השמש נמוגה אט בדומיה רוויית עבים
בחיקו הדועך של היום, הרחק בים,
בנתיבה אל איים הרוחצים בזיו- קיץ.
התישא רוח הים
את לחני הפרחים המופלאים
המתנגנים במיתרי הנצח,
שטבעם להרחיק את מצוקות
היום הנוגה שחלף,
ואצא דרך האור הלא-נודע
לבקש את שביל הפרפר,
לעוף במקצב רנן מחול הפרחים
המדיפים בשם שמימי
ומתק הצוף מזור לכל יגון -
אל מעבר לזה,
אל שלוות בוקר חדש.
מי יפדה אותי מצלליי,
ממניין אבדותיי, מגעגועיי.
דומיה חדלת-מלים
טלולת בוקר שהכל בה
וכוח לה לטהר
את טומאת המלים הריקות.
אבק מלים מתות בנות תעלומה
נשאו באופל הלילה ברוח,
אזני קלטה צלילים
כרחש גלים נשברים בחופי
כאוושת עלים ברוח
כמשק כנפי עגורים, עפים
אל אגמי המים.
קול צעדיי שב אלי
עיניי פנו אל ההמון הסואן
כאגלי מים ביער של גשם
שם על מניפת זהרוריו
בקשתי להטביע את שאון
דומייתי. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.