אני לא זוכר מתי הייתה הפעם האחרונה שפקחתי את עיניי. זה זמן
רב אני שוכב ברפיון איברים , בעיניים עצומות , בלב כבוי.
מתישהו, איפשהו במהלך הדרך זה נעשה נוח; הכל חולף על פנייך,
בלי יותר מדי מי ומה, בלי חשיבות. עשרות, אם לא מאות, שנים אני
הולך כמו עיוור אחר הוראות, לא חושב, לא חש צורך להסתכל,
לשאול, להתווכח, להסתקרן. זה הפך להיות להרגל, שבא מהצורך
המטורף לעצום את העיניים חזק ולא לראות.
לא לראות.
לא להרגיש.
פקח את עינייך. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.