אני מזמינה קמפרי עם סודה והבועות צורבות לי בגרון
העיניים נרטבות מאדי הכפור של הקרח המבהיק באדום
המרירות מתפשטת בפה
מתענגת על הלשון המתכווצת בהפתעה
ובעוד אני משחקת עם הלימון, מערבבת את הצבעים
אתה עולה בתוכי, שוב
ואז מתפורר ומתפוגג
כמו חול הזולג מבין אצבעות ממוללות
בהיסח דעת.
הזמנתי את הכוס השנייה בחיוך מטופש
אני שותקת
כסאות הבר ריקים
והנר שמולי מרצד, מתפתל בחושך נעים.
הפסנתרן האהוב עליי מתחיל לנגן
ואני נזכרת איך רציתי שתאהב אותו גם אתה
שנוכל לאהוב אותו יחד ולהתפעם בכל פעם מחדש
כמה מרגשת יכולה להיות מנגינה
אני מלטפת את אגלי הקור על הכוס השקופה
מחכה לטיפות השמנות לפני שהן מתרסקות על הדלפק הכהה
ומתרגשת, לבד.
הצלילים מרחפים לי, תועים, בתוך חלל הבטן
מדשנים ברכות את הליבה הבוערת
למודת האכזבות
והלילה אני יודעת שאשכח אותך. אינך הרעל שלי יותר.
הלב הרי כבר לא נרעש
הדם לא גועש
והכאב,
מוכר, רגיל, לא מעניין.
אני מסיימת את מנת הרעל החדש שלי
והלשון המתמרמרת
מחייכת את שמך בפעם האחרונה
מושכת את ההברות
את האותיות היפות
כקוביית שוקולד, מרוכזת וקטנה
שמדי פעם מגלגלים בין שפתיים
שתגע בכל פקעיות הטעם, לאט
עד שתתמוסס
תעלם ותשטף ברצף החיים.
ובחוץ, עדיין חורף
הסמטאות שטופות גשם והרוח פורעת בשיער
גלגלי האופניים חורצים אדוות חשוכות בשלוליות הכביש
השדרה הכי עצובה בעיר
בוהקת בלבן תחת פנסי הרחוב
ואני חוזרת הביתה
שיכורה מכמיהה
סמוקת לחיים
ובמתיקות אוצרת סוד
מערסלת זיכרון אחד,
ודי. |
