"בחייכם, אתם מתנהגים כאילו שמשהו מכל זה משנה"

היה כתוב בכתובת גרפיטי ענקית על קיר בתחנת הרכבת, ובכל זאת
אנשים עוברים, רצים לרכבת שכמעט ומתחילה לנסוע. מתעלמים.
אולי ככה משהו כן ישנה. אולי.

ואני? לוקחת שאיפה עמוקה ומוציאה באיטיות. עשן של רכבת, כמה
מרענן.  
עוצמת עיניים ומרגישה את קרני השמש החמימות והעדינות של שעות
אחר הצהריים. 300,000 קילומטר, הא?
אני אשאר לי חסרת תנועה כרגע, תודה.

כל הקולות מתרכזים לרעש לבן, צפצוף דק בין האוזניים, כמו גלים
שמתפשטים בתוך הראש.
עיניי נעצמות לאיטן, בהתחלה הכל מתאחד לטשטוש אחיד ואחר כך
נעלם לגמרי.
או אולי זאת הייתה אני שנעלמה.
אולי.

הכל חשוך עכשיו, ורק מחשבותיי מהדהדות בראשי באיטיות. באות
והולכות. צפות, כמעט מתנגנות.
יללה קטנה לידי מקפיצה אותי, שרדינגר הג'ינג'י יושב על ידי,
איזה מקרה שעקב אחרי לכאן. הייתי צריכה להשאיר אותו בקופסה.
אבל עכשיו כבר מאוחר מידי, אני יודעת שהוא שם.

יותר ויותר אנשים הגיעו, וצאים ונכנסים מהתחנה. איכשהו כולם
ממהרים לאנשהו. הם דוחפים ודנחפים ואין לך שום סיכוי לדעת
לאיזה רציף תגיע אחרי שתיכנס אל תוך המערכת המוזרה הזו.
הם כולם נראים אותו הדבר מהמקום בו אני עומדת ונראה כאילו הם
מושכים אחד את השני בצורה מוזרה, כיוון אחד ליציאה והכיוון
השני לרכבת.

אני לוקחת נשימה עמוקה, תופסת את החתול הג'ינג'י הקטן ורצה
לרכבת.
כבר מאוחר.
אבל היי, הכל יחסי.