פרק א':
היא הייתה טיפוס די מוזר.
כל פעם שראיתי אותה מחוץ לביתה, מטיילת עם הכלבה שלה, היא עשתה
פרצופים.
לאו דווקא פרצופים מצחיקים או גרוטסקיים, כאלו שנוטים להשתשעשע
בהם מול המראה, פשוט - פרצופים.
פנים זועפות, פנים נבוכות, לפעמים החלה בצחוק חסר כל פשר
ולפעמים בכתה.
לעיתים קרובות גם שרה.
בפעם הראשונה זה היה בפארק. בדיוק יצאתי לכמה סיבובי ריצה
מהירים, עליתי מהבית בהליכה מהירה אל המגרש, שנמצא בדיוק מעל
הפארק.
מן הראוי, את הדקות הראשונות הקדשתי למתיחות, אך מפאת סקרנות
הראשונות נותרו גם האחרונות. בעודי מנסה בכל כוחי להצמיד חזה
אל ברך, הבחנתי בה. ובכלבה. הכלבה הייתה הראשונה שמשכה את
תשומת ליבי, אין דבר שיכול להסביר את חיבתי לכלבים. בעוד ובדרך
כלל התנהגותי קרה וזועפת, בראותי זנב מכשכש ואוזניים שעירות
ליבי מפשיר לפתע, מילותיי הופכות לעוסות ודביקות, וחיוך נמרח
מאוזן לאוזן. במיוחד כלבים כאלו, לברדור לבנה, יפייפיה, וחמודה
יותר משמילותיי, לעוסות ככל שיהיו, יוכלו לתאר.
לאחר מעקב אחר הכלבה, הרמתי עיניי והבחנתי בה. שפתיה זזו, אך
לא נראה שהיא מחזיקה במכשיר תקשורת כזה או אחר. גם מוסיקה לא
הייתה ברקע, ואוזניות לא היו טחובות באוזניה. אך שפתיה זזו,
ומפאת המרחק לא שמעתי דבר.
בנוסף להן זזו גם העיניים. כאילו מדברות אל מישהו, עוקבות
אחריו, מורדות אל הרצפה ובחזרה אליו. בהתחלה חשבתי שהכלבה היא
מושא ההסתכלות, אך לאחר זמן קט התבדיתי.
ככל שעבר הזמן, ושניהם הסתובבו בפארק ועיניי תרות אחריהם -
אמנם לא רצתי, אבל אכן השלמתי מספר סיבובים במגרש - תנועות
פניה התעצמו ולעיתים התווספו להן גם תנועות ידיים. הפה זז
במרץ, לעיתים שקט. העיניים טיילו בין כותלי העפעפיים, לעיתים
נחבאו בתוכן, עצומות.
כשהגיעה אל הנדנדה השבורה חדלה מסיבובה, עמדה וחייכה. לאחר רגע
החלה לדבר, פניה התמלאו נכאים והחלה בבכי.
ברגע הזה חשתי שעברתי גבול מסויים, שחדרתי עמוק מידי. חדלתי
מלבהות וחזרתי להמשך המתיחות.
לאחר כדקה התייאשתי, מוחי היה שקוע בהרהורים ולקח לי יותר מידי
זמן להבין מה אני עושה שם בכלל, אז החלטתי לוותר על הכושר
וחזרתי לבדוק מה שלומן, הן כבר היו בדרך החוצה.
רציתי לרוץ ולשאול; מה שלומה, האם היא בסדר, האם קרה משהו, אבל
חשבתי שזה יראה מעט מוזר, כאילו עקבתי אחריה. אמנם עקבתי, אך
זה לא דבר שנעים לגלות, במיוחד לא במפגש הראשון שלנו.




פרק ב':
יומיים לאחר מכן החלטתי לנסות שוב את עניין הריצה. לבשתי את
מכנסיי הכדורסל, שמתי את סווטשירט סיום המסלול, נעלתי את נעליי
הספורט החדשות ויצאתי לדרכי.
במקום לחשוב על כמה סיבובים הפעם, כמה מנוחה בין לבין, ומה הרף
שאני מציב לעצמי, כפי שלרוב אני נוטה לעשות בצעדים הללו בין
הבית למגרש, חשבתי עליה. קיוויתי לראות אותה שוב, ניסיתי לחשוב
מה יקרה הפעם, ומה יקרה אם היא תראה אותי, האם היא תפסיק
בהרגלה המוזר, ומה אני אומר.
למרות שראיתי אותה רק פעם אחת, דמיוני פיתח דמות עגולה
ואינסופית. מעשה שנעשה בתמימות פעם אחת הפך להרגל מגונה, הרגל
מאפיין, ומחשבותיי עשוני כמה לבדוק האם דמיון פורה יכול להפוך
למציאות.
עליתי אל המגרש והתחלתי, כמובן, במתיחות.
שתי ברכיי זכו לגעת בחזי, שתי הידיים בנו ריבוע מושלם מעל גבי,
שמי נכתב בעזרת כפות רגליי, אך היא עדיין לא הגיעה. אז התחלתי
לרוץ.
לאחר חצי סיבוב, כשגם בו עיניי תרו אחר הפארק במקום להתרכז
במטרה, שמתי לב שבכלל לא הפעלתי את הסטופר. אז לחצתי על צד
שעוני והמשכתי לרוץ בתקווה שהיא תגיע.
אני לא יודע למה כל כך קיוויתי לבואה. הרי ראיתי אותה למשך חמש
דקות, וגם זה בבהייה מרחוק. ובכלל, היא הייתה נורא מוזרה.
ולווא דווקא המוזר הטוב והמושך. אני אפילו לא זוכר לחלוטין איך
היא נראית, היא די נמוכה, אני זוכר, והשיער שלה כהה, אבל אין
לי קווים ברורים. אולי זו חלק מהסיבה שאני כה רוצה לפגוש בה
שוב.
לאחר שהשלמתי שישה סיבובי ריצה והיא עדיין לא הגיעה, קצת נמאס
לי. הרי, אם אהיה לרגע כן עם עצמי, יצאתי לרוץ בשבילה. התאמנתי
מספיק השבוע, למרות שלא רצתי לפני יומיים, וגם ממש קר היום.
החלטתי להפסיק.
הלכתי סיבוב נוסף, שתיתי את כל המים שנותרו בבקבוק, עשיתי
מתיחות לשם הרשמיות והתחלתי לרדת מאוכזב במדרגות אל הפארק.
והנה היא, עולה במדרגות, עוברת מולי עם הכלבה היפייפיה,
עינייה, רטובות מעט, שולחות בי מבט חד, ומייד עוברות אל עבר
האופק השוקע.
רציתי לומר משהו, לעצור מלכת, להסתובב אחריה, ללטף את הכלבה,
או לפחות לשאול לשמה, או האם היא נושכת. באופטימיות יתרה
ובדמיון מתעתע עברה בראשי תמונה בה אני מספר לה על שקרה לפני
יומיים, ואז נוספה תמונה של שנינו יושבים בספסל המרוחק כשהיא
מספרת לי מה בעצם קרה שם, ותמונה נוספת של שנינו אוחזים ידיים
אל עבר השקיעה, שזה בעצם, אל עבר המגרש במעלה המדרגות, אך
בינתיים, התמונות רצו והכלבה כבר הספיקה למשוך אותה מעלה, ואני
המשכתי בכוח האנרציה בפסיעותיי במורד המדרגות, מחשבותיי
מתרוצצות. והנה הבחנתי בשיר. שיר מתוק, מלנכולי. מוכר אך לא
ידוע.
היא כנראה חיכתה שאהיה רחוק כדי לחזור לשירתה, ושמה לב להיותי
שם לפניי שאני עשיתי זאת, כך שהפסיקה לשיר בדיוק במרווח הנכון.
האומדן ההפוך שלה, לעומת זאת, לא היה כל כך מדוייק.

בנקודה הזאת ידעתי.
אני מאוהב.
אתם בוודאי חושבים שאני משוגע. שאני רומנטיקן בעולם בו
רומנטיקה היא קיטש מיותר ומזוייף. שאני אוהב לאהוב וכל אישה
יפה שעוברת מולי ברחוב שובה את עיניי ובכך גם את ליבי.
אך זה אינו הסיפור. למען האמת, מלבד אותה פעם עכורה לפני 3
שנים, מעולם לא אהבתי. מעולם לא טענתי לאהוב. שכחתי טבעם של
פרפרים והייתי שבוי גם אני במוסכמות העולם החדש בו אהבה היא
שקר הוליוודי, וסקס הוא כיף בין מכרים, בין ידידים, בין זרים.
אבל הרגשתי משהו אחר. הרגשתי שאני רוצה להכיר אותה, להכיר את
פסיעותיה, לדעת מה השיר שלה היום והאם היא שרה בפארק את אותם
השירים שהיא שומעת בנסיעה, ולאן בכלל היא נוסעת.
רציתי לזהות את פרצופיה וללמוד את תווי פניה עד דקלום. רציתי
לטייל עם כלבתה ולנקות אחריה, לקחת אותה איתנו לים, לנשק אותה
על האף, שכמדומני, היה קטן וסולד, בדיוק כפי שאני אוהב אותם.

פרק ג':
מרוב ששקעתי בשגיונותי, לא זכיתי לשים לב לפרטים נוספים מהמראה
שלה. שוב, קווי מתאר מטושטשים וכלבה זהובה, וצלילים מתוקים
שמלווים הליכתה. עיניים לחות, עמוקות, נוקבות. אך מלבד זאת,
זהו שוב עסקו של הדמיון, יוצר אותה יש מאין.
הפעם אני לא יכול לפספס. הפעם אתצפת, ואחכה עד שתגיע, ואעקוב
אחר צעדיה, אקשיב לשירתה, אנסה להבין אל מי היא מדברת ומדוע
עוצרת לפתע. והאם, היה זה מקרה חד פעמי, ואולי זה רק אני שיצר
דמות הזויה-יפייפיה זו, כשבעצם, אין היא יותר משכנה טובת מראה,
שמטיילת עם כלבתה בפארק בשעת ערביים, כשבאותה השעה תקף אותה
התקף רגעי וחד פעמי.
אני חייב לבדוק.
נעלי כדורסל, טרנינג ארוך, החולצה האדומה הקרועה, ונגן מוסיקה.
שלא אראה מוזר, שלא תחשוב שאני שם בשביל לעקוב אחריה.
למרות שאם תשאל, סביר להניח שאתוודה ואספר לה הכול. רק שתשאל,
כמה שהייתי חפץ בשאלה בוטה זו.
עליתי אל המגרש והפעם ויתרתי מלכתחילה על הפעילות הגופנית.
התיישבתי על הספסל שמהווה את נקודת התצפית הטובה ביותר לפארק,
הפעלתי את המוסיקה, והתבוננתי.
דקות ארוכות שנראו כשעות ישבתי ללא מעש, טווה בראשי את פגישתנו
פעם אחר פעם. פעם הבאה אביא ספר, זה מעט יותר אמין מבחור שיושב
עם אוזניות ומקשיב למוסיקה, וזה תורם לתדמית הבחור הנוגה
והמשכיל, שקורא ספרים בשעת ערביים בפארק הציבורי. למרות שאם
אביא ספר, עיניי לא תהיינה פנויות לחפש אותה. אני חושב שאביא
את שניהם, מוסיקה - כדי להעביר את הזמן, וספר - כדי שלא אראה
מוזר מידי, אולי אפילו טוב יותר.
לאחר זמן מה הגעתי למסקנה חשובה וכאובה. יש צד שלם של הפארק
שעיניי לא מגיעות אליו. אמנם הכניסה לאזור הזה של הפארק היא
מעט מסוכנת וכרוכה בטיפוס על גבעה תלולה, אך זה בהחלט אפשרי.
ואולי היא שם מאז שהגעתי, ובכל הזמן בו אני מסתכל על חצי הפארק
היא מסתובבת בחצי השני, מחייכת ובוכה, מהלכת ומדברת אל רוחות
השמיים. קמתי בבהלה לחפשה.
ראיתי שם שני חתולים רבים, מגלשה יתומה, קצת זבל, אך אף זכר
לנערתי המוזרה. חזרתי לעמדת המוצא.
אולי עדיף שארוץ בסיבובים? או אולי אלך, הליכה מהירה. העפתי
מבט מהיר לשעוני וראיתי שעברו שעתיים. שעתיים בהם אני מחכה
לנערה שאיני מכיר, בה אני מאוהב. והיא אינה מגיעה.
אולי היא יוצאת כל יומיים. אולי היא תגיע מחר. ואולי ממש עוד
רגע?
אחכה עוד כמה דקות, ואז אלך לדרכי. ואחזור מחר, כמובן.
קצת יותר מוקדם, שלא אפספס, אולי היא הלכה בדיוק כשהגעתי!
רבע שעה, חמש דקות נוספות, והנה הייאוש משתלט. אחזור הביתה,
אולי מחר.


פרק ד':
בדיוק כשעמדתי לצאת, היא התקשרה.
לא "היא", נעמה.
הופתעתי, אני מודה. הרי לא דיברנו מאז שראיתי אותה בטעות בתל
אביב, באותו לילה לבן. וגם אז, זה היה מביך, וקצר, עם מילים
מועטות ועיניים מושפלות.
מאז עברה חצי שנה, ומחשבותיי נדדו אליה לעיתים רחוקות.
ברגעי עצב בלילות עכורים, אחרי סקס גרוע, וכשראיתי דברים
שהזכירו לי אותה.
כמו שראיתי את הנעליים האדומות בחלון הראווה, הנעליים שהיא
תמיד רצתה לקנות ותמיד צחקתי עליה. הבחורה הצנועה והסולידית
רוצה לקנות נעלי עקב אדומות.
אמרתי לה שאין לה טעם, והיא תלבש אותם פעם אחת, ובטח תוריד
אותם עוד לפני סוף הערב כי כולם יצחקו עליה. ואז הם ירקבו
בארון וזה יהיה בזבוז כסף אופייני לה.
ואז ראיתי אותם בחלון הראווה, ונורא התחשק לי לקנות לה אותם,
לקפוץ אליה, להביא לה אותם עטופות בנייר אדום עם פרח לבן,
וללכת. בלי לומר דבר.
כמובן שלא עשיתי זאת, ועכשיו היא התקשרה.
היא שאלה מה שלומי, ואם אני עסוק והיא מפריעה.
כמובן שיכולתי לומר שכן, לנתק ולהמשיך בדרכי. היא כבר לא חשובה
ולעולם לא אתן שתחזור להיות. ויכולתי לומר שאני מעט עסוק,
ולשאול מדוע התקשרה.
אבל אז היא הייתה שואלת במה אני עסוק, ואם הייתי מספר לה שאני
הולך לעקוב אחרי מישהי שמדברת אל עצמה, שאין לי מושג את שמה,
או איך היא נראית - היא תחשוב שאני מטורף, והיא לא תהסס לדבר
עם אמא.
כבר היו להם שיחות עליי, ברגעי הדכאון הישנים האלו. היא דאגה
לי, אז היא סיפרה לאמא. האמא ההיסטרית והמטופשת שלי.
בכל מקרה, בחרתי לומר שלא, ולהתיישב ולדבר איתה.
היא שאלה מה שלומי, ועניתי, כנראה, למרות שראשי היה עסוק
בחרדות של האם היא כבר שם, והאם שוב אחמיץ את מילותיה החרישיות
ופרצופיה המוזרים.
לאחר כמה דקות של שיחת חולין שאלתי מדוע התקשרה.
היא אמרה שהיא התגעגעה, ואתמול קיבלה במתנה תליון כסוף. בדיוק
כמו זה שקניתי לה בחצי שנה. והיא נזכרה, ורצתה לבדוק שאני עוד
חי.
צחקקתי בצביעות, ואמרתי שאני חי טוב. היא שאלה בכובד ראש אם
טוב לי, ועניתי שבמידת האפשר.
מן הראוי היה שאשאל גם אותה, אבל בטח רע לה. ובגלל זה היא
מתקשרת, ולא בגלל התליון. אני מכיר אותה.
היא רוצה לשתף, ולדלות ממני אהבה ישנה וחסרת גבולות, והקשבה
שרק אני יכול לספק לה - היא אמרה את זה כשנפרדנו, וגם אחר כך,
כשהייתה בודדה.
מעניין אם היא מצאה בינתיים מישהו שיקשיב לה, ועכשיו היא רבה
איתו אז היא פונה אליי, שאקשיב לה.
אבל לא שאלתי אם טוב לה. אמרתי שאני חייב לרוץ, ושאדבר איתה.
שנינו ידענו שלא אתקשר. לפחות לא בחודשים הקרובים, עד הרגע הבא
בו אחפוץ בקרבה ישנה שכבר אינה קיימת.
ניתקתי את הטלפון ורצתי למגרש, מקווה שהיא עודנה שם.
כשפסעתי במדרגה האחרונה נוכחתי שהיא שם. היא וכלבתה. מתהלכת
לאיטה, כשהכלבה משוחררת, מפזמת, או מדברת.
עמדתי בוהה כמה רגעים, ופתאום הרגשתי גוש שעיר קופץ עליי ומלקק
את ברכיי החשופות.
זו הייתה הכלבה הזהובה שלה, וליבי הלם מהתרגשות. זו ההזדמנות.
היא תתקרב, ותיקח אותה ממני, ואני אוכל לומר דבר מה, ולחייך,
והיא תחייך אליי, ועולמינו ייפגשו ולא ייפרדו לעולם.
ליטפתי אותה וחייכתי, הפרווה שלה הייתה כל כך רכה, והיא הריחה
רק קצת כמו כלב.
היא הייתה הכלב הכי נלהב והכי נחמד שאי פעם פגשתי.
צעקה פילחה את האוויר, "נונה! בואי לכאן". נונה, שמה. מתאים
לה. נונה התענגה עוד רגע על אצבעותיי ומייד הסתובבה ורצה אל
הבחורה שאהבתי. היא לא התקרבה אף לא צעד. התרוממתי והסתכלתי
עליה, היא פרשה חיוך קטן, עקום, והסתובבה ללכת.
וכמו תמיד, מאוכזב ושוגה בדמיונות, עליתי אל המגרש והתחלתי
להתמתח.
היא הסתובבה שם עוד כמה רגעים, מידי פעם זרקה אליי מבטים,
לבדוק אם אני מסתכל.
אני לא יודע אם רצתה שאסתכל או לא, אך הזזתי מבטי כל פעם מחדש.
ספרתי עד שלוש, והחזרתי, והיא כבר בהתה באוויר הקר.
ושוב, כפי שזכרתי, דיברה אל עצמה. מלמלה דברים ששוב לא שמעתי,
חייכה חיוכים עקומים גדולים יותר, החוותה בידייה כניעה,
ואהבה.
נראה כאילו היא עורכת חזרות לקראת אודישן חשוב, אבל היא הייתה
קטנה מידי.
לא קטנה בגיל, אלא במחוות. זה לא היה לתאטרון, זה היה לחיים.
החיים שלי ושלה, מתרחשים שם. אליי היא מדברת, רק שאני כאן.
אני שומע את שהיא אומרת, ואני עונה לה בראשי. והיא מלטפת את
פניי, והאוויר שם למטה נהנה ממגעה.
היא מחבקת, ונעצרת לרגע.
היא מסתובבת בבהלה. מה סיפרתי לה? מה כבר אוכל לספר שתוכל
להסתובב ככה?
אולי היא רואה שאני עוקב אחר כל תזוזה שלה, היא מרגישה את
עוצמת אהבתי ולא יכולה לשאת בכך.
היא הולכת, לאחר כמה צעדים מביטה לאחור, דומעת, וממשיכה
בדרכה.
נעלמת עם השמש, ועם נונה היפייפיה.

פרק ה':
היא הייתה נמוכה למדי. אבל לא מידי.
רגליה היו דקות, אבל הם לא העידו על אנורקסיה או כל סוג אחר של
בעיות אכילה.
היא לבשה מכנסיי כדורסל אדומים, וחולצה צמודה.
החזה שלה היה היפה ביותר שראיתי, מעוצב ומפוסל בדיוק במידותיה,
מתאים את עצמו לבטנה, ולרגליה, לישבנה החמוד ולפניה העדינות.
תווי פניה היו קלים, אך יפים. לא חדים ורעים. היו לה פנים
טובות.
ועיניה - נוצצות מדמעות. את צבעם לא קלטתי, אך היה כהה, כראוי
לה. הן היו עצובות, ומלאות הבעה, ומספרות סיפור ארוך שרציתי
לשמוע, שרציתי לחיות.
שערה היה חלק, ולא פעם העבירה בו את ידה, משכה אותו אחורה,
התענגה על רכותו וריחו השופע, כך אני מניח.
היא הייתה ללא כל איפור, לפחות כך נראה מרחוק.
היא ענדה שרשרת מיוחדת. שרשרת שלא ניתן שלא לשים לב אליה. ומשם
כמובן המעבר לבהייה בחזה המושלם מתבקש. השרשרת הייתה בצורת
משולש עקום, מאבן ירוקה, מיוחדת. התליון לא היה גדול מידי, אך
גם לא קטן ועדין כשאר הווייתה. השרשרת הייתה שונה מתווי פניה
השקטים, ומגופה השלו, ומתנועות ידיה הקטנות והמילים שלחשה -
היא הייתה הכח שלה. הדבר הנועז בה. כל בטחונה העצמי היה נעוץ
במשולש הירוק שעל צווארה.
היא הייתה כל כך יפה. רגילה, אך מיוחדת. היא לא יכלה לדגמן,
וגופה לא היה מושלם במידותיו, אך הייתה היפה באדם, לעיניו
המשוחדות של אדם מאוהב, שחפץ בסיפורה של הבחורה עם המשולש
הירוק.