היינו גולן ואני בשנת 75 בלימודי הנדסאות ברופין  וגרנו
שניים-שניים בחדר. גולן ואני היינו "השניים".
סדר הלימודים היה ככה שבין לימודי בוקר וערב היה לאכול צהריים
ולישון סייסטה.
איך שאני מכריח את עצמי להירדם, ניכנסו לחדר גולן והמזדיינת
המזדמנת של אותו הרגע הנוכחי דאז [סמינר למורות וקיבוצניקיות
למכביר]. ושמה מעל לאוזני העירניות בהחלט, הקשבתי לשיחה:  "אני
חייב" והיא עונה: "לא אי-אפשר, הוא יקום", והוא עונה: "הוא לא
יקום!! הוא ישן כמו מת! אל תכירי לי את החבר שלי. כשהוא נירדם
גם פגז לא יעיר אותו" ככה התנהל מיקוח בין ההיא שרוצה אך
מחזיקה איפוק מחרדת הפאדיחה, לבין גולן החרמן, שעד שהוא משיג
'טרף טוב' הוא לא ייתן לה לחמוק. הוא יביא אותה וייתן בראש,
ויהי-מה!
לעיתים נידמה לי שעד היום יש לי כאבים בצלעות מהאירוע דאז.
כדי להוכיח לה שהעניין שלהם בטוח באלף אחוז היינו 'עכוז'. ניגש
אלי כשאני בפוזת-ישן, כאילו. והתריס לה, שגם אני ישמע: "יאללה,
מה את לא מאמינה לי? הוא ישן כמו אבן והוא לא יקום גם אם
נרעיש!" טילטל אותי וואחד טילטול וכשזה לא ניראה לה משכנע החל
להרביץ לי והמשיך לבומבות וסיים בבעיטות בצלעות. וכל זה כדי
לשכנע אותה. כמה אני רדום אמיתי!!!
הייתי ברגשות מעורבים: להתעורר ולבטא את כאבי ולהחזיר מלחמה
לחולה-המזדיין-הזה, היה בבחינת לדפוק לו את הזיון. ואני שרציתי
כמו חבר טוב להציל לו את העסק, שילמתי מחיר ובכל כוחי נשכתי
סדין מתחת לשמיכה וסבלתי בשקט.
יצא ששנינו גולן ואני הזדיינו. הוא בכיף שלו ואני מהמכות.
אבל... הכאב הבאמת חזק עבורי היה לשמוע את שניהם גונחים לי
קולות, שהייתי מעדיף לשמוע מתוך גרוני שלי, ולא של הזוג
המזדווג.

לפעמים לא צריך ספר בדיחות. צריך רק להיזכר.