תינוקות נולדים,
בבתי החולים.
חולים גוועים,
באותם הבתים.

חיים חדשים מתחילים,
במקום בו אחרים מסתיימים.
מיילדות מושכות ילדים סגלגלים,
רופאים מכסים אנשים אפורים.

אנחת הרווחה בתום תשעת החודשים,
צפצוף ארוך וקווי המוניטור המתיישרים.
לעתיד מבטיח מצפים ומייחלים,
בעבר שכחלום פורח נזכרים.

מזל טוב נולדו לך תאומים,
מאמצינו כשלו תנחומינו הכנים.
דמעות אושר על לחיי ההורים,
בכי מריר כשמתבשרים הקרובים.

גובה ומשקל נאמדים,
אורך ורוחב מחושבים.
שמיכות בצבעים ורודים ותכולים,
מהמיטה מוסרים הסדינים הלבנים.

עטופים בחום ואהבה אין סופיים,
דוממים בכפור עם זרים ערומים.
להביט דרך החלונות השקופים,
לזהות מבין התכריכים.

מוסיפים בספח שמות חדשים,
מחסירים בזהירות מפנקס הבוחרים.
קונים עוד שידה ומיטה ובגדים,
מחלקים ירושה של רכוש וכספים.

שבוע מחפשים אולמות ולמוהלים מתקשרים,
שבעה ימים מוציאים אלבומים ולמנחמים מציגים.
שנה אחרי נועצים נרות בעוגה וזרים בראשים,
במלאות י"ב חודש נרות מודלקים וזרים מונחים.

גדלים מהגן לכתה מבלי שמרגישים,
נותרים לתמיד שלדים תחת עפר מכוסים.
מתעדים זחילה וצעדים ראשונים,
לא שוכחים לעולם רגעים אחרונים.

יש שמפרידים בין אלו לאלו רק מטרים ספורים,
אך אף פעם לא ניתן לדעת מה יהיה המרחק בשנים.
ואולי זו בכלל אשליה או טעות,
כי מי מבין באמת מה זה לחיות או למות.

אז נמות או נחיה לכמה רגעים,
ונחלוף בזריזות בין הבתים.
כי זה יותר או פחות,
כל מה שאנו יודעים לעשות.