שלושה ימים הלך,
שלושה ימים תמימים.
ימים של טוב, של אושר, אהבה...
ימים טובים.

היו גם רגעים קשים ושלל של מכשולים,
אך מעל אלו בנקל הוא פסח.
כי מה הטעם הרי להתעכב על כל אותם פרטים דלוחים,
שהתעקשו להסיטו מהדרך בה הלך.

והדרכים היו רבות,
תחת שמש יוקדת ונוזפת.
מסועפות ולא ברורות,
לאורם של כוכבים מצחקים וכיפת שמיים בלתי נגמרת.

בלא היסוס צעד, אף שליבו היתל בו.
לא דאג בכלל, או הבין כי לא יימצא בכך תועלת.
ידע כי יש בו מין תכונה ברוכה - לבחור בדרך הנכונה.
אל יומו הרביעי פסע במלוא המרץ.