החברים שלי הם כל מה שהיה לי,
הם הגדירו לי שחור וגם לבן.
החברים שלי, ההם שנשארו לי,
ממשיכים בחייהם רחוק מכאן.

החברים שלי נתנו בי את הכוח
לחשוף שיניי אל העולם בזמן כאב.
החברים שלי, שלא הסכימו לי לברוח,
והם אלו שהשאירו חור בלב.

הם ידעו בי כל דמעה וזיהו בי כל גל צחוק,
הם החזיקו בי חזק שלא אמעד.
הם זכרו לי כל שתיקה וגם רגע אור מתוק,
ולמרות המון סואן אני לבד..

החברים החדשים קיבלו אותי בחום,
ונוצרתי מחדש כלא הייתי.
אך כששקעה לה קרן שמש, בבדידות סופו של יום,
לחברים שלי ההם - כל כך קיוויתי.

החברים שלי, הם וודאי כל מה שיש לי.
והם אלה שאנצור לעד חזק.
החברים שלי, צורבים לי את הלחי
בדמעות רפות של קשר שניתק.

הם ידעו בי כל דמעה וזיהו בי כל גל צחוק,
הם שמרו עליי ממך שלא אכאב.
הם חיכו לי בשתיקה, ואחזו לי אור מתוק,
כמו בוא הנחליאלי שבסתיו.

לפעמים אני תוהה על קנקני, על קנקנך
ועל אופציות רלוונטיות בינינו.
והאם זו שוב אני או אולי זו מסכה,
שתמחק לי את היום,
וגם את שנינו?