אישה עומדת במטבח וטועמת מן המרק. היא מרוצה. יצא לה כמו תמיד
- מרק עוף צח ותפל, כמו שאמא שלה הייתה מכינה בבית בגרמניה.
המרק הזה עובר אצלם מדור לדור, 'המרק המשפחתי' הם קוראים לו.
הוא על השולחן בכל ארוחת שישי. למרות תפלותו ואולי דווקא
בגללה; הוא חסר כל יחוד ובזה יחודו.
    האישה כבת ארבעים וחמש, לובשת סינר לבן עם פרחים אדומים.
מטפחת לראשה, ידה גדולות, חזקות ונקיות. תמיד נקיות. הבית עומד
בדממה בזמן שהיא מבשלת. כי כך היא אוהבת את זה. היא מניחה את
המצקת בקערה שעל השיש ומתיישבת על כסא העץ שבמטבח. השולחן נקי
מאבק. כמו תמיד. כמו שאר חלקי הבית.
    אף אנחה לא נפלטת מפיה. נשימתה חזקה ושקטה. מבטה עובר על
החפצים שבשידה, משתהה על דבר מה. נראה שמשהו מטריד אותה. באחת
היא קמה ובוחנת את מדף הספרים. הוא רופף מעט. הבורג שמחזיק
אותו אינו מהודק למקומו. האישה נעלמת בחדר השני בצעדים קצובים
ובוטחים. כל פסיעה שופעת החלטיות נחושה. כעבור דקה או שתיים
היא מופיעה בשנית, מברג בידה. היא מחזקת את הבורג ביד מיומנת
ובוחנת את המדף. מבט של שביעות רצון עולה על פניה.
היא נעלמת שוב בחדר השני ושבה כשידיה ריקות. היא ניגשת לסיר,
מרימה את המצקת וטועמת מן המרק. מבטה מהורהר לכמה רגעים ואז
מתייצב על הארשת הבוטחת והמרוצה שפניה כל-כך מורגלים בהם.
"תפל," היא חושבת.
"חסר כל טעם."
-"בדיוק כמו שצריך."