[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







ליידי בלוז
/
נשות האגם

הפעם יצאנו לסין, ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. קראו לזה כנס,
אבל זה היה הרבה יותר. מפגש בינלאומי של נציגים מכל העולם
בחסות האו'ם, לדיון וקבלת החלטות בנושאים שמעסיקים את העולם:
התחממות כדור הארץ ועוני ורעב בקצה האחד, סחר בנשים ועבדות
ילדים ואחר כך זיהום מקורות מים ואוויר בקצה השני. שבוע ימים
של חיכוך פלנטות עם גדולים וחשובים וכמובן גם קבלת החלטות,
שעלולות או עשויות להשפיע על גורלו של העולם הגלובלי ההולך
ונחנק.

אני הייתי אמורה להישאר בבית, לאסוף נתונים סטטיסטיים ולסייע
בגיבוש ניירות עמדה, שאחרי דיונים קדחתניים אצלנו, יעברו לשאר
המשתתפים ואולי יהפכו למציאות. רק ברגע האחרון השתנו התוכניות,
כי הבכיר שלי הושם במעצר בית בגין חשדות של קבלת דבר במרמה,
כלומר, שוחד, כלומר שחיתויות. לא הייתה לי ברירה. אני הייתי
היחידה שידעה את כל העובדות. זכיתי באמונו של הממונה על
הממונה, וכך מצאתי את עצמי צועדת לכיוון אולם ההרצאות הענק
במרכז הכנסים בבייג'ינג.  

סין השתנתה נואשות מאז הייתי כאן לפני כעשור. את רוכבי
האופניים החליפו המכוניות, הרקיקות התמוססו, גם הבגדים
המסורתיים נעלמו ובמקומם הופיעו צבע וגזרה מודרניים מערביים,
שילדו בגדי שרד מעונבים ומכופתרים בדמות חליפות ועניבות. מזל
שבעונה זו כבר לא חם.

טקס הפתיחה היה מרשים, כיאה לטקס בינלאומי. נאומים ועוד
נאומים, קטע מוזיקלי קצר  של שירה סינית, שמזכירים לי שירי
קולחוז, כלומר שירה רוסית, כלומר שירים ישראליים מתקופת
העלייה, אבל בסינית. כמובן, גם כמה ריקודים מסורתיים וקינוח
מודרני.

אחר כך החלו הדיונים הרשמיים במליאה, ודיונים שהתנהלו בחדרי
חדרים. מזל שהיינו חמישה: נועה שמעוני, אסף בן אור, יהודה
בנבנישתי, נמרוד טל-מור ואנוכי. כל אחד ידע בדיוק לאן עליו
להגיע, מה עליו לספר, ממי עליו להיזהר, ועם מי  לעשות
קואליציות. התכנון היה, שניפגש פעמיים ביום לסיכומים, החלפת
רשמים ותכנון לעתיד ולמפגש עבודה בלילה לקראת תכנון היום הבא.
אנחנו היינו כמובן המשלחת הקטנה ביותר. חשבתי שהיה צורך לשלוח
משלחת יותר גדולה, אבל הסבירו לי שיש 'בעיות תקציב', אז לא
אמרתי כלום. 'נעשה כמיטב יכולתינו', עניתי לסגן הממונה.

היומיים הראשונים התנהלו על מי מנוחות, אבל אנחנו היינו
דרוכים. ציפינו לרע מכל, וכשזה  קרה, אפילו אנחנו לא היינו
מוכנים לקראתו, כי לפתע הודיע הנשיא התורן על הפסקה של שלושה
ימים. 'תצאו לחופש, תיהנו ותטיילו בעיר', העיר בחיוך עגום.
חופש, ואיש לא הסביר מדוע. הייתם מאמינים שלנו אין תוכניות?
נועה החליטה מיד שהיא רוצה קניות, יהודה ואסף רצו להישאר בעיר
ולעבוד על ניירות העמדה שאמורים היינו להגיש, מיד כשהכנס ישוב
לתפקד. אני החלפתי מבטים עם נמרוד ואחר כך עם המדריך הסיני
ליאנג, ואחרי שתקעתי מבטים נואשים בליאנג,  הצלחתי לסחוט חיוך
והערה:

'תנו לי לבדוק, אולי אצליח לארגן משהו'. ליאנג מדבר עברית לא
רע. אחרי שנה בארץ, שבה עבר השתלמות בניהול משא ומתן, גישור
ושאר נושאים עכשוויים, הוא שולט בשפה כאילו נולד כאן, למעט
מבטא קצת נוקשה. אין ספק, ששמח על כל הזדמנות לשוב ולשוחח
עברית.

ליאנג חוזר אחרי פחות מחמש. מחייך מלוא הפה, מגלה שן אחת חסרה
ושיניים מהבהבות צבועות צהוב ניקוטיני. הסינים עדיין לא למדו,
שעישון פוגע בבריאות וצובע שיניים בצהוב. 'יש', הוא כמעט צועק
ומרים יד כמו רוקד את הריקוד האולטימטיבי. 'ארגנתי לנו פיקניק
ליד נהר מקסים שלא הרבה מכירים אותו. זה די רחוק, אז הזמנתי
מסוק שייקח אותנו לשם. נטייל קצת בסביבה, נראה את הזריחה, נעשה
על האש, כמו שאתם אומרים, נשחה בנהר ונשוב לכנס'.

'אל דאגה', הוא מוסיף, כשרואה את סימני השאלה על פניי. 'שאלתי
בגדי ים ומגבות, הזמנתי סל פיקניק, והטייס הוא חבר שלי, אולי
יביא גם את אשתו. יהיה פנטסטי'. הוא מושך את המילה האחרונה,
ואני יכולה לשמוע את השמחה.

'אנחנו נצא קצת אחרי חצות, כדי שנספיק לראות את הזריחה מההר
לפני שנרד לנהר'.
האמת, נשמע לי די מטורף, במיוחד משום שעדיין לא התרגלתי לשעון
החדש שסין כפתה עלי,  אבל ראיתי את הברק בעיניו של נמרוד ואת
האכזבה בפניה של נועה, נקרעת בין רצונה לעשות קניות אבל לא
לוותר על הפיקניק. 'אוקיי', אמרתי. 'בשעה אחת לפנות בוקר נחכה
לך בפתח המלון. את לא חייבת לבוא, אבל אם תבואי, יהיה נהדר'.
שיגעון.

לא פשוט היה לקרוע את עצמי מהמיטה. שטפתי פנים, ארזתי תיק קטן,
הנייד, המטען הסלולרי, סט בגדים להחלפה, מגבת. אחרי מחשבה
הכנסתי גם מברשת שיניים ואת תיק העזרה ראשונה, שיהיה.

בחוץ די קריר, מזל שלא שכחתי את מעיל הגשם שלי. בפנים הוא
מצופה אלומיניום, המצאה של נאס'א, ולכן הוא קל מאוד ויעיל
מאוד. קניתי אותו פעם במכירת סוף עונה, ומאז אני חוגגת עליו.
בפתח כבר עמד ליאנג, המדריך שלנו, אבל נמרוד איננו. ניסיתי
להשיג אותו בטלפון, ואחרי שכמעט עמדתי לסגור, שמעתי את קולו
המנומנם, 'כן, נמרוד מדבר'.
'נמרודי, מה יהיה? הבטחת שתגיע בזמן'.
'אני יודע, נרדמתי. הג'ט לג גמר אותי'. משום מה שמעתי ברקע
צחוק קצר נשי משהו ואת נמרוד מגחך, 'ששש'...
מה לעשות, לא כל כך התחשק לי להיות רק עם ליאנג, אבל זהו, אני
תקועה.
נכנסנו לרכב השרד הרשמי, נהוג בידי נהג עלום שם וחמור סבר,
ששתק כל הדרך, מבטו תקוע בכביש שלפניו כאילו אסור לו להביט
ימינה או שמאלה פן יגלה סודות מדינה, שאחר כך יצטרך להקיא בפני
החוקר שלו. שדה התעופה היה מואר כאילו אור יום עכשיו, מטוסים
קלים נחתו, התרוממו ונעלמו משדה הראייה.
ליאנג מצא את המטוס הקל שלנו ללא בעיות. הטייס הצנום ונמוך
הקומה כבר המתין לנו ליד המטוס, מעשן סיגריה למרות השלטים
'אסור לעשן', שהיו נעוצים על עמודי התאורה. יש אנשים שפשוט לא
מקפידים. עלינו בזריזות על המטוס הקל. ליאנג הציג בפניי את
סי-צו, 'החבר שלי', כך הגדיר  אותו.  

עוד אנחנו מתמרנים,  ואני רואה את נמרוד חסר נשימה רץ לקראתנו.
יורדת לי אבן מהלב. לא בא לי לצאת לפיקניק רק עם ליאנג ועם
סי-צו, והופעתו של נמרוד פשוט מחייכת אותי. לא עוברות חמש דקות
והיינו באוויר, פנינו מזרחה. 'מרגישים שסין השתנתה', לחשתי
לליאנג, 'ראה את האורות למטה, אפשר לחשוב שאנחנו באמריקה'.
ליאנג חייך, 'הרבה יותר ממה שנדמה לך, הרבה יותר, ולא הכל
לטובה'.

אנחנו ממריאים לטיסה חלקה ונעימה, ונעשה לי חם. לא יודעת למה,
אבל בהבזק של רעיון אני פושטת מעלי את המעיל ומניחה אותו מעל
הספסל מאחור. כן, עכשיו הרבה יותר טוב. אחרי כשעתיים מזג
האוויר משתנה, משב רוח פתאומי מקפיץ את כנפי המטוס הזעיר,
ונראה שאנחנו עומדים ליפול, או שהטייס נרדם לשנייה, אבל עד
מהרה מתייצב המטוס. גשם זלעפות מתופף על גג המטוס, ומחשבה
חודרת לתודעתי, אולי עשינו משגה שיצאנו להרפתקה לילית משונה
שכזאת? במזג אוויר שכזה?

רוח פתאומית מהצפון שבה וזעזעה את המטוס הקל. הרגשתי כמו על
חרטום ספינה טובעת, נעה אנה ואנה, אך לא לאורך זמן. עתה היה
חרטום המטוס מופנה כלפי מטה, ואנחנו צוללים אל עתיד  שחור בלתי
נראה.



כשפקחתי עיניים, השמש כבר האירה שולי רקיע. מרחוק שמעתי המיה
של דבורים רוחשות. לקח לי זמן להבין, שאלה קולות אנושיים קצת
צורמים, קולות אנשים שפשרם נעלם מעיני. בדקתי את עצמי. כתפי
הימנית שרפה, אבל מבט מהיר זיהה רק שפשוף, שקרע שולי חולצה,
גווי כאב, אבל רגלי נענו לפקודה. הבטתי סביבי, ליאנג שכב מחוסר
הכרה, שרוע על המושב שלידי. בתא הטייס ראיתי את סי-צו הטייס
הצנום יושב בתנוחה מוזרה. קמתי לעברו, מכנסיו היו קרועים,
ואפשר היה לראות שרגלו  שבורה. חיפשתי בעיני את נמרוד, אך
מושבו היה ריק. עוד דקה חלפה, שבה אני חשה כיצד ליבי צונח מטה,
עד ששמעתי את קולו, 'הסתלקי ממני, תעזבי אותי, זקנה בלה'.

הצצתי מבעד לדלת המטוס. נמרוד עמד בעמדת התגוננות, אגרופיו
מונפים קדימה כרוצה להגן על כבודו, ומולו רוחשת קבוצת נשים
חסונות, ברגליים יחפות ושרירים תפוחים. היה ברור, שכל אחת מהן
יכולה לכסח לנמרוד את הצורה, אם רק תחפוץ בכך.

ליאנג פקח עיניים, השתעל קלות, התעשת ומיהר גם הוא לדלת המטוס.
בראותו את ההמולה של נחיל דבורים מתפרץ, החל למלמל מילים בשפה
שלא הכרתי. זה לא סינית, חשבתי לעצמי, למרות שכמה מילים נשמעו
מוכרות והוא חזר עליהן עוד ועוד. 'דוֹי בּוּ צ'י, דוֹי בּוּ
צ'י'.
בסופו של דבר זיהיתי, 'סליחה, סליחות ועוד פעם סליחה סליחות'.

אני מתבוננת סביבי בסקרנות. נראה שהופעתי הפתאומית מפריעה
להמולה, כי כולן משתתקות, וכל העיניים מופנות אלי כאילו הייתי
לפחות מלכת אנגליה, או חייזר מקומי. מפתיע. נראה שלא ציפו
לראות אישה יורדת מהמטוס. אני מרימה את ידי ובהינף של מחשבה
מרימה גם ידי השנייה ועושה באוויר סימן של קדושה, שזה אצבעות
מופרדות כמו שראיתי באחד הסרטים הישנים על משיחיות. לא יודעת
אם יש לזה איזו משמעות, אבל לא עולה לנסות. בפנים בא לי
להתפוצץ מצחוק מעצמי, אבל אני חושקת שפתיים.
ליאנג חושב לרגע, מרצין  ונעמד לימיני.

'נִי האוּ', אני מנסה, קולי דקיק וחלש לוחש 'נִי האוּ', שזה
שלום בסינית, וכל אחד יודע את זה. 'וְוֹ אִי-סֶה לְיֶ רֶן',
שזה אני ישראלית. בזה נגמרת לי הסינית, כי אני רק יודעת עוד
ביטוי אחד בסינית, שזה שְיֶה שְיֶה, שפירושו תודה, ועדיין אין
לי על מי או למי להודות.

ליאנג מתבונן בי בסקרנות, ואני לוחשת לו בעברית. 'תרגם אותי
והשלם אם החסרתי משהו'.
'באנו בשלום מארץ הקודש'.
'מארץ הקודש?' רחש  עובר בקהל.

אינני בטוחה אם הן יודעות מה זה ארץ הקודש והאם שמעו על
ירושלים. אני גם לא בטוחה אם ליאנג מתרגם אותי כהלכה, אבל
האמת, אין לי מה להפסיד, צריך לדבר ולהעביר תחושת ביטחון
וזקיפות קומה, הרי זה מה שאני מלמדת בסדנאות הישרדות.
'באנו בשלום', אני חוזרת על דברי, וליאנג מחרה מחזיק אחריי.
גשם דקיק מתחיל לרדת, ואני ממשיכה.
'יש כאן טייס, שצריך טיפול רפואי מסור, האם יש כאן בקהל
רופא?'

ליאנג לוחש לי, 'יצאת מדעתך? האם לא שמת לב לעובדה, שאין כאן
אף לא גבר לרפואה. נדמה לי, שהן שייכות לשבט של טורפי הגברים
או מסרסי הגברים, שסיפרתי לך עליו אתמול'.
אני מפשפשת במהירות בזיכרוני. ליאנג לא אמר אתמול מילה וחצי
מילה על מסרסות הגברים, אבל אני כבר הצלחתי לחוש את העוינות
שלהן כלפי ליאנג וגם כלפי נמרוד. עדיין איני יודעת במה מדובר,
פרט לעובדה שאינן סובלות גברים.
'אני יודעת', אני לוחשת לליאנג בחזרה. איזה מזל שהוא מבין
עברית. סביר להניח, שאיש, יותר נכון אישה, לא תוכל להבין במה
מדובר.
'תסביר להן', אני אומרת, 'שהגברים שבחבורה היו נשים, שחטאו
בגלגול קודם. אם נעזור להם, ישובו בגלגול הבא להיות נשים, אך
אם לא נעזור להם, הנשים שיחטאו כלפיהם, יהפכו גברים מהסוג
הנמוך ביותר, פרזיטים, כאלה שלא עושים כלום וזקוקים לטוב ליבן
של נשים על מנת להתקיים'.

ליאנג חוזר על דבריי במשנה עוצמה ומדבר. איני מבינה מה הוא
אומר, אבל לפי הרחש לחש שחולף כגל, נראה לי שהן קלטו, והן
מתחילות לעכל את המידע. נדמה לי, שמשום מה זה מתאים בדיוק
למסגרת האמונה שלהן, מנין לי? באמת, איך אני מצליחה לגרד שטות
כזו? יכול להיות ששמעתי את התיאוריה הזו כבר באיזשהו מקום, אבל
כרגע זה באמת לא משנה. כל עוד זה עובד.
שתי נשים פוסעות קדימה. האחת, עוד לא מלאו לה 16 לפי חדות המבט
וזקיפות הקומה והשדיים,  השנייה כבר עברה לדעתי את החמישים -
על פי אותם תבחינים בדיוק.

'יש להן עוד הרבה שאלות', לוחש לי ליאנג. 'תגיד להן שאסביר הכל
אחרי שהטייס שלנו יקבל טיפול מסור ולא לפני כן, אם יצליחו לטפל
ברגל  ולאפשר לו לנוע, אסביר להן הכל'.
ליאנג חוזר על דבריי, וכבר מתארגנת קבוצה של נשים, שמקוששות
עצים, מניחות עליהם שתי שמיכות ובקלות בונות אלונקה. הן מטפסות
על המטוס הקל שלנו ושולפות את הטייס הנאנק.
עכשיו עולות עוד כמה תמירות וזקופות מבט. עוזרות לנו לאסוף את
כל חפצינו  כולל סלי הפיקניק, ואנו מתחילים בהליכה איטית אל
עבר המחנה שלהן.

'נקווה לטוב', אני נאנחת, כשאני מעבירה מבט אחרון סביבי, מקווה
שנצליח לחזור לציביליזציה.

מרחק של כשעתיים הליכה מפריד בין המטוס ובין הכפר. הדרך תלולה,
חוצה שלוליות לא עמוקות ושיחים עבותים. עד מהרה מתרומם נחיל
ברחשים ועוטף אותנו. כמה מנסים לחדור לאף ולפה. אני מנסה
להילחם בהם נואשות בתנועות ידיים היסטריות. ואז, להפתעתי,
מוציאה אחת המלוות רשת ומורה לי לכסות את פניי וידיי. כמה טוב
שזה עוזר. אני שמחה לראות שגם ליאנג, סי-צו ונמרוד מקבלים אותו
טיפול. טוב, לפחות הן מתחשבות בנו. עד מהרה אנו נראים כעב'מים,
וכבר אי-אפשר להבחין בינינו לבין האחרים.

אני מצפה שמשלחת תקביל את פנינו בחניתות,  רמחים או רובי אם
16, אבל איש לא מצפה לנו בכניסה לכפר. אני מתבוננת סביבי, כמה
חכם. הכפר ממוקם מתחת לצלע הר, סמוך לאגם רחב ידיים. מלמעלה
איש לא יכול לשער, שכאן נמצא כפר מלא באנשים, יותר נכון נשים,
כי אני לא רואה פרצוף של גבר אחד לרפואה. גם הילדים והתינוקות,
המתגודדים עכשיו סביבנו הם ממין אחד בלבד, ציצים וביציות.
מעניין מה קרה לגברים שלהן? האם הן אוכלי בשר גברים, קניבליות?
אז מה יקרה לנמרוד ולליאנג? אני נזכרת לחפש את נמרוד, אבל מאז
שעזבנו את המטוס, לא רואה אותו. דמי בראשי אם אינני מחזירה
אותו הביתה בשלום. אני רוצה לשאול את ליאנג, אבל הוא עושה לי
סימן של שקט.

אני מתבוננת סביבי ורואה שש נשים חסונות, הנושאות אלונקה שעליה
שכוב מעולף הטייס שלנו. בעודי בוחנת אותו הוא פוקח עין אחת,
קורץ לי וסוגר אותה, מעמיד פני מעולף, רעיון גדול. אולי זה
ישמור עליו בחיים עוד קצת? נראה.
נדמה לי שמכניסים אותו לבקתה צדדית, ולא נותר לי אלא לקוות
שינהגו בו יפה. אותנו מוליכים לבקתה מרכזית, ואת פנינו מקבילה
אישה נאה כבת 30-35 עם שתי זאטוטות, האחת כבת שלוש, השנייה כבת
תשעה חודשים, תלויה על שדה ויונקת לתיאבון.

'שמת לב שאין כאן בנים או גברים?' לוחש לי ליאנג, ואני מזהה את
החרדה שבעיניו. אני יודעת שכשליאנג עצבני או מתוח, קופץ לו
וריד קטנטן ליד הרקה, ועכשיו הוא מתופף שם כמו תוף טימפני. אני
שולחת יד ונוגעת בזרועו, ועכשיו הוא מחייך קלות ובולע רוק.  
עוד אני הוגה את המילה גברים, ואחד נכנס, לבוש בגדים צחים,
והוא מחייך וקד, מחייך וקד. עיניו השחורות תואמות את שיערו
החלק והשחור. גבוה הוא מרוב הנשים מסביבנו, וגוו זקוף כאילו
תקעו לו מטאטא. ליאנג מתבונן בגבר בסקרנות, ואני שמה לב שמבטו
נעוץ באוזנו של הגבר, שממשיך לחייך, מהלך סביבנו כטווס.
'מה אתה מחפש?' אני לוחשת לליאנג.
'את החתך באוזן', אומר ליאנג, 'ראית את החתך באוזן? הוא כנראה
המרביע התורן'.
'המרביע?'
'כן, שמת לב לגובה שלו, הוא כנראה משמש השנה המרביע של הנשים.
מעניין כמה ילדים כבר השריץ'.
'אל תגזים, הוא צעיר מדי בשביל להפוך לאבא ולהרביע נשים. הוא
נראה כל כך צעיר. כמה שנים כבר נשרו מעליו?'
'הוא נראה כבן 16, אבל בטח יותר מבוגר. ראי את הגאווה בעיניו.
אף פעם אי-אפשר לדעת, אבל נראה לי שהוא כבר פעיל'.
'מעניין מה קרה לכל הבנים? האם אתה חושב שהם הורגים את הבנים
כמו פרעה במצרים, או כמו שהסינים וההודים עושים לבנות?'

'אני שמעתי', אומר ליאנג, שפתיו חשוקות והוא מלחש, 'שמעתי שאת
הבנים הן מוכרות למרבה במחיר בהגיעם לגיל שנה, ויש הרבה
קופצים, אבל לא כאן, לוקחים אותם למסע מפרך בהרים  או בסירות
ונפרדים מהם תמורת הרבה יואן'.
'ואיך מגיבות האימהות? והבנים?'
'הן מאוד גאות. זו גאווה להביא ברכה לכפר, וחוץ מזה, הן שונאות
גברים, שמת לב? מי שנשאר, הם כאלה שייבחרו בעתיד להיות
המרביעים, ואחרי שיעשו זאת במשך מחזור של שנה או שנתיים,
יישלחו לעיר, או יחליפו תפקיד'.
'מנין לך כל אלה?'

ליאנג מסמיק. כמה טיפות זיעה נולדות על מצחו. ואני תמהה, מה
הוא יודע שאינו מספר לי? הערב יורד, ואנו מוזמנים לסעוד עימהן.
לפני כן אני מבקשת לבקר את סי-צו הטייס. אחת מהנשים, שנראית
הכי בעניינים, מסתודדת עם השאר, ולאחר דין ודברים קדחתני מלווה
בהרבה תנועות ידיים והטיות ראש, היא מסכימה לקחת אותנו לראותו.
סי-צו  שכוב  על מזרן דק פרוס על רצפה הבקתה שבקצה הכפר. החדר
המרובע עשוי קני במבוק, ריק  מכל קישוט. סי-צו נראה  נינוח,
רגלו חבושה, והצבע חזר לפניו. באמצעות ליאנג אני מבררת ומגלה
לשמחתי, שאינו סובל מכאבים וכבר קיבל אוכל שהיה לדבריו טעים
מאוד.
'צריך משהו? מתייחסים אליך יפה?'

הוא מחייך, ונראה שלמרות שהוא, לרוע מזלו, גבר וכן פגום בגין
הרגל השבורה, הוא טוען שמתנהגים אליו בכבוד ובנימוס. הייתי
שמחה לשמוע ממנו פרטים נוספים, אבל המלווה שלנו מדרבנת לצאת.
האם יש עוד משהו שאני לא יודעת? אני מבקשת לראות את נמרוד,
והמשכילה שלי אומרת, הוא עסוק. אולי יותר מאוחר. אני מתקוממת.
'אני אחראית עליו', אני כמעט צועקת. 'אני חייבת לדעת שהוא
בסדר'.

אוקיי, מרגיעה אותי האחראית. ואני מבינה, שהיא מבינה אנגלית.
גם זה בסדר מצידי. 'הוא בסדר, לא לדאוג', החיוך שלה מוכיח לי,
שהן מרוצות ממנו, שלא רצחו או חס וחלילה סירסו אותו. הייתי
שמחה לראות אותו, אבל אני נתקלת בחומה בצורה, ואין לי ברירה
אלא לוותר, למרות שלא נרגעתי עדיין.

ירח גדול עולה באופק, ואני חשה בתכונה שמתלווה להכנת ארוחת
הערב. ישנה איזושהי התרגשות באוויר, וליאנג לא מתנדב להסביר.
אינני בטוחה אם הוא יודע. מעניין מה קורה בכנס,  אמנם רק יום
אחד עבר, אבל האם הם דואגים?

ארוחת הערב מפוארת. להפתעתי, הן פותחות שולחן, שלא היה מבייש
את הטובה שבמסעדות. הן מכניסות פנימה שולחן שחור ענק, שעליו
מסילה מסתובבת. עכשיו מכניסים גם מנות קטנות בצבעים שונים,
והריח - תאווה לחיך. הכל נראה טעים ומגרה, והבטן שלי מתהפכת.
עכשיו אני נזכרת, שמהבוקר לא אכלתי שום דבר, ואני קצת מתביישת,
אך ממתינה בסבלנות עד שייגמרו התפילות, ונוכל לשבת לאכול.
מסביבי יושבות הבנות היותר מבוגרות, כנראה שייכות לצוות
המוביל. להפתעתי, אינן חקרניות, אינן מצחקקות. על פניהן הבעת
רצינות, וכולן שותקות.

אחרי ארוחת הערב קיוויתי שתגיע תוכנית אומנותית או לפחות הרצאה
של ליאנג על הכפר המשונה הזה חסר הגברים. יצאתי את הבקתה
ששימשה לנו כחדר אוכל, והבטתי סביב. הרחש לחש מסביב העמיק,
זמזום נרגש של כוורת עסוקה, שאת פשרה לא הבנתי עדיין. ליאנג
יצא אחריי לעשן סיגריה.
'נו מה יהיה? נצליח לחזור לציביליזציה, לפני שהכנס ישוב
לאיתנו?'
ליאנג משך בכתפיו. 'אני מקווה, אני מאוד מקווה, אנחנו רחוקים
מכל מקום יישוב, ואני לא חושב שמישהו יחפש אותנו, ואם יחפש,
בטח לא יצליח למצוא אותנו בחור הנידח הזה'.
'אתה לא נשמע מודאג', ציינתי בשלוות נפש.
'גם את לא', ליאנג צחק, וצחוקו הדהד.
'אל תדאגי, בסוף הכל יסתדר'.
'רוצה להישאר כאן עד סוף כל הדורות?'
ליאנג לא ענה. שריקה צורמת נשמעה לפתע, ליאנג אחז בזרועי,
'בואי, צריך להיכנס פנימה'.
'למה?'
'מי שאין לו מה לחפש בחוץ, צריך להיכנס פנימה'.
'אבל אני סקרנית'.
'לא במחיר חייך'. ליאנג היה רציני. 'בואי נמהר, אסביר לך אחר
כך'.
שבנו ומיהרנו לבקתה המרכזית.
פנים קודרות קיבלו את פנינו, 'טוב שכבר חזרתם. אתם להישאר
ולישון כאן הלילה ולא לצאת ולא להציץ, מסוכן'.
פתחתי את פי ושבתי וסגרתי אותו למראה עיניו המתחננות של
ליאנג.

רק אחרי שכל הכבודה עזבה את הבקתה, והאחראית (כך נדמה לי, לפי
התסרוקת הגבוהה) נעלה היטב דלתות והגיפה תריסים, נותרנו רק
שנינו. שבתי להביט בפניו של ליאנג, 'ועכשיו תסביר'.
'עוד מעט יתחיל הטקס', אמר קצרות. 'טקס החניכה וההזדווגות.
הטקס שאני קורא לו פוצי פוצו. איני יודע איך הן קוראות לו
היום. אבל זה לא משנה. זה מה שקורה כאן פעם בשנה בירח מלא',
הוא מהרהר, 'ואולי פעמיים בשנה'.
'ומה יש בטקס שאסור לנו לראות?'

איני יודעת אם ליאנג היה נבוך ולכן הסמיק, או עצם המחשבה על מה
שעומד לקרות טרף את חושיו. לרגע נשימתו התקצרה, והיה ברור שהוא
מתקשה בדיבור. לבסוף פלט כמעט ללא נשימה.
'הבנות שזמנן הגיע, בנות השש-עשרה, הופכות היום נשים בטקס שבו
נוכחות כל הנשים ושישה עד תשעה צעירים, שהוכנו למטרה הזו בלבד.
בנות השבט מקוות, שכל הנשים החדשות תיכנסנה הלילה להיריון,
משני גברים צעירים, או יותר משניים. בתום הטקס חלק מהגברים
יעזבו את השבט לתמיד עם קצת כסף, שיאפשר להם להסתדר בעיר.
אחרים, אם הרעיון של קיום יחסי מין ימצא חן בעיניהם, יעברו
להתגורר בבית הגברים. הבנות תלדנה את הדור הבא. מה קורה לשאר
הנשים? הן צופות כמובן בטקס, ואם יעלה בידן לפתות את הצעירים,
תזדווגנה גם הן. בקיצור, זה לילה מיני לאור ירח מלא על שפת
האגם החמים'.
חשתי כיצד בטני הומה, והשתדלתי לחשוב על שאלות נוספות,
שתעבורנה את המכשול המיני המתעורר.

'מה קורה לתינוקות שנולדים מהפעולה הלילית הזו?' התקשיתי לקרוא
לילד בשמו. ליאנג התעלם מהמבוכה שלי, קולו התאזן והפך נורמלי.
'כיוון שהן מקימות יחסי מין עם כמה גברים, הילדים חסרי אבא
רשמי, ושייכים לשבט. הבנות כמובן נשארות כאן, הבנים, או לפחות
רוב הבנים, נמכרים בגיל שנה למשפחות עשירות חסרות בנים. הילדים
זוכים למיטב החינוך, שכסף יכול להציע, ומצבם הכלכלי,החברתי
והנפשי מעולה. זו גם הסיבה, שהכפרים האלה ממשיכים לתפקד גם
במשטר החמור שהיה לנו עד לא מזמן'.
'לא נשמע שאתה מגנה את ההתנהגות הזאת', אני מעירה.
'מגנה? מערך כפרי הנשים הוא הצלחה משגשגת. אין מריבות, אין
תחרות,  הן עובדות ביחד למען המטרה הכללית, וכל צורכי הנשים
מסופקים'.
כמו דבורים, אני חושבת לעצמי, אך במקום זאת אומרת בקול רם,
'ואם מישהי רוצה לעזוב?'
'היא תקבל תמיכה מלאה, כסף שיספק את כל צרכיה למשך תקופה ארוכה
עד שתסתדר. היא כמובן מתחייבת לא לספר דבר לאיש, ואוי לה אם
היא מפרה את ההסכם'.
כשהוא רואה שאני עדיין ספקנית, הוא מוסיף, 'אל דאגה, הן באמת
מסודרות, ונדמה לי שאף אחת לא עזבה את המסגרת. אל תשכחי, הן
נולדות לתוך הכפר. כל החברות כאן, וטוב להן כאן. הן לא מכירות
משהו אחר'.
'ואם מישהי לא רוצה להיכנס להריון?'
'לא מכריחים אף אחת. יש כאלה שאף פעם לא יולדות, אחרות שבוחרות
בכך, יכולות להיכנס להריון מדי שנה'.
'ומה עם נשים שרוצות רק סקס ולא ילדים?'

'יש לך הרבה שאלות, יקירה. עוד אפשר לחשוב שאת רוצה לעבור לגור
כאן'. ליאנג מחייך, וממשיך. 'מי מהנערים שלקחו חלק בטקס ורוצים
בכך, יכולים כעבור שנה לעבור לבית הגברים בגיל 17. אז הם
ניצבים בפני החלטה גורלית, לעבור קשירת זרע ולעבור להתגורר
ולעבוד בבית הגברים, או לקבל סכום כסף גדול ולצאת לחיים חדשים
בעיר'.
נדמה לי שקודם הסביר אחרת, אבל אני לא מתווכחת איתו, זה באמת
לא משנה מתי הגברים עוזבים, או מחליטים להישאר. אז אני רק מקשה
ושואלת, למרות שהתשובה כבר ברורה לי.
'ומה תפקידם בבית הגברים?'
'כל שהם צריכים לעשות זה לשמור על גופם, לאכול בצורה מסודרת,
לטפח הופעה חיצונית ולהיות מוכנים בכל רגע לקיים יחסי מין עם
כל מי שרוצה'.
'והם לא רואים זאת כניצול? הם לא מתקוממים?'
'הצחקת אותי, זה כבוד מאוד גדול להיות גבר של נשים. אמנם אין
הם יודעים דבר על ילדים שיש או שאין להם, אבל מה רע להם? לשכב
עם אישה זו לא עבודה קשה. קיימת  גם תקופת חניכה, שאותה הם
עוברים עם מענגת מקצועית, שמדריכה אותם כיצד להתנהג וכיצד
ללחוץ על כל הכפתורים הנכונים. הם יודעים שאם יהיו טובים
במיטה, הרבה נשים ירצו בהם, והם יקבלו תשורות ומתנות, ואם
יפשלו, נו, את יודעת. מה את רוצה? כולם מרוצים. הם חיים בבטלה,
קופצים ממיטה למיטה  באופן חוקי ומסודר, ומה עוד צריך גבר
ממוצע?'
משום מה נשמע, שליאנג מקנא בגברים האלה השוכנים בבתי הגברים.
ואכן, מרחוק זה נשמע מעולה, אבל ביומיום? אני מסופקת. בהיותי
בעלת השקפת עולם סוציאליסטית אני ממשיכה ומקשה, 'ומה קורה כשהם
מזדקנים?'

ליאנג מחייך, 'את באמת דואגת מה יקרה להם? גברים יכולים להמשיך
לקיים יחסי מין עד גיל מאוד מבוגר. את יודעת, מי שמתמיד בכך
יכול להמשיך כך הרבה מאוד שנים, אבל בשלב מסוים, כשהם כבר לא
יכולים יותר, הם מדריכים את הצעירים הנכנסים למקצוע, ואחר כך
חיים בבטלה, את יודעת, עד שהם מתים'.

'אתה יודע הרבה מאוד על הכפר הזה', אני מעירה. ליאנג מחייך
חיוך מבויש. 'לא סיפרתי זאת לאיש, אבל אני באתי מכפר כזה לפני
שנים'. אני משתתקת. פצצה כזו באמצע שום מקום. נשמע הזוי
לחלוטין, אז אני בולעת רוק, נושמת עמוק ותקועה, לא יודעת מה
לומר. 'זה בסדר', ליאנג מחייך. 'איני מספר זאת לכולם, אבל לך
אני יכול. את הרי לא תספרי זאת לאיש, וחוץ מזה, תאמיני לי,
מזלי שפר עלי יותר מהרבה הרבה אחרים'.
אינני בטוחה אם ליאנג באמת גאה במוצאו, או מחפש תירוץ לפעולה
שאחרים החליטו עליה בשבילו. בכל מקרה, כדי לא לתת לשיחה לגווע
אני שואלת, 'מתי גילית שאתה בן של כפר כזה?'

'מהרגע הראשון שאני זוכר את עצמי, קראו לי המאומץ היפה שלנו,
ואימא שלי חיבקה אותי ובכתה ואמרה, שחיכתה לי המון שנים, ושאני
מביא לה אושר. עד היום אני זוכר את המילים שלה, המתוק המאומץ
שלי'. אחרי מחשבה הוא מוסיף, 'תראי, כל מה שידעתי עד לפני חמש
דקות היה שהורי לא הצליחו להוליד ילד, ואני הייתי בשבילם ממש
הפתעה. מזל שהיה להם כסף ומספיק קשרים כדי להשיג אותי. אבל על
ילדי הנשים ועל המסחר והכפרים שמעתי רק באוניברסיטה. עשיתי על
זה את עבודת הדוקטורט שלי ובדרך גיליתי שגם אני שייך לילדים
האלה ולא סתם מאומץ'.
אני לא שואלת איך נודע לו, פשוט מנסה לדלג על הנושאים הקשים,
וליאנג עוזר לי, אז אני שותקת. ליאנג מתבונן בי בסקרנות ומחייך
עכשיו במאוזן חיוך רחב של שביעות רצון.

'תראי, לא רע לי. תארי לך, נולדתי מאהבה של בתולה צעירה ויפה
ונער צעיר ובריא וגדלתי באהבה. במשך שנה תמימה חיבקו אותי,
ליטפו אותי, הדריכו ונתנו לי את הכי טוב שיכול להיות. לימדו
אותי לדבר סינית ופה ושם גם דחפו מילים באנגלית, כדי שאתרגל
לשפה. ואחר כך בחרו עבורי משפחה, שעמדה בכל הקריטריונים ועברה
בחינות מחמירות, והם היו מקסימים ונתנו לי חינוך מושלם ובסיס
איתן לחיים. הם אפילו עזרו לי למצוא שידוך שהולם את כישוריי.
הפרטנרית שלי באה גם היא מבית עשיר מהמעמד הגבוה, אז מה רע?
לדעתי, מזלי שפר עלי בהשוואה לכל ילד אחר'. ואחר מחשבה הוא
מוסיף, 'הייתי מאוד גאה בעובדה שאני מאומץ, שבחרו אותי, שלא
הייתי סתם אחד שנתקעו איתו. אני נבחרתי מתוך קבוצה, כי הייתי
הכי יפה, הכי חכם, בעצם הכי מכולם'.
'חשבת לחפש את ההורים האמיתיים שלך?'
'תראי, יש לי את הסימן הזה על כף הרגל. כבר דהה, אבל לפי הסימן
אני יכול לדעת מאיזה כפר הגעתי ומי האימא שלי'.
'ובדקת?' עכשיו הסקרנות שלי מתעוררת.
'לא, לא בדקתי. גם לא רציתי, אבל את יודעת, אולי עכשיו כשאני
כאן, נראה'.
אני יודעת שאני פוסעת על קרקע לא בטוחה, כי מאוד ייתכן, שכל
הסיפור של המטוס שלנו תוכנן כדי שנגיע לכפר.
ליאנג מתבונן בי בסקרנות, קורא את מחשבתי וצוחק.

'תאמיני לי, שום דבר לא מתוכנן, רציתי פיקניק איתך ועם הטייס
ואשתו. קיוויתי שאיש מחבורתך לא יצטרף אלינו. בעיניי נמרוד הוא
פשוט גלגל מיותר. ואני רציתי בחברתך. רציתי לבקש ממך'... הוא
מהסס ומחליף נושא. עד היום אינני יודעת מה רצה לבקש ממני, ואני
מצטערת על שלא שאלתי ונתתי לו להמשיך ללהג.
'רק לספק סקרנותך, פגשתי בחיי כמה גברים שביצעו את טכס החניכה
של הבנות, ואחר כך נשלחו לעיר הגדולה. אני חושב שהם לא מרוצים
מהחיים שלהם, אפילו שקיבלו כסף ועברו לעיר. הם חסרי שורשים, לא
פה ולא שם. לחזור לא יכולים, ומה יעשו בעיר לבד בלי אחים או
אחיות? ואם את שואלת אותי, בעיניי הם די אומללים. ובאשר, את
יודעת, למרביעים, למי שאוהב סקס, זה תפקיד מעולה. אבל מי יכול
לעסוק בזה יום יום, ולדעת שברגע שיפסיק לתפקד, אין לו עתיד? רק
פראיירים חסרי בינה'.  

עוד הוא מסביר, אני חושבת לעצמי שהגברים האלה הם ממש כמו זונה
נשית, ונולדת בעיני רוחי שאלה חדשה מטרידה לא פחות. הנשים
המאושרות האלה אינן יודעות, אבל הן בעצם בתי-חרושת  לילדים.
רעיון נהדר של המשטר הקומוניסטי, שעכשיו הפך יותר קפיטליסטי.
ליאנג צוחק, ואני מגלה, שבעצם שאלתי את השאלה הביקורתית הזו
בקול רם.
'לא, לא', הוא מניד בראשו. 'הכפרים האלה התפתחו במשך מאות,
בעצם אלפי שנים. תחילה מציאות קודרת עקב מלחמות. נשים שנשארו
לבד, היו צריכות להתמודד עם רעב, מחסור וחוסר יכולת לשרוד,
בתנאים שבהם אין גבר שיעשה את המלאכה. אחר כך גברים באו והלכו,
ואז באיזשהו כפר נידח בנו הנשים חומה ולא נתנו יותר לגברים
להיכנס, ואת הבנים שנולדו להן, חינכו למתינות, לצייתנות
ולכניעה לנשים. במשך מאות שנים השתכללה השיטה. יש כיום כמה
מאות כפרים כאלה בארץ הענקית הזו, אבל כולם נסתרים מהעין,
והמידע עליהם משתחרר טיפין טיפין.  תארי לך מה היו עושים
ארגוני זכויות האדם, אם היו שומעים עליהם'.
או מה היו עושים גברים, חולפת מחשבה זריזה במוחי.
'ואיך עלית על הסיפור?'

עוד ליאנג מנסה להסביר, ומרחוק נשמעת עכשיו צהלת נשים וצחוקים
רמים. כמה הייתי נותנת בשביל לראות מה קורה שם ליד האגם, ואולי
לקחת חלק בחגיגה. וליאנג, שיודע לקרוא פנים, מתקרב אלי, מצמיד
גוו לגופי הצמא ולוחש, 'שלא תעזי. לא תצאי חיה מהן', וגופו
מתחכך בגופי, וידיו מועכות שדי, ושפתיו מתקרבות לאלה שלי, והוא
לוגם את נשמתי בעוצמה. אבל זה נמשך רק כמה שניות בודדות. צעדים
מתקרבים, ואנחנו נסוגים. למזלי, אני  מספיקה לייצב נשמתי, לפני
שאחת הנשים נכנסת לבקתה.
'אני מקווה שמחר בבוקר או מחרתיים נחזיר אתכם למקום ישוב', היא
מודיעה, 'ארגנו  תחבורה, אבל הכל תלוי במזג האוויר'.
'ומה יהיה על הטייס?' אני מודאגת.
'ברצון היינו משאירים אותו לכמה ימים, וגם הוא היה שמח להישאר,
אבל הוא חייב לחזור איתכם, אחרת יהיה לא טוב'.
'ומה עם הבחור השני, נמרוד, לא ראינו אותו מאז שחטפתם אותו
מאיתנו'.
האישה הנאה הזו, שעונדת את שיערה הארוך והשחור ככתר, מגניבה
חיוך, 'הוא עושה חיל ומשפיע על הבנות שלנו. אני לא בטוחה שירצה
ללכת מכאן כל כך מהר, את רוצה לדבר איתו? אין בעיה, אסדר לך
מפגש איתו'.
נמרוד עושה חייל? נחייה ונראה.



הלילה מתארך. במרחק עדיין נשמעות מצהלות הנשים החוגגות. אני
חושבת על הצעירות הנהנות מכל דקה, ובטני הומה, אבל צריך לחזור
למציאות. אני כבר מבוגרת מכדי לחגוג עם כמה גברים בני תשחורת
בעת ובעונה אחת. מעניין  איך הן עושות את זה.
בינתיים מסדרים לנו פינת שינה בבקתה המרכזית. מזרנים דקים,
שמיכה דקה עוד יותר.  ומביאים לנו בגדים להחלפה. לי שמלת בית
ארוכה וכחולה, לליאנג אותו דבר רק בצבע אדום. אני מהרהרת
לעצמי, נשים חדשות ועוצמתיות בעולם אחר, אבל עדיין לא השתחררו
מן השבלונות.  אני ממהרת להחליף בגדים. הכתף מציקה לי, אבל
הכתונת הקרירה קצת מרגיעה את הכאב. את בגדי אני מקפלת ומניחה
בפינה, וליאנג מחרה אחריי. חבל שאיני יכולה לשטוף מהבגדים את
התרחשויות היום. אני מציצה דרך החלון. שתי שומרות עומדות בפתח.
גם דלת הכניסה מוגפת. 'הן לא רוצות שנסתובב בכפר', אני לוחשת
לליאנג, שהופך רציני. 'אנו בנופש, שהוא גם בית-כלא'.

אני מתעוררת באיטיות, אחרי לילה רדוף סיוטים, שאיני מצליחה
לתרגם למילים מוחשיות. רוח קרירה נושבת מבעד החלון, ואני
נרעדת. ליאנג שוכב מרחק זרוע ממני, אבל רחוק ממני כמרחק הקוטב
הצפוני מהדרומי. נקישה קלה בדלת מקפיצה את שנינו.
דוחפת את הראש פנימה אחת המנהיגות הלא מוכתרות של הכפר. עדיין
לא הצלחתי להבין את שרשרת הפיקוד, אבל אי-אפשר לבוא אלי
בטענות. אין להן דרגות או סימנים מזהים, ובכל פעם אחרת קופצת
בראש, ואני חייבת להתוודות, הפנים שלהן כל כך דומות, שקשה לי
להבחין בין אחת לשנייה.
אז האחת מכניסה שתי כוסות תה וכמה עוגיות צנומות. לא ממש ארוחת
בוקר, אבל יותר טוב משום דבר. כמה שהייתי שמחה לכוס קפה, אבל
גם כוס תה לימוני יעשה לי טוב. ליאנג מסתכל עלי ומגיב, 'אני
מוותר. זה בקושי מספיק לאדם אחד, אז תאכלי את'. האחרת מביאה
בגדים טריים וקרירים. שתי כותונות קצרות. אדום בעבורי, כחול
בעבורו. מזל שאני אוהבת אדום, וזה הולם אותי, אז אינני
מתקוממת.
חצי שעה חולפת, ושוב נקישה בדלת.



צעירה אחרת עומדת בדלת, לבושה בבגדים מערביים. חליפת מכנסיים,
שלא הייתה מביישת אף דוגמנית מצויה. מתבוננת בי ובמלבוש חסר
הצורה ומחייכת. תני לי להביא לכם משהו יותר נורמלי, יוצאת
וחוזרת כעבור כמה דקות. שתי חליפות מכנסיים דקות ונעימות, הפעם
שתיהן בצבע חאקי. מרגישה חיילת, אבל לא אומרת דבר.
'לא הצלחנו לסדר לכם עדיין תחבורה, אז החלטנו להציע לכם טיול
ופיקניק בחיק הטבע. יום יפה מחכה לנו בחוץ'. אנו יוצאים. היה
נחמד אם הייתי יכולה להתקלח ולצחצח שיניים, גם הכתף שוב מציקה
לי. אבל אני לא מתלוננת, כי היה יכול להיות יותר גרוע.
המארחת שלנו עם כמה שומרות (אין לי דרך אחרת לכנות אותן, אלא
לקרוא להן שומרות) מסמנות לנו ללכת אחריהן, ואנחנו פנינו אל
עבר האגם. איך אני יודעת?  בגלל גל חום קליל שעולה מהכיוון,
ואני לא טועה. כשאנו מתקרבים לשולי האגם, אני ראה מה הפסדנו
אתמול ומה מסדרות היום הנשים העסוקות האלה. אוספות מזרנים עבים
ורכים, שמיכות צמר צבעוניות ורכות. אחרות אוספות כוסות דקות
גזרה ובקבוקי יין שמפוזרים בכל פינה. עלי פרחים ונרות ריחניים.
אין ספק, היה כאן משתה רציני, ועכשיו הן טורחות להשיב האגם
לקדמותו, להוריד את שרשרות הנייר הצבעוניות ואת הנורות הקטנות,
שעיטרו את העצים מסביב. יד אומן קישטה את שפת האגם. מבלי משים
אני מתכופפת ונוגעת קלילות במים. הם חמים ומפתים. אני מפנה
מבטי אל ליאנג, וזה, שכבר יודע לקרוא אותי כמו ספר פתוח, מניד
בראשו כאומר, לא עכשיו, לא מתאים, לא ראוי. אני מושכת בכתפי,
טוב, ניסיתי.

המארחת, שקולטת את הדיאלוג הלא-מילולי ביני לבין ליאנג, אומרת
בקול רם ובאנגלית צחה, 'אולי יותר מאוחר, כשנשוב' ומחייכת. אני
בולעת את רוקי. היא דוברת אנגלית, ועוד אנגלית צחה ללא שמץ של
מבטא זר.
והמארחת שלי ממשיכה, 'קוראים לי מיי-לי, בעצם ד'ר מיי-לי. אני
בוגרת אוניברסיטת בייג'ין ברפואה עם התמחות בגנטיקה'. והיא
מוסיפה בלחש, 'אני ילידת הכפר הזה, שלא אנקוב בשמו, אתם בטח
יודעים למה. הצעתי לראשי הכפר להוציא אתכם לראות קצת את
הסביבה, כדי שלא תשתעממו עד שהתחבורה שלכם תגיע, ואם צריך, גם
לענות על שאלות שעוד תישארנה לכם וגם לחתום על כמה מסמכים
משפטיים'.

'לא לדאוג', היא מגיבה, כשרואה את הבעת פניי. 'זה רק כדי
להבטיח שלא תספרו לאיש על הכפר הזה, לפחות בחמש השנים הקרובות.
אחר כך זה יהפוך לאנקדוטה או סיפור מדומיין ולא ייגרם לנו כל
נזק. אתם מבינים, אנחנו חייבות להגן על אורח החיים שלנו, כדי
שנוכל להמשיך לתפקד, ללא סקרנים'.

אני בהחלט מבינה ומסכימה, ומשום מה נעלמות לי כל השאלות שרציתי
לשאול, אולי זה יחזור לי אחרי שאוכל משהו. אנו עוקפים את
הסיבוב  ומגלים סירה לא גדולה, קשורה לשפת האגם. נראה שהיא
ממתינה רק לנו. בפנים ממתינה לנו ארוחה גדולה ומפנקת. אפילו
קפה ממתין לנו שם. חם וריחני, בדיוק כמו שאני אוהבת. אנו
משתדלים לאכול לאט כדי לא להראות כמה אנחנו רעבים.  ד'ר מיי-לי
צוחקת ואוכלת בכל פה. שותה כוס קפה ועוד אחת. אני מתבוננת
בפרופיל שלה. פנים מערביות, עיניים קרועות לרווחה. גוף עגלגל.
לא דומה לסיניות, שפגשנו עד כה. ד'ר מיי-לי צוחקת צחוק נקי
ומתגלגל.
'את צודקת, אבל מה הפלא. אבא שלי היה כנראה אדם לבן, ואני
זכיתי לקחת ממנו את רוב הגנים שלו. לכן גם שלחו אותי ללמוד
רפואה ואחר כך להתמחות בגנטיקה'.
ואני שואלת את עצמי, כיצד היא יודעת על מה אני חושבת?

הסירה מחליקה בקלילות על פני האגם החמים, והאד מכסה אותנו מכל
עבר. לא עוברות דקות ארוכות, ואנחנו מגיעים לקצה האחר של האגם.
השומרות יורדות ראשונות ונושאות אותי על כפיים אל היבשה. ליאנג
מקפץ אל האגם, ונראה שהוא נהנה מכל דקה של שהייה במים
החמימים.

אנחנו מטיילים באחו, ועד מהרה מגיעים לשרידי החומה הסינית.
גדולה ורחבה והרוסה בחלקה הגדול. ד'ר מיי-לי ממהרת להסביר.
'כפי שאתם יודעים בוודאי, החומה הסינית הגדולה חצתה פעם את כל
סין, ותפקידה היה להגן מפני פלישה של זרים. אבל אם לא מתחזקים
אותה, ראו מה שקורה לה'. ואכן בקטע שביקרנו, ראינו רק מגדל
שמירה גבוה ושרידי חומה משני צדדיו. לצידו מבנה גבוה, שבמבט
מרחוק הזכיר לנו ארמון, אבל כשהתקרבנו, אנו מגלים שהוא בסך הכל
מבנה עשוי גבס צבוע.
'זה היה פעם מתחם שנועד לצלם סרטים היסטוריים של תעשיית קולנוע
המקומית', אמרה ד'ר מיי-לי. 'כמו בוליווד ההודית, אבל לא כל
כך הלך להם. הם לא הצליחו להביא לכאן שחקנים איכותיים. וכל
המערך של הספקת מים מזון ותפאורה נדון מראש לכישלון. אחרי חצי
סרט נכנעו ועברו לצלם בעיר הגדולה. למזלנו', הוסיפה.
'אני משערת, שאם הייתם עוזרים להם, היו מצליחים. הרי לא חסרים
לכם מזון ומים'.
'מובן שאם היינו עוזרות, היו מצליחים, אבל למה לעזור לגברים?
הם היו משבשים את שגרת חיינו ומשתלטים על הכפר שלנו. ולנו טוב
בדרך שבה מתנהלים חיינו'.
אני חשה, שעכשיו זה הזמן לשאול את השאלה שמציקה לי מאז שפגשתי
את נשות הכפר.
'ואחרי שלמדת באוניברסיטה ופגשת אנשים שחיים אחרת, לא התחשק לך
להישאר בעיר הגדולה? להתחתן להוליד ילדים?'
מיי-לי מחייכת. 'קודם כל ילדים - יש לי. למזלי, הולדתי שתי
בנות מקסימות, אז אין לי בעיה בתחום הזה. והחיים בעיר הגדולה?
פויה, אין לי מילה אחרת. כל אחד מנסה להתחרות בשני, להוציא
לשני את העיניים. התחרות הורגת כל חלקה טובה של יצירתיות,
והמלחמה להשיג עוד מכונית יותר גדולה, בית יותר גדול,  והקנאה
והתככים, מי צריך את זה?'

ואני מהרהרת, ממש כמו בקיבוץ בימים הטובים שלו, אבל אצלנו זה
נעלם, וכאן זה נמשך הרבה שנים, ואיני מבינה למה זה מצליח כאן,
ואצלנו נגמר. ואחר כך חודרת מחשבה נוספת, אולי היא רק מציגה את
הדברים הטובים ורוצה לשכוח את הפחות נעימים? אין לי ספק, אבל
אני לא מגיבה, בשביל מה לפגוע בה? ואני צריכה להפסיק עם המחשבה
הפנימית שלי, כי אני לא שומעת מה שהיא מסבירה לי, ואחר כך
אצטער, אז אני חוזרת למציאות.
'ואנחנו בכפר חיות בהרמוניה ובשלווה. הכפר מספק לנו את כל
צרכינו, ואנחנו נותנות לו את כל מה שאנחנו יכולות וצריכות. מין
חופשי מתי שמתחשק לנו. עבודה מעניינת ומרתקת. יחסים נהדרים עם
החברות שלנו והבנות שלנו. תאמינו לי, לא צריך יותר על מנת
להיות מאושרים. אפילו הגברים המעטים שחיים אצלנו, טוב להם'.

'את בטוחה שלגברים שלכם טוב?' אני ממהרת להתפרץ. לא שכל כך
אכפת לי מהגברים שלהן, אבל אני צריכה לאתגר אותה, לא? 'ומה
קורה לילדים שאתם צריכות להיפרד מהם כי הם גברים? אתן לא חשות
צער או כאב?' אני רוצה להוסיף, 'הם רק  סחורה עוברת לסוחר',
אבל עוצרת בלשוני. לא רוצה להעליב או לפגוע.

'לגברים שנשארים אצלנו טוב, אפילו טוב מאוד', עונה ד'ר מיי-לי.
ונראה שהיא משוכנעת במה שהיא מדקלמת. 'הם לא עובדים קשה, נכון?
לעשות סקס זה תענוג, והם אפילו לא מרגישים מנוצלים. תני לגבר
סקס, והוא ירצה עוד ועוד. אנחנו לא צריכות מהם יותר מזה, רק
תרומת זרע שאותו אני בודקת מכל הכיוונים על מנת להבטיח שהוא
באיכות טובה. וסקס ללא הגבלה עם הצעירות שעדיין זקוקות לזה'.

'מעניין מה עשיתן לנמרוד שלנו', עכשיו אני נזכרת לשאול.

'אוי, זה פשוט מאוד, לקחתי ממנו דגימת זרע כדי לבדוק את האיכות
שלו. עשיתי לו בדיקה מקפת וראיון כדי לוודא שהוא בריא ולא נושא
מחלות כרוניות למיניהן, בקיצור, שהוא סוס הרבעה טוב, ואחרי
ששוכנעתי שהוא בסדר, אספתי את הזרע שלו בשביל העתיד, ונתתי לו
להזדווג עם שלוש בנות שהחליטו שהן רוצות עוד ילדים. וכמו תמיד,
הבנות תישארנה אצלנו, והבנים, נו, את כבר יודעת. אני חושבת
שעשה חיים משוגעים יחד עם עוד כמה גברים פוריים. אני תמיד
מערבבת זרע של כמה ביחד כדי לוודא שאין בעלות גברית על הילד,
ליתר ביטחון. גם אחרי ש'הנמרוד' שלך יעזוב, הוא לעולם לא יידע,
אם נולד לו ילד ומה קרה איתו'.

מזווית העין אני רואה את אחת השומרות מאזינה בקשב רב לדברינו.
מתוך מבע עיניה אני יכולה להסיק, שהיא מבינה על מה אנחנו
מדברות והייתה מאוד רוצה לקחת חלק בשיחה. גם ד'ר מיי-לי שמה
לב, והיא פונה אל השומרת הצעירה. 'את רוצה לספר את הסיפור שלך,
כדי שהזרים האלה יבינו מה אנחנו עושים כאן ולמה?'
השומרת מסמיקה, תחילה בצווארה, ואז עולה האדמומיות ושוטפת את
לחייה בוורוד עמום. היא משפילה את עיניה כאילו חוככת בדעתה אם
כדאי או מותר לה. למרות דבריה של מיי-לי, נראה שהיא עדיין לא
משוכנעת. מושכת בחולצתה כאילו לכסות את הבושה, ועיניה דומעות.
היא מנגבת אותן בכעס, אבל הן מסרבות פקודה.
'ספרי, ספרי', מעודדת אותה מיי-לי.



יש לי הרגשה, שעוד דקה תפרוץ השומרת בבכי, ואכן, הדמעות זולגות
עתה על לחייה, מבלי שתוציא קול, ועכשיו היא לא טורחת אפילו
לעצור אותן.
'בגיל עשר מכרו אותי לסוחרים שעברו בכפר שלי', היא מנגבת את
עיניה, אבל הן ממשיכות לדמוע. 'אז קראו לי עדיין סם-מיי. הייתי
ילדה מאושרת, אבל רזה, רק רעבה כל הזמן. אהבו אותי בבית, אבל
אחרי רעב, אחרי חורף קשה, מכרו. ככה, חשבו שאני אחיה טוב, אבל
הרעים לקחו אותי בכוח, סגרו אותי בחושך, נתנו לי הרבה אוכל,
ואחרי שהלחיים שלי התנפחו, ועוד מקומות, לא יודעת כמה זמן עבר,
התלבטו למי למכור אותי. שמעתי אותם מתווכחים בחוץ, אולי להיות
זונה, או להיות חתיכות להשתלה, את יודעת, עיניים וכבד, או
ריאות ולב. ככה התווכחו איפה ירוויחו יותר. אז ברחתי. מהחלון
קפצתי, ובום, נפלתי על אימא פיי-פיי, שאספה אותי במעיל גדול
והחביאה אותי ושמעה את הסיפור והביאה אותי הנה. ועכשיו טוב לי.
לא רוצה לחזור לכפר שלי אף פעם. רוצה לעבוד קשה כאן. לגדל
תינוקות, לאהוב תינוקות ולהרגיש הכי טוב. עכשיו אני צ'ו-יינג
לתמיד, רק  צ'ו-יינג. אימא, שומרת ואחות. כן, כן למדתי להיות
אחות מד'ר  מיי-לי. לא סתם אחות, אחות מיילדת. עוזרת לתינוקות
לצאת החוצה ולבכות הרבה. ואז אני שמחה מאוד מאוד'.

צ'ו-יינג השתתקה, נרגשת כולה. בולעת רוק ומנגבת עיניה בקצה
שרוולה. אני מתבוננת בה בסקרנות. מה הביא את התפרצות המונולוג
המוזר שלה. הרי לא אמרתי כלום, אפילו לא הרמתי גבה. האם היא
תופסת אותי כמבקרת ושופטת?
ד'ר מיי-לי, שהקשיבה בדריכות לסיפורה של צ'ו-יינג, מעירה,
'הייתי צריכה לחשוב על זה לפני שאספנו את המלוות שלנו. לא
לכולן יש סיפור קורע לב כזה. רובן נולדו כאן ושמחות להיות כאן,
אבל לפעמים אנחנו אוספות בנות עזובות מהעיר הגדולה, נותנות להן
מסגרת וסיבה לחיות. לא יותר מדי, רק פה ושם'.
יש לי הרגשה, שהיא מתנצלת, ועדיין לא ברור לי למה, אז אני
מעירה, 'אני חושבת, שאתן עושות עבודה נפלאה. מטפחות את הנשים.
הלוואי שהיו מסגרות כאלה בעוד מקומות בעולם'.

אני מתה לשאול שאלות נוספות על חינוך, כלכלה והתמודדות עם
העולם החיצון, אבל אני רואה קבוצת נשים העורכות שולחן לארוחה
קלה. כמה חבל, שאנחנו צריכות לחזור. אוויר ההרים כאן צלול
ונקי. ולמרות שהחלה לנשוב רוח קרירה, אני מרגישה מעולה. חבל
שאיני יכולה להישאר כאן עוד כמה ימים. לעשות מדיטציה, לחלום על
עתיד טוב יותר, ללמוד, להבין. אוי, חבל שצריך לחזור. עכשיו אני
נזכרת, שכמעט כל הבוקר לא ראיתי את ליאנג. אני מביטה אנה ואנה
ולא רואה לו זכר.
'ראית את ליאנג?' אני שואלת, וקולי קצת צורמני.

'כן, אה, ראיתי אותו קודם מטפס על החורבות של התפאורה לסרטים
היסטוריים. אולי הוא עדיין שם'. אני  מפנה מבטי אל עבר שרידי
החומה הסינית, ואכן הוא ישוב למעלה, רגליו שמוטות על קצה החומה
והוא מעשן סיגריה. ליבי מפסיד פעימה. חסר לי שיקים עליו את
כעסן של המארחות שלנו, אבל ד'ר מיי-לי צוחקת צחוק משוחרר.
'כנראה אינו יכול לרדת והוא מתבייש להודות בכך. מיד אשלח כמה
מהנשים להציל אותו'.
אין ספק, שמיי-לי צודקת. שלוש נשים הושיטו לו יד, כמעט נשאו
אותו על גבן, עד שירד למטה כולו סמוק וקצר נשימה, ברכו קצת
משופשפת. והבגדים הבהירים שלבש בבוקר, אפרוריים, מנוקדים
בכתמים חומים של בוץ שיבש.

אני לא אומרת כלום. מתבוננת בנשים החסונות האלה, שעושות עבודת
גברים מבלי להתלונן, או להתבכיין. אני מנסה לסכם לעצמי מה היה
לנו כאן היום, ולהודות על האמת, דעתי השתנתה. נראה שעברתי מהפך
מדחייה, קבס וביקורת להבנה ולקבלה ואפילו להערכה. מה שהנשים
האלה עושות, הוא כמעט בלתי אפשרי. מנהלות כפר מלא נשים, דואגות
לעצמן, ובעצם הן משק כמעט סגור. אין לי ספק, שהן מגדלות בעצמן
את המזון ויוצאות למרעה. מעניין מה הן עושות בכסף שהן מרוויחות
מגידול הבנים והעברתן למשפחות מאמצות. עוד אני מהרהרת לי
מחשבות ברומם של חיים, והארוחה מוכנה. לכבודנו הנשים פותחות
שולחן ומביאות מהאי-שם כמה כיסאות עבור ליאנג, עבור ד'ר מיי-לי
ועבורי.

התקרובת מוזרה. מאכלים שאיני מזהה טיבם, ממרח בצבע ירקרק. אני
מזהה טעם של דג ורטבים שבחיים לא נגעתי בהם. אבל הרבה שום.
והרבה מאוד ירקות מאודים, מבושלים ושוחים במיני רטבים. לא
אתכחש לעובדה, שהכל טעים ופיקנטי ולא יותר מדי חריף ומפולפל.
ד'ר מיי-לי מנסה להסביר לי מה זה, אבל אני לא מצליחה לעקוב
אחרי ההגייה שלה, אז אני מוותרת. מקווה שאחר כך לא יהיה לי כאב
בטן, או משהו יותר גרוע.
עוד אנו מקנחים בכוס תה ירוק ולוהט, והספינה שנעלמה לי מן העין
כל הבוקר, מתקרבת. מושיטים לי יד חסונה, ואני עולה. חבל שנגמר,
אני מהרהרת לעצמי, וליאנג מתבונן בי בסקרנות ומחייך. האד העולה
מן האגם עוטף אותנו כמו שמיכת קיץ קלילה. מגן לרוח שהולכת
ומתגברת.

כמה הייתי נותנת כדי לטבול קצת במי האגם, לשטוף את כל המתח,
להרגיע את הכתף המציקה לי קצת פה קצת שם. אין לי ספק, כי גם
ליאנג יוכל להתענג על טבילה מסורתית. וכאילו שמישהו קורא את
מחשבותינו, מציעה ד'ר מיי-לי לעשות עוד פסק זמן קצר בשולי האגם
ליד הכפר. להפתעתי, היא מפנה אותי לימין, לבקתה שממתינה רק לי,
כנראה. שם אני פושטת את החליפה שהתמלאה באבק דרכים. עוטה על
גופי כותונת דקיקה, שמגישה לי אחת השומרות, וממהרת לצאת לאגם.
המים חמימים, מלטפים, עוטפים אותי בשמחה וקולטים אותי באהבה.

מזווית העין אני רואה את ליאנג טובל בקצה השני ומשפריץ רסיסי
אהבה סביבו. כל הקישוטים, הפנסים, הנורות והמזרנים נעלמו,
והחוץ נראה מיותם ושומם. למעט הבקתה, שנראה שעוד מעט תוסר
ותשוב למקומה הטבעי. המים קצת מלוחים, כנראה, כי הכתף שלי
מתחילה לבעור. מיי-לי, שדבר לא  נעלם מעיניה החקרניות, מבקשת
לראות את הכתף, ומבלי לחכות לתשובה, חושפת את הכתף, מצקצקת
בלשונה ומנידה בראשה. 'נצטרך לטפל בה, בכתף שלך', היא אומרת
בפסקנות, ואחרי הטבילה הממושכת היא לוקחת אותי אחר כבוד לבקתה.
שוטפת את הכתף במים ורדרדים, מושחת במשחה אדמדמה וחובשת היטב.
'עד מחר זה יעבור, אם תשאירי את המשחה והתחבושת'.
המשחה מעקצצת, אבל אני ממושמעת. בהדרגה נעלמת תחושת הכובד,
והכתף מתחילה להשתחרר. איני בטוחה אם זה בגלל מי האגם, או בגלל
המשחה והתחבושת. ואולי אפקט פיגמליון  או אפקט פלצבו,  אין לי
ספק, שד'ר מיי-לי יודעת את המלאכה.
אינני יודעת אם היה משהו באוכל או בשתייה שהגישו לנו, אבל עוד
בטרם שמתי ראשי על הכרית הדקה, נרדמתי. חולמת על אלפי דרקונים
מתנים אהבה עם כמה דרקוניות, ואש מלחכת את האחו מסביב.

העירו אותנו, לפני שקול התור נישא באוויר. רוח קרירה חודרת
פנימה מבעד לחרכים של הבקתה, ואני נרעדת. ליאנג מניח על כתפי
שמיכת צמר דקה, וכבר אני מרגישה יותר טוב. בפינה אני רואה את
הטייס הפצוע שוכב על אלונקה, רגלו השבורה קשורה היטב. משום מה
הוא עצוב ושמח גם יחד, מחייך ובוכה, ואני תמהה, האם נתנו לו
משהו? אבל לא אומרת כלום. אני מחפשת את נמרוד, הוא עומד ליד
הטייס, ידיו בכיסיו, והוא שקוע בסדק שבקיר. כשהוא רואה אותי,
הוא מתבונן בי ומשפיל את עיניו. אני לא בטוחה אם הוא שמח
לקראתי, מסומם או מתבייש. מוזר לי שאינו מוציא הגה, אבל אני לא
מציקה. כבר למדתי לכבד צרכים של אחרים. לא נורא, אחר כך אתחקר
אותו. לפני שאנו יוצאים, אני מעיפה מבט אחרון על הבקתה הצנועה.
מעניין אם אתגעגע  אליה. מוליכים אותנו בחשכה, בשביל שסופו לא
נראה, ולי יש תחושה שמוליכים אותנו סחור סחור. אחרי כמחצית
השעה, אנו מתקרבים לקצה האגם. באור הדלוח נראים מימיו שקופים,
ואד קל עולה מהם. אני נזכרת בטבילה של אתמול, ובא לי לטבול בהם
שנית אבל אני יודעת שזהו, נגמר. סירת משוטים קטנה ממתינה לנו,
ראשון מועלה הטייס, אחר כך עולים ליאנג ונמרוד, שעל פניו הבעה
של טמטום, אולי גם לו נתנו משהו לשיפור מצב הרוח. אני אחרונה.



ד'ר מיי-לי עומדת בסבלנות ומושיטה את ידה. במקום זאת אני מחבקת
אותה נואשות אל חזי וחשה בהתקשות גופה. מורגש שאינה רגילה
בטכסים אמוציונליים שכאלה, אבל כשהיא רואה דמעה בעיניי, היא
נמסה ומחזירה לי חיבוק עז, כשהיא לוחשת, 'אל תשכחי את ההסכם
בינינו. את יכולה לספר עלינו רק בעוד חמש שנים'. 'כמובן', אני
לוחשת בחזרה וטופחת על כתפה. עוד שנייה ורגע הקסם נמוג.

שתי נשים תמירות וחסונות עולות עתה על הסירה המוארכת. לחזה של
כל אחת מהן צמוד נשק מוארך. אני לא מזהה אותו, אבל מה אני
מבינה בנשק מודרני? שום דבר. הן תופסות משוטים, בחתירה זריזה
אנו מתקדמים בחשכה אל עבר הלא נודע. כשאני מפנה מבטי לאחור,
החוף שוב שומם. שעה קלה עוברת, וכבר אני רואה צלליות של עצי
מחט במרחק. עוד אנו מתקרבים, ואני רואה את המטוס על הקרקע.
הטייס שלנו עיניו בורקות. בעזרת שתי החותרות הוא מועלה אחר
כבוד ומתיישב בכיסא הטייס, עוד רגע והמטוס מתעורר לחיים, ואני
שמחה לגלות שהם עדיין מתפקדים.  כלומר, גם הטייס וגם המטוס.



מי תיקן את המטוס? מי תדלק אותו? אין לי מי שיענה על השאלות,
כי שתי החותרות מדברות בדיאלקט שאינו מוכר לליאנג ובטח שאינן
יודעות אנגלית, או אפילו עברית. אנחנו נפרדים מהן לשלום בלחיצת
יד, שברור שאינה  נענית בשמחה.
עוד חמש דקות ואנו חגים מעל לעננים. אני מציצה דרך החלון
הקטנטן, מנסה לזהות את מקום המחנה, אבל ברור לי שאכשל. עכשיו
צריך להכין סיפור כיסוי לרגל השבורה ולעובדה שאנו נעדרים זה
יומיים. להביא את הטייס המסכן לבית-חולים להמשך טיפול ולהתכונן
לעתיד. אני מנסה לשחזר את כל מה שעברתי ביומיים האחרונים, אבל
משום מה המוח שלי ריק. אני מציצה בליאנג, גם הוא שותק. בעצם
במטוס שקט, ואיש אינו פוצה פה ומצפצף, ואף אחד אינו משווה
רשמים, כאילו כולנו, ללא יוצא מהכלל, רוצים לשכוח את מה שהיה
ולעבור לסדר היום. והשקט נמשך עד הנחיתה הרכה.
במלון אנחנו פוגשים את החבר'ה שלנו מבסוטים. נועה קנתה חצי
מדינה: מטפחות משי, חלוק משי, כיסוי מיטה בדוגמת טלאים ומפות
עבודת יד. אסף מאושר עם מעיל ומשקפי טייסים ושמונצעס לבנות
במשרד. ויהודה הפסיד מחצית כספו בקזינו-לא-חוקי, אבל מאושר עד
הגג.

ואנחנו? אין לי ספק, שנמרוד עדיין חושב על שלוש הבנות שעשה
איתן חיל, ואולי מתגעגע. מהרמזים שהוא משחרר, מסתבר, שהייתה לו
חוויה שלא מן העולם הזה. אבל הוא ממלא פיו ויסקי בלי קרח, תמה
אם ייוולדו  לו ילדים אבודים באי-שם. לימים, כשיעלה על מוקש
בהרי הגולן, דקה לפני שיעצום את עיניו לתמיד, יחייך, כי ייזכר
בבנים ובבנות שהותיר מאחוריו בסין הרחוקה. נועה תפתח חנות של
מוצרים מהמזרח הרחוק, מטפחות המשי שבו את ליבה לתמיד. ואילו
יהודה ילך אחר כבוד לבית-סוהר, לאחר שירד מנכסיו, וידיו  חגגו
על הקופה הציבורית.

בינתיים בכנס הבינלאומי חזרו כולם לעבודה. הרוסים יתווכחו עם
האמריקאים, שיתרגזו על הסינים, ואנחנו כתמיד ניקלע לאמצע. את
בעיות העולם המתלהט לא פתרנו, לבטח לא את סוגיות  זיהום מקורות
המים והאוויר. גברים ימשיכו להתעלל בנשים חסרות ישע ויסכסכו
בין מדינות במאבקים על כבוד, טריטוריה ומשאבים. פה ושם תקומנה
נשים אמיצות, שתצלחנה להשתחרר מעול גברים מסרסים. הדוגמא
הסינית אינה היחידה, אבל עדיין צריך לחפש בנרות סיפורים של
הצלחה, אולי מסוג אחר, שוויוני יותר, מכיל יותר, מבין ומפרגן.


ביום שבו יפסיקו לחגוג את יום האישה הבינלאומי, נדע שהצלחנו.
חבל שצריך לחכות כל כך הרבה זמן.










loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בגיגול הקודם
הייתי זה שגוזר
את הפסטה.
דק-דק-דק הייתי
גוזר. קראו לי
לוצ'יאנו שגוזר
דק-דק (באיטלקית
זה הולך יותר
טוב, אבל לא
תבינו).


המאפיונר
הקומפולסיבי
ברגע מיסטי


תרומה לבמה




בבמה מאז 12/8/15 19:36
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ליידי בלוז

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה