הלילה זורם מתוכי אל ידייך,
ומילים
כמילים -
ואין לנו ברירה;
ואצעק בשנית מול שברי חומותייך
רק לשמוע
הד שמך הנישא,
יקירה.

לא אני
שאגיש לך
רזיו של הלילה
עטופים בצינת שרבוטים נמהרים.
לא אני,
לא.
אני -
רק אדע כמה רע לה,
ללבנה בוכייה
בכלות כל השירים.

מה תאמרי?
צליל קולך ילטפני עד בכי,
ועולם ייאלם
תחת חום מבטך.
מילותייך, ילדה,
נחרטו כאן לנצח
ויזכור הבשר
דווי תהום
שתיקתך.

עוד תראי,
נתבגר.
ונשכח, ונבטיח -
ואולי אף גם לי
וגם לך
תסלחי.
רק קירות שקפאו
יעמדו עבי-טיח,
אל ידייך הלילה יזרום מתוכי.