חשבתי לכתוב שיר בשוק,
אבל דאגתי מהמשמעות הנוספת.
שלא תהא זו בסך הכל עוד דרך
להיות לא מובן כהלכה.

כעומק הסמטאות
הנובחות תמהיל אנושי,
בניסיון למצוא פינה פחות רועשת
כדי לכתוב מילה.
אין כנראה הרבה פינות כאלה
בשוק הרוכלים
שבעיר העתיקה.
אך בקץ המסדרונות
השועטים מטה בבהלה,
דוחים את הרגע ומזמינים לגלותם,
שם, מאחורי דוכן תבלינים נוסף
של ההזדמנות האחרונה,
שתי דלתות חשוכות
פתוחות רק למחצה
והחושך שלהן כופה לחשוב
שזה פתח לרעה,
ואולי הזדמנות, אבל לאן?

יכולתי לכתוב גם
על רשמיי מן העץ שממול
כעבור ארבעים דקות
בעודי יושב תחת עץ מצל,
על הנערה המתביימת אלי בחשדנות,
אך זה יהיה כבר שיר מתחת לעץ,
במקום אחר ועם מסקנה רחוקה.
כי כאן רק רציתי לומר,
ואולי לא הובן,
השוק הזה מרגיש לי
כמו שפע של סתם,
לא לחינם פתחים תמיד הומים אדם.