את הלחן לשירי כתבנו יחד
תוים שאולים על שפת ימה של תל אביב
נשקנו זה לזו מורא ופחד
הרוח הגלים הזוהמה שמסביב.

בשוך-לשון טרוטה מהבטחות
גם את נזהרת להיסחף אל לב ימים

אל הלילות דחסנו המלים
גם אם רחקנו זה מזו אלפי מילין

פינות מוגדרות בקצה חיים
שוליו של יום מתת לרעבים
הקונצרטינות הכלבים והשומרים
את סוד קסמם של אוהבים הכואבים
את הפרידה את הניתוק את פשר הזיה
והשתיקה והשתוק של מה היה או לא היה.

את הלחן לשירי כתבנו יחד
תוים שאולים על שפת ימה של תל אביב
נפרדנו זה מזו ללא מורא ופחד
הרוח הגלים השקט מסביב.

רק שחף במעופו יזכיר שורה אחת או שתים
מהפזמון שהזדמזם לו על החוף
ללא מיתר רק קול בקול שרים השנים
גם אם נגוזו זה מכבר שם מהנוף.