ליאור בראל / ידיים ריקות |
את יכולה לבכות על זה עוד הרבה זמן,
אבל הכי חשוב שלא תשכחי!
מה שנשאר-
אשמור לעצמי.
אני יודעת שאת רוצה לברוח,
אני יודעת שנמאס,
אבל דבר אחד תזכרי-
מגדל הקלפים כבר קרס.
נשארו חורבות של ארמון ישן נושן
נשארו רגשות ישנים למקום שלא קיים.
בשיר פרידה לאוויר דחוס
משאירה מאחור את אותו לב כעוס.
את יכולה לבכות
את יכולה לברוח,
אבל תזכרי שאסור לך לחזור-
זה כבר לא אותו מקום נוח.
הדמעות חוזרת למקומן הראוי
ואת חוזרת הביתה.
מבט עמום
מילים נשברות
זה לא אותו הדבר
ואת, כבר לא עם ידיים ריקות.
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|