היה קצת קשה להתאקלם במקום הזה. פתאום כנראה לי מוזר כל השקט
הזה מסביב שמקיף אותך, אף אחד שנושף  עלייך מאחורה לבצע את
העבודה. ובלי המוני לקוחות כל יום להגיע אליהם ואפס זמן
לעצמך.

ופתאום כל מה שיש לך זה זמן לעצמך. זה לא היה קל מיותר להגיד
אבל ביום השלישי כבר, אחרי שלמדתי להכיר טיפה יותר את המקום
התברגתי על עבודה ממש בסדר.
העובדים היו קצת ממורמרים והבוס קצת נרגן, יאיר קראו לו, כשהוא
עשה לי את הראיון נפגשנו בשתיים וחצי בלילה, על שני קפה, אפס
סוכר. מר כמו החיים שלו הוא צחקק ושלח לעברי חיוך, מיד חייכתי
חזרה. אינסטינקטיבית.
"החלוקה שלך תכלול שלושה ישובים קטנים. אני נותן לך פה את המפה
לכל האזורים והדרכים להגיע, לא אמורה להיות לך יותר מדי בעיה
להתמצאות" ודחף לתוך הידיים שלי אטלס ישן ומצהיב. "זהו
בחורצ'יק, אתה אמור להסתדר" הוא החווה על העיתונים והשקיות.
השלב הראשון של הערב. לאסוף את כולם לתוך השקיות.

הוא היה קצת סקפטי בכל מה שנוגע לכרכרה שלי. אחרי הכל זה לא
המיצבושי ארבע גלגלים שהוא רגיל אליו. אבל ברגע שהוא הבין שהוא
לא יצטרך לשלם לי על דלק ונסיעות כל החששות שלו נעלמו באוויר.
כשהגעתי בערך לחצי הסיבוב עצרתי ליד בית אבן גדול שכזה. קצת
החמצתי את הזריקה, יצאתי מן הכרכרה ובאתי לשים את העיתון על
אסקופת הבניין. בדיוק באותו הרגע יצא איש כבן 60, חמוש במכנסי
ג'וגינג קצרים וMP3 מוכן לדרך. כשהוא הפנה את מבטו מן המכשיר
ופנה להביט בי מבטו קפא. הוא התחיל להשתנק ופרצופו החל להחליף
צבעים, מוורדרד ללבן שלג.
"תירגע" החוותי לו עם העיתון מבהיר לו שאני כבר לא עושה את זה.
"אני רק מחלק העיתונים החדש"  "אה" הוא התחיל להתנשף. "בהצלחה
בעבודה החדשה" מלמל מתחת לשפתו, והמשיך בריצה. אני מקווה שהוא
לא יגיד כלום, גם ככה יאיר היה נראה קצת חשש ליד החרמש. מזל
שעדיין יש את האפליה המתקנת הזאת.

סיימתי ב6 בבוקר כשקרני השמש הראשונות התחילו להציץ מבין
העננים. יכול להיות מדכא בתקופה הזאת של השנה כאן. סביר להניח
שלכל אחד אחר זה היה קצת מפריע.
בימים הייתי קצת חסר מעש, חברים לא היו לי ממש, דעות קדומות
וכל זה. אבל מי יכול להאשים אותם?

אז התחלתי לצייר. שמתי לי קנבס ציור, כמה צבעים ומברשת. וכוס
מים. בהתחלה ניסיתי לצייר את הנוף של העיר, אבל זה נראה לי
פשוט חד מימדי מדי.
אז התחלתי לצייר את האירועים שיותר זכורים לי, על האנשים
הראשונים. על קריסת רומא. על המבול הגדול התקופה העמוסה ביותר
שזכורה לי. ואז ציירתי את ערבות פולין, והמחנות. באירוניה,
נזכרתי איך זה תמיד אותו הדבר. תקופת פריחה שבסוף משיג אותה
אסון כזה או אחר שמשמידה יותר מדי אנשים. ועוד פעם מהתחלה.
ובסוף התחלתי לצייר את המלאכים, את רפאל, גבריאל, אפילו את
לוציפר.
באמצע הצביעה  של לוציפר היד שלי התחילה לרעוד. הצבע האדום
טפטף על הרצפה. הבנתי שאם אני אמשיך את הציור, המצב לא יהיה
יותר מדי סימפטי. אז עצרתי, והכנתי לעצמי קפה. זה פתרון של
יותר מדי אנשים פה, אז החלטתי לתת צ'אנס ולנסות לאמץ אותו.


בלילה התעוררתי, עצרתי לקחת את העיתונים והתחלתי. הייתי כבר
רגוע עד אותו זמן. הרוח הקרירה נשבה על עורפי, ובין זריקת
גלובס להארץ, נזכרתי בפעם. בימים שהייתי יד ימינו. קצרתי את כל
אלה שזמנם הגיעו. בלי לפקפק, בלי לשאול, באתי בלי להזהיר,
לקחתי את מה שבשבילו באתי. משאיר גופה קרה ואישה בוכייה.
ואני מוות. או שהייתי לפחות. כשנכנסתי באותו צהריים למשרד שלו.
הוא פשוט חייך אלי את החיוך הנצחי שלו.
"אני מצטער, הייתי משרת נאמן אין ספק. אף פעם לא עשית לי בלאגן
כמו חלק מהחבר'ה האחרים.
"אבל אני מצטער, המשרד יעבור עכשיו תקופת שינוי וצריך לראות מה
עושים."

יכול להיות שאני חדש פה, בתור סתם איש במקום הזה. אבל מאז אותו
יום, המקום התחיל להיות צפוף יותר. בתי החולים מלאים יותר. אבל
פחות מפונים.
אחזתי ביד מוסף כלכליסט. וזרקתי אותו לכיוון צריף עץ נטוש.
נסתרות דרכי האל הרהרתי לעצמי. תמיד הן היו. אבל עכשיו מחשבה
חדשה קיננה בראשי, "אני פשוט מקווה שיש להן תכלית"