|
(16 בפברואר, 2009, כ"ב בשבט תשס"ט)
טיפות הגשם מבשרות על החורף
החם המתקרב בסערת רוחותיו,
חלונות הבית רועדים, ענני הסופה עדים
לרעם השתיקה שהבריק ברקותיו
על הזגוגיות.
זעף הגשמים ממטיר בחרונו
רותח מזעם,
קולות חרוכים בוקעים מתוך גרונו
חסרי ריח וטעם,
ובא הלילה על העיר.
כוכבים כבויים מאירים
על לבנה אפורה,
בא השקט המסעיר
אנשים רדומים מעירים
משנתה את ארץ המכורה.
רועשת אדמה בלחש כפותיה,
ארזים נופלים על אזובי קיר,
רועדת הדמעה בפחד חומותיה
תקווה נמסה בלהט הייאוש האסיר.
ובא הקץ על שלטון החוק.
|
|
|
צבוטאותי
ומוטאוטי ירדו
לסיניי,
פגשו שם את
אחמדתי ואת
קוסיתית
השרמוטה
צבוטאותי היה
ממורמר, כי מאז
שקוטאותי טבע,
הוא נאלץ לסתובב
במקומות מסריחים
ולא פחות זה
האנשים החארות,
איפה היה
המציל?!
איפה!!!
בן אדם נכנס
למים וזהו,
כלום,
ומי נשאר לספוג
את המציאות
מי?
ד"ר מישה רוזנר,
מחבר
האוטוביוגרפיה
הרשמית של
צבוטאותי שטרן -
אין לי
חברים!!!
עכשיו בשבוע
הספר. |
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.