יפה כתבת, כמה עומק וראייה פילוסופית מאחורייך, באמת חמד של
מכתב. נהניתי מכל רגע, במיוחד ההבחנה בין סליחה וויתור. ומה רע
בדבר ויתור יחד עם סליחה?
שהרי אם  תלמידי יוצאים משיעורי מלאים בי, ולאחר מכן גם משחקים
את קולי בחייהם, טוב הדבר ומועיל להם להמשך קיומם, כי רק טוב
ואהבה משפיע קולי בתוכם. מכל מקום זהו הכיוון, המטרה - לעזור,
לשפר את עולמי ואת עולמם.

ואם מישהו שגנב ממני רכוש, שעבדתי רבות להשגתו, דם, יזע ודמעות
נשפך להשגתו, אשב עימו לאחר שישיב לי את רכושי ואבחן באיזו
מידה ניתן לוותר ולסלוח גם יחד, אולי נגיע לאיזו פשרה. מה גם
שאציע לו להתחלק בריבית מסויימת מתוך הקרן.
בוודאי אמצא דרך לעשותו לפחות מרוצה מפשרה כלשהי כמו בעניין
התאונה כשביקשתי מהשופט "פשרה" ומלאכתי נעשתה בידי אחרים.

אינני יכול, לא מסוגל, לראות את חיי כשיחזור של משהו מן העבר.
ייתכן שאילו חשבתי כך זה היה בהחלט מאפשר לי לחיות את רגעי
הכאב בקלות יחסית. אני רואה זאת כשיעור.

עניין של משקפיים בזמן טיפול, הוא סוג של בריחה, של פסיכולוגית
רגישה במיוחד המנסה להגן על עצמה מפני רגישותה. הדרך לערב את
חייך בחיי מטופלייך יפה היא בעיני, במיוחד משום שאת מדגישה את
היכולת שלך ללמוד ממנה לאהוב את מטופלייך ולהעניק להם אהבה
וחמלה, זה מאוד יפה, מאוד טוב. אך אט אט עולה השאלה, מי כאן
המטופל? האם באמצעות סיפורי אחרים את עוברת טיפול ומרפאת את
עצמך בלבד? או שגם הם עוברים תהליך של טיפול וריפוי? ואם אכן
עוברים הם תהליך של ריפוי, מדוע את אינך עוברת יחד איתם? סכנת
העירבוב צצה לה ממקום לא ברור, מנקודה לא לגמרי סגורה. כי אילו
היתה נסגרת בך, גם בהם היתה נסגרת. אלא שתפקידו של מטפל לראות
ולהרגיש את האחרים כאילו זה קרה או קורה גם לו, ויחד עם זאת
להיות לגמרי מנותק, במיוחד כדי לאפשר לתקשור לעבור דרכו, להיות
מספיק טהור ונקי כדי לקבל עבור המטופלים תיקונים שאינם מיועדים
עבורו וכו'... ולהיפך, לקבל תיקונים בעבורו שאינם מיועדים
למטופליו... וכו'...
וכאן כמובן שאלת המודעות העירנית, המאפשרת מרחב בחירה, היא
בהחלט מרכז הדיון. מי ישורנו?
הלוואי שאצליח לאפשר לחירות הפנימית שלי לבוא לידי ביטוי בחיי
ולפנות לה מקום כהמלצתך. שהרי סליחה וויתור ענפים הם של החירות
ושלושתם ענפיה של האהבה האלוהית, הלא כן?

6.4.2009