דמיינו אדם הראשון לפני חטא עץ הדעת: הייתה אהבת הבורא בקירבו
ללא שאלות ללא רצון בכלל להבין למה ואיך הוא [האדם] אוהב את
הבורא יתברך, אהבת הבורא ואהבת כל הבריאה היתה נטועה בקירבו
ללא פיקפוק ועירעור.
כל שהאדם ניצווה כמובן בבחירתו החופשית הוא לא לאכול מעץ הדעת,
מסופר במדרשים שפרי עץ הדעת לא היה רק פרי גשמי טעים מאד אלא
גם פרי רוחני טעים מבחינת דעת והבנה.
אכילת הפרי ע"י אדם הראשון גרמה לו להתפקח ולדעת, אבל מה
לדעת? לדעת למה הוא אוהב את הבורא ואת כל הבריאה עצמה [קודם
הוא לא ידע אלא רק חווה את אותה אהבה].
ועם הירידה כך העליה [בזעת אפך תאכל לחם], פה אין להאשים את
הבורא כפי שהאדם אחרי החטא טען:"האישה אשר נתתה עמדי...", כפי
המעשים כן התוצאות, האדם הוריד את עצמו במו ידיו ומפה בא
התיקון במו ידיו הוא צריך לעלות, אבל לעלות לאן?.
אדם הראשון במו ידיו הוריד את עצמו בהכרתו לראיה גשמית ותו לא.
הכרתו השתנתה בעקבות מעשיו, ועד היום רוצה הוא לחזור לאותה
הכרה שהיתה לו לפני האכילה, "תכלית הידיעה שלא נדע" [רבי ישראל
בעל שם טוב],טוב אבל נושא זה במקום ובזמן אחר. |