פורש ידו במרחב הפתוח. את השניה לעולם לא יוציא מהשרוול. הוא
פורש ונהנה ממשטחי העל של ארץ מוזרה. הרוח מצנפת את כתפיו
ועצמות הבריח שלו. רוח קרירה ומשתקת. הוא פורש ידו מעל הים.
פעם כמעט טבעה הימנית שלו, שאותה לעולם לא הוציא מהשרוול.

אבל הזכרון לא עצר בעדו. הוא המשיך להתרסק, להתעמת עם
הפנטזיות. חיוך ממזרי היה נסוך על פניו. הוא העדיף להתאכזב
מהמוות מאשר להחמיץ אותו. תמיד פחד להישאר לבד עם אלוהים.
פחד להתפלל אליו בחושך, כשכולם היו חיים למחצה.
סתם, לא יכול היה להירדם מחשש למוות בנאלי.

הפעם היה אלגנטי מתמיד. התהדר בבגדי המלך החדשים.
רק הציפורים נקרו את טפריו הגשמיים.
גבר בגיל העמידה המתקדמת. סגפן היה, אף פעם לא ידע אישה, גבר,
נהנתנות, אהבה עצמית.
הוא קיווה כי ירצה יותר ממה שכבר רצה בחייו.
לשאוף.

דקה אחת נותרה לו. להחיות את צבעי התאווה החדשים שלו על הים
הסלעי. להרגיש כתינוק שהצילו אותו מהחיים. לפרק את הגוף שמיימי
שלא ידע דבר. לא חורר, לא נזל. רק עמד לדמם.

הוא כבר שם. מעוך, מפורק, נוזלי ומדמם בלי טיפת כאב. אז. רק
אז, חזר להתבייש. החמיץ את הים ונכנס חזרה לארון הבגדים.