הרמתי את עיניי והיא פשוט עמדה שם וחיכתה. שמעתי בקולה את
ה"נו" מבלי שתצטרך אפילו לבצע פעולה חסרת חשיבות כמו לפתוח את
הפה. רציתי לבכות אבל לא רציתי לתת לה את התענוג, דמעה סוררת
התגלגלה על הלחי, לא הרמתי את ידי למחות אותה, לא רציתי שתשים
לב. היא פשוט המשיכה לעמוד שם ממלאת אחר ההוראות שדרשו ממנה לא
לדבר איתי. הייתי מלאה במחזור של עצמי הרגשתי כמי שהקיאה על
עצמה ולא נכנסה לטהר קצת את הכלי שמחזיק את התוכן. משל נאנסתי
והייתי חייבת לעצמי מקלחת שלא הרשתי לעצמי לקבל אולי כי הייתי
ילדה רעה מדי ואולי כי פשוט לא היה לי כח לסבול את מראה גופי
כביום היוולדו.
"נו,את מתכוונת להכנס למקלחת או שאני אקרא לגברים להכניס
אותך?"
המוח עבד מהר ידעתי שאין לי זמן ובכל זאת ניסיתי פעם אחרונה.
"אני רוצה שתצאי מפה" אמרתי, למרות שלא ממש ציפיתי שזה יעבוד.
 
כנראה שהיא בחרה לשמוע את זה קצת אחרת, היא יצאה משם תוך כדי
צעקות של "תביאו גברים".
אבל היא יצאה וזה מה שהיה חשוב... נכנסתי למקלחת ולימים הייתי
המטופלת האהובה של ה"מכשפה" לימים הבנתי שיכול להיות שנתחבר
לשנואים באהבה עזה כמעט כמו השנאה בראשיתה ואולי יותר.