מרפסות, מרפסות, היא אמרה לי, תראה,
איזה אור רך בוקע משם,
רק אנחנו על חוף ים סוער וגואה
מחבקים את החושך החם
הראשון שוב הולך, כה יפה, באמת,
הלוואי ויכולתָ לראות כבר עכשיו,
השני בתוכי פועם ובועט,
מתי תחזור מהקרב?
ופעם היינו עפים על הגל, אפילו נוגעים בשמיים,
צעד קטן לאדם בחלל, במדבר הגדול בינתיים
ירוקות, ירוקות, עיניה כבויות,
היא שרה בקול, לילות בלי שינה,
העבים נפתחים, שעות ושניות,
תמיד עולה המנגינה
כסאות בְּשוּרות, האולם מלא,
אין קול, ההיכל עטוף דממה,
הנה היא ואני, והיום כָּלֵה,
כשבתוך לבי מהומה
נשימות, נשימות, ותקוות ורודות,
יש כאן הכל, לא חסר דבר,
נפלאות ונסים ומלים בודדות,
האור שהיה עוד נשאר
ופעם היינו עפים. |