[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







הילדה שבמראה
/
הכפיפה ה-19

בקבוצה שאני מדוושת בה יכולתי כבר מהרגע שנכנסתי לאולם להבחין
בהיררכיה מסוימת שנקבעת ע"פ מקומות הרכיבה. בדרך כלל השורה
הראשונה מורכבת ממקצוענים, אלו שמגיעים לפחות 5 פעמים בשבוע,
לפעמים אפילו פעמיים ביום. אלו שרכשו את כל הציוד המקצועי
(כפפות רכיבה, מכנסי רכיבה, נעלי ספינינג מיוחדות כאלו עם
תופסן בכף הנעל שנועד לתפוס את החלק האחורי בפדל כך שלא יקרה
שום מצב שבאמצע השיעור הרגל שלך 'תחליק' מהפדל והשנייה תמשיך
לפדל וכשתחזור הביתה תגלה את החלק הקדמי של השוק שלך מדמם...
כאלו נעליים. אהה, וגם שעון דופק). האפשרות היחידה להגיע לשורה
הראשונה היא כשאתה בשיעור ניסיון, כשהמדריך רוצה להשגיח עליך
מקרוב, וגם זה עניין חד פעמי שאתה מעדיף לשכוח (בדרך כלל
השיעור הראשון שלך מלווה בהמון הערות מצד המדריך, המון מבטים
של הסובבים המופתעים שלא נולדת כמוהם במצב 2 UP עם עומס 70%
ובקצב דאבל). בשורה השנייה של הרוכבים תמצא שני סוגים של
מדוושים: דחויים מהשורה הראשונה או כאלה שרוצים להדליק את
המאוורר.
השורה השלישית היא סוג של כיתת פרויקט. שם נמצאים כל העצלנים,
הרמאים שבטוחים שלא רואים שהם מדוושים דאבל בעומס של 40%
כשהמדריך ושאר הרוכבים מדוושים דאבל בעומס של 60%.
בכללי, שיעורי ספינינג מרגישים כמו סוג של מסיבה. רמת הדציבלים
של הטראנסים והמיקסים בשמיים, המדריך מדי פעם זורק כמה שורות
בטון סוחף במיוחד מהשירים המושמעים... ואז, בסוף דקת הספרינט
על 50% עומס, כשהמדריך מודיע באופן חגיגי שאפשר לשחרר את
העומס, לשתות ולהתנגב... נופל לי הבקבוק. ובחיי, כמה שאני רוצה
לשתות עכשיו... אבל אסור להפסיק לדווש, ומביך לבקש מהמדריך
שירים לי את הבקבוק. אין לי מושג מאיפה אני שואבת את הגמישות
ברגע כזה, אבל פתאום אני מוצאת את עצמי מתכופפת, כמעט נוגעת
ברצפה, מרימה את הבקבוק, והכל תוך כדי דיווש בקצב נוח. אולי זו
לא גמישות. אולי זה הפחד שיגמרו 30 שניות המנוחה ותתחיל דקת
הספרינט הבאה ואז בחיים לא אצליח להגיע לבקבוק הנכסף.
במהלך השיעור, המדריך יורד מאופניו ומתחיל לשוטט בצורה אקראית
בין כל הרוכבים, ותוך כדי שהוא מחלק הוראות -'כולם מעלים ל60%
עומס, מצב 2, תנו בספרינט!'- הוא מתביית על רוכב, מתכופף כך
שעיניו בגובה ברכי הרוכב ומתחיל לצרוח 'מהר יותר! תן הכל! נו,
יותר מהר!'. מרוב שחשוך באולם, מרוב שאגלי הזיעה כבר סיכלו כל
סיכוי להבחין בדמויות, כל אחד מאיתנו בטוח שאמנם הקול של
המדריך רחוק מכדי שהצרחות יכוונו אליו אבל אנו מוצאים את עצמנו
שותפים להגברתו של אותו רוכב.
בסוף השיעור תמיד יש כפיפות בטן על מזרנים במסדרון מחוץ לאולם.
רבע שעה שמתפרשת ל-45 דקות. איכשהו מושגי הזמן שלך ושל המדריך
לא תואמים כשאתה במצב מאוזן והמדריך רוכן מעליך ומורה לך לעלות
20 פעם לכפיפות בטן. כשאתה בכפיפה ה-19 אתה כל כך מאושר, 'אחת
אחרונה... זהו', רק שאז המדריך מבקש מכולם 'להחזיק', כלומר, לא
לפרוק כל עול ולשכב על הגב ללא מעש, אלא להישאר לעוד '10
קטנים'. מה זה בדיוק 10 קטנים? זה לא עוד 10 כפיפות בטן? לא
עשינו מספיק? זה לא נחמד לעבוד כך על אנשים במצוקה שנאחזים
בתקווה לשמוע רק שתי מילים... 'אחרון ודי'. אח"כ כולם מתהפכים
על הבטן ומתחילים שכיבות שמיכה, אבל עולים לפי הספירה של
המדריך... כשבן אדם נורמלי ושעון תקני סופרים 1, 2, 3 וכן
הלאה, המדריך איכשהו סופר 1 מיסיסיפי, 2 מיסיסיפי וכן הלאה.
כן, וגם כאן יש 'עוד 10 קטנים'.
בסוף השיעור אתה מביע את תודתך למדריך במחיאות כפיים, ומסתלק
מהזירה מזיע ומתנשף. איכשהו בספורט אתה לחוץ ומתרגש לפני,
סובל, מקטר ומייחל שיגמר תוך כדי, ומחכה כבר לשיעור הבא אחרי.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
החיים זה כמו
העוגיה החדשה של
קינדר - בסוף זה
נגמר.




בוליביה.


תרומה לבמה




בבמה מאז 27/3/10 9:32
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
הילדה שבמראה

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה