יאמר מי שיאמר, וודאי ימצא מי שיאמר, שלא טוב עשינו כשציטטנו
כאן מיומנה של העלמה קול. הלא יומן זה נכתב ממנה אל המגירה,
וראוי שכולנו נכבד את משאלתה.
עם זאת, לא ניתן לספר את סיפור השיבה מבלי להכיר לעמוק את
העלמה קול, מבלי לידע את מחשבותיה, רגשותיה, פחדיה, משאלותיה,
וכן הלאה אותם דברים מופשטים הקיימים בנפש האדם ומעניקים לו את
מה שנהוג לכנות בשם "אישיות".
ולא ניתן להכיר אישיות זו של העלמה קול מבלי לעיין עיין היטב
ביומנה, אשר היה היחיד שזכה לשמוע גם את מה שהסתירה מאוזן כל
אדם. יתכן ויימצא האדם שיחליט, אם כן, שאין ברצונו לשמוע,
ללמוד וללמד את עלילות השיבה.
אדם זה יכול לסגור את הספר ברגע זה ולהמשיך בדרכו. ללכת אל
הספרייה, ולשאול ספר של אחד מסופרי המופת, דיקנס או דוסטויבסקי
או אפילו שייקספיר, או אולי סתם מותחן- טיסות נחמד ומהיר. אדם
זה יקרא, בכובד-ראש או בהיסח-הדעת, את הספר מתחילתו ועד סופו,
המר או המאושר, הוא יגיע לאותו קתרזיס שבחוויית הקריאה, ונפשו
תזוכך. הוא יסגור את הספר, אולי יהרהר עוד במה שקרא, אולי ישכח
כליל את המשפטים והפסקאות, אולם לבטח לא ינקוף אותו מצפונו על
שפלש למקום לא-לו, אל תוך נבכי נפשה הכמוסים של העלמה קול,
שמתוך אותה פלישה אל ממלכת סודותיה, אשר בהכרח יוצרת תחושת
קרבה, נרשה לעצמינו לכנות אותה מעתה והלאה בשם אריאלה.
אותו אדם ילך לישון בלילה, ועם הניחו ראשו על הכר, ייפלו חבלי
שינה על עיניו ותנומה על עפעפיו.
לא נוכל לטעון שום טענה כנגד אדם כזה.
אולם- מי שרוצה לשמוע על השיבה שהביאתנו עד הלום, עליו לזנוח
כל גינונים של התחסדות וצידוק מוסרי, ולשים בנו מבטחו, שכל
מילה שנאמרת כאן נבדקה בקפידה ותחת זכוכית מגדלת, אם להשתמש
במליצה, ונמצאה חשובה, אם לא לומר הכרחית, ואולי אף קריטית
לצורך הבנת העניינים.
קשה לנו לשים אצבע על הרגע המדויק בו נולד רעיון השיבה, ועל כן
על הרגע המדויק בו על סיפורינו להתחיל. בשל מחסור בידע מדויק
יותר, נתחיל באותה ארוחת בוקר אשר סעדה אריאלה בחברת הוריה, מר
וגברת קול.
אותה ארוחת בוקר הייתה שקטה במיוחד, אם כי לא בדרך המתוחה לה
וודאי הייתם מצפים. דבר זה הלא מובן, שכן אותו גורם למתח
שישכון החל מאותה ארוחת בוקר ועד לקיצו של ספר זה בין אריאלה
ובין מר וגברת קול, מקורו באותן מילים שיפרו את השקט, שעדיין
איננו מתוח, אותו תיארנו בתחילת הפסקה.
ובכן, בני משפחת קול אכלו יחד ארוחת בוקר, כשהפרה אריאלה את
השתיקה, ושאלה, את אביה או את אמה, או את שניהם, אבל וודאי שלא
אף אחד מהם, "אז מה בנוגע לכל הדיבורים האלה על הארץ? יש לנו
עמדה בקשר לזה?"
הגברת קול נשתתקה, ואילו מר קול נעץ בבתו מבט שחציו תמיהה
וחציו אכזבה. אריאלה לא ידעה על איזה כפתור רגיש לחצה, ומה היה
תוכן השיחה הלא נעימה אותה ניהלו המר והגברת קול לפני שהשינה
השתלטה עליהם בליל אמש.
"למה את מתכוונת כשאת אומרת 'דיבורים על הארץ', אריאלה? איזו
ארץ זאת שאת שמה לפניה ככה את ה' הידיעה?"
אריאלה, שהתעוררה רק זמן קצר לפני הארוחה הזו, הרגישה שכוחה לא
יעמוד לה במשחקי הכוח המילוליים נגד אביה. על כן ענתה בפשטות,
"על הארץ, אבא. על המקום היחיד שקוראים לו בצדק ארץ, ובוא
נפסיק לרמות את עצמינו".
אבל המילה האחרונה אנחנו רק מנחשים, משלימים על פי הכרותינו עם
המין האנושי ואופן דיבורו, שכן את מה שאמרה אריאלה אי אפשר היה
לשמוע, וזאת בשל הרעש שהשמיע המזלג כאשר הטיח אותו מר קול
בצלחת. ניכר היה שכעסו גואה, ועם זאת הוא עושה כל שביכולתו
בכדי לרסן אותו, לגמד אותו. אולי, אם יהיה לנו מזל, אפילו למגר
אותו.
"יש טעם בשאלה הזו ששאלת, או שזאת הדרך המקסימה שלך להנעים את
ארוחת הבור שלנו, אריאלה?"
"אני רוצה לדעת מה אני אמורה להגיד בכל פעם שהנושא הזה עולה,
ואני רוצה גם לדעת מה אתה חושב על זה, אבא".
"את לא אמורה להגיד כלום, אריאלה", השיב מר קול, והמתבונן היטב
יכול להבחין שבאותה התמודדות של הורדת ידיים, הלך הכעס והצמיד
את ידו של מר קול אל השולחן.
"אני לא יכולה יותר לשבת ולשתוק, אבא".
"איזה מילים את חייבת למישהו? אם אין לך משהו חכם להגיד, מוטב
שתשתקי. ואם השתיקה שלך מייסרת אותך ואת המצפון שלך, תיזכרי
בכל מה שהאנשים האלה כבר קיבלו מאיתנו ותביני שלא את, לא אני,
ולא אף צאצא של משפחת קול, חייב עכשיו או יהיה חייב אי פעם,
דין וחשבון לאף אחד מתושבי המושבה".
"אזרחים", לחשה אריאלה. מילה קטנה וקצרה שנלחשה בשקט, אבל לא
חמקה מאוזנו של מר קול, שעל אף כעסו עדיין שלט לפחות בכמה
מחמשת חושיו.
"סליחה?", שאל המר קול, ואנו יודעים שהייתה זו תרמית, שכן כפי
שציינו, המילה אותה לחשה אריאלה לא חמקה מאוזנו של מר קול, ועל
כן כל מטרתו הייתה לגרום לאריאלה להגות שוב את אותה מילה, אם
כי לא ידוע לנו מדוע בחר מר קול לנהוג כך.
"אזרחים, אבא. אזרחי המושבה. ואולי אם תתחיל לחשוב עליהם ככה
הם גם יתחילו להתייחס למקום הזה כמו אל בית".
"בית, אריאלה, הוא ארבעה קירות וגג שאתה יכול לישון בתוכם.
נתנו להם הרבה יותר מזה. אם החברים כפויי הטובה שלך לא מסוגלים
להבין את זה, אולי כדאי שהם יחזרו למקום שהם מכנים בית. וכדאי
יותר שאת תמצאי לך חברים חדשים", אמר מר קול, או אם נדייק
יותר- צעק המר קול במידה שגרמה לטבח שבמטבח להחליף מבטים
נבוכים עם האחראית על הניקיון.
"אולי אם תפסיק לטפוח לעצמך על השכם כל בוקר כשאתה מתגלח, אם
לרגע אחד תפסיק להיות כל כך מרוצה מעצמך, אולי אז תצליח לראות
לפחות חלק מהדברים הלא כל כך נעימים שקורים כאן", צעקה אריאלה
חזרה. "זה נכון שהמקום הזה היה הזדמנות חדשה, אבל מה עשינו עם
ההזדמנות הזאת? האם לאנשים כאן יש באמת חיים טובים יותר מהחיים
שהיו להם על הארץ, על הארץ בה' הידיעה, לפני חמש עשרה שנה? זה
נכון שמה שהיה שם לא קיים עוד, אבל איזו מן מתנה אתה חושב שנתת
לאנשים האלה אם לא קידמת אותם מהמצב שהם היו בו לפני חמש עשרה
שנה אפילו צעד, ובמקום זה כלאת אותם כאן במקום חסר ההשראה הזה,
בלי שום אפשרות בחירה? זה נכון שיש כאן מה שצריך בשביל לחיות,
אבל אין שום סיבה. אין כאן טיפת רוח, או יופי, או חופש. האנשים
כאן הם עבדים של הרעיון שלך, אבא, ואתה אפילו לא מבין את זה.
וזה נכון שנתת להם חמצן לנשום ומים לשתות, אבל הם אנשים, בני
אדם, יצורים חושבים ומתפתחים, והם צריכים יותר מזה. אני צריכה
יותר מזה. איך אתה יכול לא לראות את זה?!"
כל זאת הטיחה אריאלה בפני אביה ההמום ועזבה את השולחן ואת חדר
האוכל.
התדהמה של מר קול לא נבעה מהחדשנות שבתוכן הדברים, אלא מאותו
מקום שנבעה תדהמתה של אריאלה כששמעה לראשונה את דניאל מדבר על
הארץ בכיסופים. על אף שידע היטב מהם הלכי הרוח בקרב תושבי,
עדיין לא יכול לחשוב עליהם בשום תואר אחר, המושבה, מעולם לא
חשב שלבה של בתו נהה אחריהם.
אחרי אותה שיחה לא נעימה שניהל בליל אמש המר קול עם רעייתו,
הגברת קול, חש עצמו כעת בודד ונואש.
ובדידות וייאוש מביאים את האדם לכדי מעשים בודדים.
ונואשים.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.