עוד סדק קטן נוסף לו בבוקר. זה היה בזמן הקפה השגרתי של הבוקר,
שלווה בעיתון היומי. בעמוד הכפול של האמצע. אחרי כל החדשות
המייגעות בדרך כלל שמים משהו לא רציני מדי, אבל גם לא דבילי
מדי. בדרך כלל הישג ישראלי, יהודי או משהו בסביבתו.
הפעם היה מוזכר שמו של דוקטור קורץ. דובר על שיטת  הניתוח
החדשנית שעליה עבד בשנים האחרונות. אוזכר שמו של המחקר שעשה,
בעזרת עמית לשעבר שפרש באמצע בגלל שלא ראה יותר סיכוי לזה. אבל
תודות לתושייתו של דוקטור קורץ שדבק בשיטה שפיתח. היום אפשר
להגיע לאיברים מסוימים נגועי גידולים שלא היה אפשר להגיע עד
לפיתוח השיטה.
דוקטור זינגר הניח את העיתון בצד. ונתן לכאב הרגעי של הסדק
החדש לדהות. הכאב היה מוכר כמו ידיד ותיק שהתגנב לומר שלום.

מגיל צעיר כולם ידעו שהוא מיועד לעשות דברים גדולים כשיגדל. 4
אחיו הגדולים, אף שהיו מוצלחים כל אחד בתחומו, לא הצליח אף פעם
להביא לנחת את אימם כמו שדוקטור זינגר הקטן הצליח. כל החוגים,
הסיפורים לפני השינה, הכסף שהושקע בתוכנית הלימודים של
המחוננים קצרה את פרותיה לבסוף.

דוקטור זינגר נוירולוג מומחה, שטף את ידיו. זה היה ניתוח מוצלח
לכל הדעות. הגידול כנראה הוסר במאת האחוזים. ולמוח המטופל לא
נגרם שום נזק ניכר, על אף המיקום הבעייתי של הגידול. דוקטור
זינגר הרשה לעצמו חיוך אחד קטן של ניצחון.
לאחר הניתוח לא באמת הייתה סיבה להישאר בבית החולים. המתמחים
כבר ימלאו את הדוחות. טפיחות על השכם, ולחיצות יד מכובדות ליוו
אותו כל הדרך החוצה. כאשר התניע את מכונית הBMW הנוצצת, ועד
הרגע אשר פתח את תיבת הדואר לא ציפה שהסדק מהבוקר ימשיך לגדול
לו.

כשאתה קטן ומחונן וכל הצפייה מאימך העייפה נופל על כתפיך, אין
לך זמן לחברים. לכן יובל היה בגדר הטבה מיוחדת. דוקטור זינגר
תמיד טרח לפנות קצת מהיום העמוס שלו בשבילו. גם אם זה אומר
שיעור אחד פחות בפיזיקה למתקדמים או שאר השטויות שילדים ממש
חכמים עושים.
יובל לא היה טיפש. אבל לא הייתה לו שום אימא שתדרוש ממנו את
העולם. ולכן לא טרח להצטיין כמו דוקטור זינגר הצעיר. הוא הסתפק
בכישרון הטבעי הגדול האחר שהיה לו- קסם.

היה כבר סכנה שהסדק יהפוך לבקע כאשר דוקטור זינגר פתח את
המכתב. "הזמנה לחלוקת פרס שם-אור לד"ר קורץ על הישגיו בתחום
המחקר הרפואי." היה כתוב באותיות זהב גדולות. דוקטור זינגר
הידק את אחיזתו בדפנות המכתב ונכנס פנימה לביתו הריק.

לדוקטור זינגר הייתה התמדה, ליובל היה קסם. כשזינגר היה חורש
את עצמו למוות במבחנים ועל הדרך מלמד את יובל.  יובל תמיד היה
מגיע לסיכומים, מחייך למורות את החיוך המיוחד שלו. והיה מקבל
את אותו ציון רק בכמה נקודות פחות.
בשירותם הצבאי נפרדו דרכיהם לזמן מה. יובל הלך לצנחנים וזינגר
הצעיר למודיעין. אותה תקופה בשביל זינגר הייתה הכי טובה בחיים
כאשר הכיר את שירה, אז חניכה צעירה באותו מדור. שחיוכיה
הביישנים הפכו לנגיעות קטנות. שגדלו ככל שלמד להכיר אותה יותר.
ואם זאת הכי רעה, כשיובל לא היה שם לידו.

הוא סידר את דשי חולצתו, כשכוס וויסקי הייתה מונחת בזוית
השידה. יודע שהוא יזדקק לה להמשך הערב. הוא הזין לג'י פי אס את
כל שאר הפרטים שהיה צריך כדי להגיע למקום בבטחה. מכין לו
בקבוקון קטן בכיס נסתר בפנים המעיל. מרגיש כמסתיר סוד.

הם היו על פסגתו של הר. בקצה האחר של העולם. לא הטיול השגרתי
של אחרי צבא, אבל החודש הזה היה הזמן הפנוי היחידי שהיה לו
לאחר 3 שנים של לימודי רפואה.
התרמילאי הזקן הבטיח להם שהשקיעה היפה ביותר בעולם מחכה להם
בצלע של ההר הזה. אבל זינגר המטייל היה מהופנט על ידי עיניה
החמות של שירה. חצי מחבק, חצי מלטף. לוחש בשביל שניהם שזהו
הרגע היפה בחייו. עדיין המום שהיא אמרה "כן".

מרכז הקונגרסים הציוני היה מלא עד אפס מקום. בין כוסות הקוקטיל
לשיחות על המצב בשוק. כולם היו נרגשים לשמוע את דוקטור קורץ
נואם על שיטתו החדשנית של הטיפול אותו רקח במו ידיו. הייתה
אפילו שמועה על כתבת צבע בTime.
דוקטור קורץ עלה לבמה, מנפנף בידיו, כריזמה הלכה כצלו לאורך
הפודיום.
"כולם שואלים אותי תמיד. 'למה בכלל התחלת להיות רופא במצב של
השוק והתייחסותו לרופאים היום' ואני תמיד הייתי  עונה להם.
'בשביל שיהיה לי מה לרשום בלוח המכירות של הרכבים המשומשים'"
הקהל פרץ בצחוק רועם. דוקטור קורץ המשיך בהסבר על השיטה,
אודותיה וכיצד היא הפכה לגמרי את שיטת הטיפול הקיימת. ולאחר
זמן מה עצר. סקר את הקהל כמחפש זוג עיניים מוכר "אבל באמת אני
חייב תודה לאדם מיוחד אחד, שהיה איתי שמה לאורך כל הדרך. מי
שהחזיק את ידי לאורך כל אותם שנים. שהאמין בי שאני כבר איבדתי
כל תקווה לגבי" הלב הסדוק החמיץ פעימה.

לפעמים זינגר הסטודנט היה מתייאש מיובל. היה קשה להיות המשענת
היציבה שלו בלימודים. ועכשיו גם בהתמחות. אבל בכל אותם פעמים
שגרם לו להפסיד כמה שעות חופש יקרות מפז. היה מזכיר לו, שהיה
מאז ומעולם חברו הטוב בעולם. והשתמש בהתמדתו הנצחית כדי להרים
את שניהם. מחייב אותם לעשות את כל מה שצריך נכון. ואת מה שנכון
להפוך למצוין.

"מי שהחזיק את ידי לאורך כל אותם שנים. שהאמין בי שאני כבר
איבדתי כל תקווה לגבי" דוקטור קורץ לקח נשימה עמוקה. "לאחת
והיחידה שלי,הדבר הטוב בחיי. אישתי היקרה." שירה עלתה לבמה
ודוקטור יובל קורץ נתן לה נשיקה חמה באמצע הפודיום. בזמן שבצד
השני של האולם הבקע של דוקטור זינגר איים לרסק את ליבו.

כשתפס אותם בפעם הראשונה, כאילו כבר היה מוכן לכך. לא הרגיש
שום דבר מיוחד. כאילו הגורל לחש לו כבר שזה רק עניין של זמן.
בזמן ששקע בהתלמדות ודחה את החתונה. שירה סבלה מבדידות שאותה
רק יובל הצליח להפיג. אחרי שבוע היא הודיעה לו שהיא מצטערת אבל
הם עוברים לגור ביחד. וזה כנראה רק עניין של זמן עד שהוא יציע
לה.

הוא נסע בזיגזגים. מערכת הסטריאו מילאה את החלל הריק שפשט
בליבו החבוט. צועק את מילות השירים שלמד לצליליהם פעם בתקופה
שונה לגמרי. שחבריו הטובים היו טובים. והייתה לו סיבה לחזור
הביתה. הבקבוקון שהיה מנופץ לו בצד הכביש של איילון. דוקטור
זינגר הרגיש שאין לו מה להפסיד.

סירנות חצו את דרך איילון. ממהרות להביא את הדוקטור הטוב
שהצליחו להוציא ממכונית שפעם הייתה מפוארת. ועכשיו הייתה סתם
עוד סיבה לפקק במחלף השלום.  האלונקה הביאה אותו לחדר הניתוח.
שמה דוקטור זינגר היה כבר חמוש במדיו וכליו. נכון לנסות לעזור
לחברו הטוב בפעם האחרונה.

הוא ידע שיכל לפתח את השיטה הזאת. היא עברה לו כל היום בראש.
הוא כבר נחשב למומחה ברמה ארצית בנירולוגיה. ונכון שהשיטה
שעלתה במוחו אחרי שטיפל ביותר מדי חולי סרטן הייתה יותר קשורה
לאיברים הפנמיים. הוא ציין לעצמו איזה מזל שיובל היה מנתח
פנימאי מוכשר ביותר הוא ציין לעצמו בחיוך.

הוא חשב כבר שהצליח להציל את גזע המוח של חברו הטוב. הכל נראה
כבר טוב ויפה, אולי הוא לא יוכל ללכת יותר. אבל לפחות חייו
יהיו עדיין בחזקתו. כשפרץ דם החל להגיע ממקום לא ברור. השאיבה
לא הצליחה להדוף את שטפון הדם שהתפרץ לכל עבר. גורם למוחו
לצלול לאיתו לעולם אחר. משאיר לב אחד תקין עם מוח מת. ולב אחד
מת עם מוח תקין.

הם נפגשו להם בפאב הקבוע. לא רחוק משכונת מגוריהם. כמו סימן
מאלוהים. הם הזמינו גולדסטאר. חצי. כמו בימים הטובים של
התיכון, צבא, לימודים, עבודה. יובל שאל אותו באיזה שלב אם הוא
בטוח.
זינגר הסביר לו, שהוא כבר לא יכול להסתכל לו בעיניים. והוא לא
רוצה יותר קשר לעבודת המחקר שהם פיתחו. מצידו הוא יכול לקחת את
כולה. הוא הרגיש שאיבד את שני הדברים היחידים בחיים שבשבילם כל
המאמץ המיוזע שהשקיע היה משתלם בשביל לחזור הבייתה. עכשיו הוא
סתם חי בכוך מטופח וריק מתוכן.

"חוץ מזה" הוא זרק ליובל "עכשיו תוכל להוכיח לכולם שזה לא אני
הכוח הדוחף שמאחורייך ובעצם תמיד הייתה המוכשר מביננו אם תצליח
לגרום למישהו להאמין בשיטת המחקר הטיפשית הזאת"
כולם עזבו את חדר הניתוח. דוקטור זינגר פקד עליהם לעשות כך.
עטוף בשתיקה עם חברו הטוב משכבר הימים. נזכר בכל מעלליהם
המשותפים. ליבו הבריא המשיך לדפוק, ומוח הרקיב לאיתו בראשו.

דוקטור זינגר נזכר לרגע באותם ימים שקדמו אף ליובל. בימים
שאימו הייתה חוזרת ממשמרת כפולה ומכריחה את עצמה להישאר ערה
ולהקריא לבנה היקר את הסיפור האהוב עליו מכל. על הילדה האבודה,
האריה הפחדן, הדחליל חסר המוח. והדמות האהובה עליו מכל, איש
הפח חסר הלב.

ופתאום הוא ידע שזה הצעד הנכון. הוא פתח את חזהו של יובל עם
להב 5. פותח את חזהו שלו גם כן. מושיט את ידו עמוק פנימה.מנקה
את כל הרסיסים הקטנים משם, נוצצים להם באור ההלוגן, קשה להאמין
שפעם הם היו לב אחד שלם. ומכניס את ליבו מלא הקסם של יובל.
סוגר אותו בתוכו. מרגישה חמימות חדשה עוטפת אותו. מתמלא בנוזל
חיים חדש ומרענן. פתאום הכול נראה ברור.

" שני לבבות הפכו לאחד. לב אחד התפוצץ לאלף."