הזמן פועם בקרבי
קירות נוטפים עליי
אימה נוזלת
פעם קראתי בשמה
והיא בשמי
פעם היו שמות
עזרו לי
עצרו
אני מאבדת,
גרגרי שניות נושרים
מבין אצבעותיי
מבינה כי טעיתי
בהגדרת ההבנה

ספרו לי
מתי הפכה האפילה שלי
לשקופה כל כך
נושאת עיניי אל הקצוות
האם יוכלו להכיל
את מי שאינני?
הביטי, סוררת:
זה הכלא
זו הרוח הבלתי פוסקת
הנושאת מילים
הרחק ממך.

הלילה
חותך בבשרי
הזמן שלי רועד
האם בי
אמצא האומץ
להביט בעיני השדים
למצוא בקרבם
את הזיק המוכר
הם כבר כאן
הצללים שלי
חזיונות בדידות
כה קרובים
בלחישתם הרעילה
שומעת את שמי
הנושן

ייתכן
צעקתי לשווא
הצינוק אטום
גלויה בפני האפלה
דמעותיה
צורבות את עורי
נעלמת
ככל אותן האשליות
הכל יעבור
גם הלילה
גם אני.

לא אזכה לראות
את היד הנשלחת
להצילני.
לא אזכה לחזות
באור הרועד
לא.
יש בי קרעים
רבים מדי
ותשובות
מעטות מדי
לביעותי החשיכה.

זמן פועם בקרבי.
קיפאון.

14/4/06