את היית חדוות הידידות של נעורים ואופל
בינות חיוך ועצב רכונה על דפייך הלבנים
עת ציפית לבואה המרוד של הבשורה,
זה יומנך לעולם שזעק מול השד המעורטל
בדלים של דמעה וגעגוע של איכה ומדוע
פסיפס שארגת רעבה ורועדת בים הקיום.
איך בוססת יחפה ומחופרת באדמה המסואבת
כשצעדייך שתקו בדממה מחפירה וכואבת?
הנה חיוכך ניחוחות פת הלחם שגלו מנחירייך
רקמת חלומות שזורה חוטי זהב ועצב.
או את ששרגת אלומות של בינה וקטיפה
אמרי מה חשת עירומה ורועדת עד סופך הגואל
מול עיני הרוצחים שצפו בך בשקיקה נאלחת,
ראי מה גדול וידוייך זיק שלהבת ותקווה
העוטף את זכרך ומבעיר אופקייך,
והסורר המתפרע בצווחותיו וקללותיו
האיץ בך דאגה ומחסור וגמולך מוות מר.
ובעיר ההיא האהובה שלך עקרו נופייך עד שורש
ואת כמו גבעול של פרח צעיר בין שורשים בולעים
אבודה בדימוי מסתורי מעודן ואציל,
לא הבנת כי חלאת השטן כבר הבעירה גוזלים חיים,
הו הם רצחו אותך ואפרך זרוע בלי תכריך.
ובעד קיפולי האופל עוד חלמת במחבואך,
חלמת על סוף הקללה מארובות אימתך
והחושך הפך לך לקרייה של תקווה ושל עוז
כשרוחות המוות התלחשו בין כתלייך,
הו כי זכרך לא ימוש לא יבער כנסורת,
כי את עוד נושמת עטופה בטלית של פנינים
הו כי לא שרדת הרעב הכלבים והחולי.
רק אתמול ירח מר שט סביב ביתך השדוד
וברחוב פשטו עשרה קבין של רוצחים ושונאים
פשטו המגפיים הרעידו הלב הציתו סופה וסערה,
או אנה פרנק, אומרים כי הושטת להם את ידך הלבנה
כשפלשו למחבואך לגרוף ערמות חייך,
או אנה פרנק, צבע כחול דמעותייך לנצח,
כי חיוכך ההוא בכה בתוכחה אילמת,
זו את מהעיר האהובה שדם יהודיה זרם בתעלותיה,
זו את אשר אויב אכזר צבע בשרך כינה ומוות.
פנס בודד האיר מעט עצבות עינייך
ונר אסור דועך על יומנך איים באלם,
לחשת למלאכים רחם והם שתקו בין כוכבים
והאל נמוג נכלם אי-שם במרומים,
מה היו צבעי חלומותייך בעלטה האיומה ההיא?
ורוח שחורה מן הסדקים פרצה כבעיטת שטן,
שמעת כינור רחוק פורט קינה בין מיתריו,
ואת בלי לדעת פשעך צעדת זקופת קומה
כמו צל חולף מעל כנפי המוות והדממה,
ילדה קטנה כבר לא פוחדת מהשקט האחרון.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.