מכל היקיצות , זו של שנת צהריים, היא המתעתעת. לעולם אינה
מגיעה לכלל ערות ברורה ונחרצת. התודעה מפלסת דרכה בעצלתיים של
יגיעה, כמו שוטטה בעת שישנת, בחיים של אחרים. בדרך כלל, תוך
שהיא נאבקת מתוך ריפיון אך בעיקשות, בשרידי חלום שממאן להסתלק.
העפעפים, מתוך לאות ונוחות גרידא, משתפים פעולה עם החלום,
שהולך ומאבד אחיזתו, ודוחים כל הוראה להפקח. בדחלו ורחמו ובלית
ברירה, ובגבור השקדנות והעיקשות של התודעה, יכנעו, כשיפערו,
באופן מבוקר ובזהירות המתבקשת מחשש האור המסמא, לכדי סדק צר,
שהריסים חופים ומגוננים עליו, מאפשרים לתמונת המציאות להתגלות
רק במטושטש, מתוך חוסר ודאות של זמן ולעיתים אף מקום. בה בעת,
עושה התודעה מאמץ עליון לדחוק באופן סופי ומוחלט את שלטון
ההזיה ולהכניס את המציאות ללב הזירה ועם כל זאת, אין עדיין
ביטחון, אם לשעת בוקר אתה נעור, או שמא מחצית היום כבר
מאחוריך. מתוך קרעי חלום שעדיין נאחזים בך, אתה נדרש לברר
לעצמך ענין זה. וברור שכזה לא יכול שיעשה מתוך השינה עצמה. אבל
בעצם אינך רוצה בכלל בברור שכזה, כי אשר יהיו תוצאותיו, האכזבה
תהיה נחלתך. לפיכך, אתה מסלק את התודעה המתארגנת לה, כאילו
הושגה כבר הכרעה ושוקע שוב לשעה קלה בשינה, נאחז בקרע מהקרעים
שלא נטשו עדיין.

וכך, הוא מתעורר מסוייט משינת צהריים שכזו. לא ממש זוכר את
החלום שעשה אותה לכזאת. רק התשישות והלמות הלב המוגברת, נותרים
עדים לחוויה המייגעת. חם . כולו רטוב . זיעה ספוגה במצעים
ובמזרון. מבעד לחרכי התריס ניתן להבחין באור, שבוהק עדיין,
בחוץ. החלום, כך נראה, התיש אותו. אבריו רפויים, נטולי חיוניות
מינמלית ולו, כזו הנדרשת לביצוע תנועה פשוטה ביותר. אפילו
להעביר לשון על שפתיו היבשות לא נמצא בו כח. נותר איפה פעור
פה, כפי שהיה בשנתו. שפתיו חרבות וחיכו ניחר. עם כל הקושי
שבדבר, מצווה מעט התודעה, שממאנת לוותר על אחיזתה, לקום.
בידיעה שרק הקימה , תשטוף מעליו את שרידי השינה הזאת . הניסיון
הראשון להטות את גופו כלפי שפת המיטה בכיוון שבו הוא מתכוון
להציב את עצמו, כושל . מלמדו, שהוא מרותק למשכבו. צמוד,בכל אחד
מחלקי הגוף שבמגע עם המיטה. מנסה להגביה מעט את ראשו, כך שיוכל
להיטיב מבט ולברר את פשר מצבו חסר הישע. לשוא , גם הראש מרותק
לכר.
מודע למגבלותיו החדשות, סורקות העיניים מבעד לחרכי העפעף, את
חלקי הגוף שבשדה ראייתן. אין סימן שיסביר את סיבת הריתוק .
מאידך גם אין תחושה של שיתוק מוחלט, שהרי הלשון כבר ליחכה
פעמים אחדות את השפתיים והרוק נבלע. גם העפעפיים נשלטים,
ומבחירה אינם פקוחים במלואם . אפשר שאיזה דבק, או מין מגנט בעל
עצמה בלתי מוכרת , מרתקים אותו כך אליה ? גם חלק היד שנוגע
במיטה , ואין מדובר אלא בפאת היד והזרת , לא נענים לו . מרותק
כמו עכבר, שנפל למלכודת דבק נסתרת. כל אלה עדיין אינם מעוררים
בו חרדה. זו הלאות המוכרת של טרם קימה, חוסר החיוניות, הוא
אומר לעצמו. עכשיו הוא אוזר את כל כוח שרירי הבטן , בניסיון
להתיישב תוך זקיפת גוו וראש. כל שעולה בידי להשיג , זו התרחקות
כדי סנטימטר מהכר והמזרון, כשהכח החידתי מרתק אותו שוב
ובמהירות למיטה , כמו מגחך לתמימותו. חרדה של חוסר אונים אוחזת
בו עכשיו. זה לא הריפיון
הרגיל. אז מה הדבר הזה לעזאזל ? נזכר בחוג פשוש של החברה להגנת
הטבע על חרקים וזוחלים, ובפיני אמיתי המפליא ומפליג בתאורים על
אורחותיהם של גמלי שלמה, חרדונים ועכבישים. זוכר איך תאר את
רגעיו הראשונים של חרק שנלכד ברשתו של עכביש. את רגע ההתוודעות
למצב הקורבני. התובנה, אם קיימת כזאת אצל חרק מכח הזכרון הצרוב
בקוד הגנטי, שאך ענין של זמן הוא, עד שיגיע בעל הבית לסעודה
שזומנה לו. ייצר הקיום יגרור עוד מספר נסיונות החלצות  נואשים
מהגורל הבלתי נמנע. אבל עם כל ניסיון,יתווספו חלקי גוף לסבך
הרשת. זו תמצית תחושתיו עכשיו. אם כך, הוא תוהה , הרי זהו
כנראה המצב שבו אני מצוי. אך מי הוא העכביש שאני אמור להיות לו
ארוחה בקרוב? הרי בביתי אני ועל מיטתי שרוע ודלת הבית נעולה.
למיטב זכרונו ההולך ומתגבש עכשיו, אין איש בבית בשעה זו.
'הענין יפתר בקרוב ודאי' , משיח לעצמו, מנסה להרגע . הרי לא
יתכן שמיטתו עצמה היא חלק ממערכת הקורים שבה הוא סבוך. תיכף
יעשה ניסיון נוסף, שבסיומו, הוא משוכנע , יעמוד על רגליו. הפעם
ישתמש בידו השמאלית , זו השמוטה אל מחוץ לשולי המיטה וכפה
חופשית לגמרי . בזרוע מצוי הכח, שיחלצו מהמלכודת האפוקליפטית
הזאת , שאלוהים יודע איך נקלע אליה.,כך  הוא מעודד את עצמו.
במאמץ רב של מתיחת יד, הוא מגיע לכלל אחיזה ברגל שולחן הכתיבה
שניצב בסמוך למיטה . עכשיו גופו מתוח בין חלקיו המרותקים למיטה
והיד האוחזת ברגל השולחן. מתנשף מהמאמץ הוא אוסף כוחות לקראת
המאמץ שינתק אותו סופית מהמיטה . לאחר שהוסדרה הנשימה, הוא
מיטיב את הלפיתה ובמאמץ אדיר מושך את גופו באמצעות היד האוחזת
ברגל השולחן. הכל מזדעזע וחורק סביב , המיטה, השולחן והגוף .
המשיכה מטה את השולחן לעבר המיטה הנמוכה ממנו, וכל אשר עליו
גולש לעברו. מסך המחשב הבטנוני, מחליק עד שנחבט בראשו בעצמה
ושם נבלם . החבטה מהדהדת בגולגלתו, כמו גונג בזירת איגרוף,
בשניה שלאחר נחיתת הנוק-אאוט, כשהכאב והצליל מתמזגים בהרמוניה
קצובה. מנסה להרפות מהאחיזה ברגל השולחן, על מנת שיוכל לסלק את
מסך המחשב מעל ראשו, אך היד כבר מרותקת, באותו דבק סתרים, לרגל
השולחן והאצבעות ממענות להשתחרר ממנה . עכשיו נעשית הבהלה
ממשית. אם כך, זו לא רק המיטה . כלומר כפי הנראה , הוא באמת
נתון ברשתו של איזה עכביש ענק, שאין לדעת היכן הוא נחבא ואם
דבר נפילתו ברשת כבר נקלט בחושיו. נזכר בפיני מלחש, כמגלה סוד
כמוס, שקורי עכביש חזקים פי חמישים מסיבי פלדה בעובי זהה. פי
חמישים, הוא משנן ועפעפיו נעצמים בלאות . אם כך הדבר, נסיונתיו
להחלץ רק מעוררים אותו מרבצו, ועוד מעט יראה אותו מתקרב
בתנועות שיזעזעו את כל אשר סביבו ואז יכסה אותו צילו וצבתות
לסתותיו תסגרנה עליו.' השאר בתנוחה זאת ואל תזוז', הוא מייעץ
לעצמו ,מנסה לחזור ולנשום באופן רגוע, כמו כלום לא קרה בדקות
האחרונות. הוא חייב להשקיע מחשבה עמוקה יותר ולהעריך מחדש את
מצבו ואת סיכויו להחלץ. עוצם שוב את עיניו. כאב החבטה ממסך
המחשב , שעדיין נח על ראשו, כבר לא מטריד. עולה בו תמונה כילד,
יושב אל שולחן, שוקד על שעורי הבית. עיניו רתוקות לתקרה. ליתר
דיוק, לפינה אחת. שם פרושה, כחופת מצנח , רשת עכביש. ואדון
עכביש יושב במרכזה בלי נוע מחכה לאותות המבשרים על קורבן חדש
שנלכד בקוריו. כך שעה ארוכה ללא תזוזה. עכביש שחור, דק רגליים,
גוף כדורי בטבורה של  רשת שקופה, שלולא האבק שאחז בה, אך בקושי
נתן היה להבחין בה. לרגע נתן היה לחשוב,  שבכלל הוא מרחף ללא
תנועה, שם בפינת התקרה. ממקום מושבו ובהתייחס להבדלי הגודל
שביניהם, לכאורה אין הוא אמור לפחד. אך בעיניו נדמה היה, שזו
רק החלטה של האדון עכביש, לשמור על יחס הגודל הזה בינהם, ואם
רק ירצה בכך, יוכל, ללא כל קושי, לצמוח לממדים, שיהוו סכנה
ממשית עבורו. נדמה שעיניו הזעירות , שמידתן לא עולה על גודל
כנימות שעל תפוח זהב, בוחנות אותו, בדיוק כפי שהוא עצמו בוחן
את פרוק הרגליים הזה, ומגלות לו על מזימה שהוא רוקח. היתכן
שהוא זומם משהו כנגדו? הרי אין בדעתו להתקרב למלכודת. העיניים
האלה. קטנות ככל שהן, יוקדות הן עצמה, שמסוגלת להפחיד יצור
שגדול עשרת מונים מהן. והנה אל הפינה נקלע פרפר לילה זעיר,
שמחפש כך נראה, מעט
אפלולית, להעביר בה את השעות שנותרו עד רדת הלילה. מרחף
בנבערות חרקית בקרבת המלכודת הסמויה, מחפש לו מקום ראוי
לנחיתה, לא ער לסכנה האורבת. העכביש נותר קפוא במקומו ובראשו
מתגלגל כבר ודאי, התרחיש המוכר לו. לפיכך, גם אין לו כל סיבה
להתרגש במיוחד, או לצהול . ימתין בסבלנות לאותות שיגיעו מרעד
הקורים, שיבשרו שהקורבן לכוד בהם. יתן להם ודאי לחזור ולרעוד
מספר פעמים, אות לכך שהקורבן כבר מסובך כהוגן , ואין עוד סיכוי
שישתחרר. רק אז יצא מקפאונו המדומה , ימתח את איבריו, שנותרו
מאובנים שעה ארוכה, יבחן בניחותא כל פרק בכל אחת משמונת רגליו,
בבדיקה פרטנית , יניע בחנינים ולסתות , להווכח שגם הן ערוכות
למלאכה שמזומנת להן ויתחיל להתקדם בבטחון ובהנאה מופגנת אל
הפרפרון. לא מעט כשלונות ידע עד שלמד לבנות מלכודת, סמויה
כראוי מעין. עד שלמד איפה ראוי למקם מלכודת שכזו, כדי להצליח
לכלכל את עצמו בכבוד ובשפע .
נדמה שהוא שומע איזה רחש. קופא דרוך על משכבו. אפילו את נשימתו
הוא עוצר. אפשר שזה הוא, שתיכף יגיח מהפרוזדור לחדר, יגהר
מעליו, כשהוא חסר אונים וישלח את לסתותיו היישר אל חזהו, מבלי
שיהיה מסוגל להשיב מלחמה.
זיעה שבה ומכסה אותו. יש לקבל את הגורל, הוא מעודד עצמו. אלה
חוקי הבריאה. באפלת החדר מתאמצות עיניו, שעדיין מצומצמות לחרכי
ירי, להבחין בצללים המתקרבים. אין ספק שהרחש עולה מהפרוזודור,
שמוביל אל חדר השינה מדלת הכניסה .
אל החדר פורצת בסערה בת זוגו, פונה לחלון ומרימה את התריס
במשיכה נמרצת אחת.  
"לך  אסור ללכת לישון בצהריים. אתה אף פעם לא יודע לסיים אותה
בזמן. כבר חמש וחצי. בשבע מתחילה המשמרת שלך, ואתה הרי יודע
שיקח לך לפחות שלושת רבעי שעה להגיע לעבודה ואני מתה לאכול
משהו. לא אכלתי צהריים".
נותר קפוא בתנוחה שהיה בה כשפרצה לחדר. עכשיו היא מפנה אליו את
פניה ועיניה עליזות וחיוניות באופן מקומם ממש.
"מה קורה פה? מה כל הבאלגן הזה? במי נלחמת?
נו? מה אתה תקוע?".
מעיפה מעליו את הסדין שכיסה את פלג גופו התחתון. מנסה בזהירות
להמתח. פורש אברים. לא מעלה על הדעת לספר את קורותיו בשעה
האחרונה. מי יאמין. אבריו מצייתים. לא נותר זכר לארועי השעה
האחרונה. מתיישב על שפת המיטה , מעביר רפידות אצבעותיו על
הסדין והכר, מנסה לפענח את החידה.    
" קשה לך להפרד מהמיטה, אה ?" היא מקניטה. "זהו שאמרתי, לך
אסור לישון בצהריים" .  

מרץ 2007