה שהוסיפה נופך קמאי למסתריו.
כהמיית אהבה שנלחשה בפי אם לעוללה
עת עיניו נעצמו והאור כבה.
המיה המחדשת מדי לילה את נדריה
מתאחדת עם הרוח
ומאצילה מקסם אימהי למנגינת הנצח
בהגיע היום אל קצו.
נוגה נצנץ לכוכב השחר
ויום חדש נשא זוטות-חיי
קלות על פני גלי-הזמן
וחסד המלים רחק
כגחליליות בדרכן אל האור
וכל דמעותיי זרמו אל הלא-נודע
לאין סוף חופים
הזרם נשאם כאי-אז
כמו זיכרון חולף
רשם ושב ומחק את מותי.
ראה הבוקר העולה בראי המים
בהימוג לילי בדומיה רוויית ערפלים
כי נכונה אני לשאת
את מכאוב הלילות אשר כבו
ולקבל את פני ימי-האור הנודד
למען חותם השלווה ובשם הימים
אשר בחיק פרחיו המופלאים ילהט.
מתנת היופי אשר הטבע אצל לנו
בטרם למדנו להודות לו. |
