מעל ל "ביג" בבאר שבע
(בתקופות מסויימות של השנה)
מגיעה להקה ענקית,
של ציפורים קטנטנות,
ומעלה הצגת יחיד של ענן קטן וחי

אם התמזל מזלך,
והגעת לשם באותו השבוע
ניתן לחוות שוב
את תקופת טרום אלוה;
את ימי קדם הפרדת
שמיים-ים-ויבשה.

המאמין,
אל נא ירימבטו לשמיים.

כמו להקות הסרדינים בערוץ שמונה
היא אחוזת תזזית,
מתכווצת ופתאום
מתנפחת, חותכת שמאלה ופתאום
למטה
כל רגע ורגע בעלת-אבל-חסרת צורה.

כמו מטוטלת הפנוט
היא משכיחה עצמי

הספקן,
נא הרמבטך לשמיים.

בשבתות של בית הייתי מחכה
לשניית עצירה - אותו רגע ביניים
עת הזמן עוצר מלכת, ופיות נפערים
והציפייה לבאות מרתקת צופים
כשכבשמיים פקעת רוחשת
והתרגשות עד אין קץ החבויה
הנסתרת
מתעתדת לפקוע


בלי כריש, ואין מפריע,
אך גם-מביט-גם-ציפורים
כמו לא יודעות לאן
התפרצות הרגע הבא תגיע.

ימי שישי מאובקים בבאר שבע
חם, והרחוב נדמה כרקע למערבון
אני במדים והלהקה בריקוד,
צמד אקדוחנים
והרחוב ריק.

כמה שנים אחרי השחרור
ול "ביג" אני כבר לא מגיע
גם כמעט שלא לבאר שבע.

אני עובד על ספינת דיג;
הרחקתי עד נורבגיה
במטרה ללכוד לי להקה כזו.
תמיד אהבתי לדוג.

שנתיים שאני רודף אחריהם,
עטוף מעיל צהוב, אני פורס רשתות
ומסדר מצופים, לומד
את תורת הציד.

לא כל יום, אבל
לפחות פעם בשבוע,
אנחנו מצליחים לאגף להקה שכזו.
וכל פעם מחדש זו התרגשות,
הצוות חושב - כסף!
ואני, אני מחכה להתחיל
לצמצם רשת.
זה החלום שלי.

אך זהו מאבק. לא
קלים או חלשים
מאתיים אלף דגים.
אבל לאט-לאט, הם תמיד
נאלצים להצתמצם, ולא יעזור
לנסות לשבור שמאלה, לא יעזור
להתפרס מטה.
לא, אט-אט היא מתכווצת כמו
מגיעה למסה קריטית
ומאתיים אלף דגים הופכים לג'יני אחד
שמתפרע ומשתולל ברשת
וצעקות קרב ועונג עוטפות סירה
ואני, בידיי האוחזות במנוף הכבלים
יודע את עוצמת הסערה

לרגע, אני אלוהים
ואני מחזיק סופה שאין להכילה

אבל כל ציד, סופו אכזבה.
גם-מאמין-גם-ספקן יסכימו
סוף חייםבמוות.

והנה, כל פעמחדש
אני מעלה רשת
ודג אחר דג אחר דג
נשפכים עלי
ואיפה ג'יני? איפה צמצום רוחש?
איפה?
סתם, מ-א-ת-י-י-ם אלף דגים
מתים

ואין סוף. ואין התחלה.