פרק א
הייתי הבת הקטנה מבין 8 אחיות, היחידה שסירבה לקבל את "עול
החיים" על כתפיה, זאת שרצתה פשוט לחיות. אבא אהב אותי הכי
מכולן, אולי כי הייתי היחידה שנצרה בליבה את זכר אימי, המכשפה
הנודעת, שהייתה למלכת מכשפי העולם החדש, ושילמה על כך בחייה.

באותו בוקר, לאחר שמצאתי את אבי שרוע בכיסאו כפגר, עיניו
זגוגיות שחוו חרדה בפעם האחרונה, שהעבירו מסר מן החיים, ובידו
תמונה ישנה של משפחתנו, לפני שכל הסודות התגלו ולפני שאחיותיי
החליטו שהן מסוגלות לכבוש את העולם אם רק ירצו.
דחף השתלט עליי. חטפתי את התמונה מידו הקרה, ורצתי משם כאחוזת
אמוק. על גבי עוד היה תלוי תיק ענק, ובידי השנייה אחזתי
במזוודה קטנה שהשתרכה אחריי בריצתי המטורפת.
באותו בוקר באתי להודיע לאבי שאני יוצאת "לחיות" את העולם,
מחוץ לאחוזת משפחתנו שופעת העצב, השררה והממון. כה רבים האנשים
שנתקלתי בהם בריצתי, לא מביטה לאחור, מזוודתי מיטלטלת מאחוריי
בחוסר יציבות, למרות שני גלגליה הקטנים.
מאחורי גבי, כך ידעתי כי תמיד הם היו שם, התייצבו מאות המטרים
בגובה וקילומטרים ברוחב - מסכי הענק של אבי, ששידרו כל מה
שהתרחש אי פעם בכל מקום בעולם, ואלפי אנשים עמדו שם מתחתם ימים
כלילות והתבוננו בחיי האחרים.
רצתי, המשכתי לרוץ, משתדלת לרוץ מהר יותר מהמחשבות בראשי,
שצרחו "אבא מת !". מזל שאני חירשת, וחוץ מהצעקות שדמיינתי
בראשי מעולם לא חוויתי לשמוע צעקות של אחרים.
לפתע התייצבה המזוודה שלי בריצה, והתאימה עצמה בדיוק לכל פנייה
חדה שעשיתי. הסתובבתי לשנייה לראות מה פשר הדבר, וראיתי
התגלות. היה זה אלוהים: נער צעיר, במכנס אפור בהיר וסוודר
צהבהב כשיערו השופע, מחייך אליי מתחת לעיניים מבטיחות. הנער
אחז במזוודה והתאים את תנועתה לתנועתי, על מנת שלא תעכב אותי.
מעשה אהבה שכזה לא היה קיים בעולם החדש, והתרגשתי רבות כשהבנתי
שאלוהים בעצמו מאוהב בי, ומסייע לי במנוסתי.

פרק ב
פתאום עצרתי. הגעתי לשפת תהום, נקודת התצפית על משחקי הכדורגל
של האחוזה, ומסביבי קהל רב, מריע ומשתולל. כמובן שהמשחק לא
עניין אותי כלל, אך עצרתי מסיבה אחרת לגמרי. התחילה להתנגן
מוזיקה בראשי, ומכיוון שלא שמעתי מעולם מוזיקה, הייתה זו נעימה
מפנקת ומסורה של העולם אליי. ידי הימנית, שלא אחזה במזוודה,
החלה להתרומם לפי רצון היצירה הפנימית הזו, ופניי עטו ארשת
שלווה. כשירדה ידי בחזרה מתנועתה התיאטרלית לגובה כתפיי, הצמיד
הנער את ידו לידי. אחזנו ידיים. הוא הביט בעיניי וידע שאני
אוהבת אותו בחזרה. לא היה צורך במילים, מעשים, ובעצם שום דבר
מלבד אותו מבט ואותן ידיים רועדות אך בטוחות.
ושוב, כמו בכל אותה שעה נסערת, קרה משהו פתאומי. אחד השחקנים
במגרש החזיק את הכדור בשתי ידיו, מתכונן לזרוק אותו בעוצמה
כלפי מעלה, וראיתי כמו בחיזיון את הנער שלי, אלוהים בפני עצמו,
קופץ אל האוויר לכיוון הכדור על מנת להצליח לאחוז בו, ורגליי
ידעו טוב ממני מה לעשות - לברוח לכיוון השני. מעולם לא רצתי כה
מהר, אפשר אפילו לומר שריחפתי, אם לא הייתי יודעת כמובן שזה
בלתי אפשרי.
ואכן, חזיוני לא הטעה אותי. את הכדור לא הצליח הנער לתפוס
מסיבה שידיעתה הייתה נחשפת בפניי אילו הסתובבתי, אך לא עשיתי
כך. הכדור קיבל תנופה זוויתית ולא מציאותית, וכעת כיוון במעופו
לעבר מסכי הטלוויזיה הענקיים. רגליי סחפו אותי הרחק משם, ידעתי
שכאשר אחצה את שער האחוזה, אל מחוצה לו, אהיה בטוחה מפגע,
ואומנם כך היה.

פרק ג
עמדתי מחוץ לשער והסתובבתי ביראה גדולה על מנת לצפות במתרחש.
מכיוון שלכדור הייתה כברת דרך לעבור במעופו, באותו זמן הספיק
מישהו להפעיל את אזעקת החירום, ואנשים בהמוניהם, בעיקר העובדים
של האחוזה שהכירו את הנוהל, נמלטו לתוך הבניינים. אני ידעתי
שדרכם אל המקלטים. עמדתי שם חסרת אונים, בידיעה פנימית שכולם
ימותו כך או כך.
עברתי במבטי הזריז על פני כל חלונות הבניין הענק, מנסה לזהות
את אחת מאחיותיי בהמון הרב, לראותן פעם אחרונה לפחות. במקום
להבחין באחת מהן, נגלה לעיניי הנער שלי, אלוהים. הוא היה לכוד
בתוך הבניין, ועיניו העצובות יודעות את העתיד לבוא, בדיוק
כמוני.
בתנופה יותר גדולה מזו בה רצתי קודם על מנת להציל את חיי, רצתי
עתה בכיוון הנגדי לתוך האחוזה על מנת להציל את חייו שלו.
מזווית עיני ראיתי את הכדור מתקרב למסכים, וידעתי כי אין
ברשותי זמן רב. ידעתי גם כי אם אספיק להוציא את אלוהים שלי
מהבניין, לא נספיק לרוץ שנינו החוצה, ונמות האחת בזרועות השני.
קיבלתי את הגורל הזה. הוא התנגד במבטו לריצתי הזו אליו, אך לא
היה ביכולתו לשנות את דעתי.

אך לא הספקתי. בעוד הכדור קרוב מתמיד לפגוע במסכי הענק
האימתניים, ראיתי מולי את דלתות האיטום הגבוהות להחריד
והעשויות מחומר בלתי חדיר ובעובי של כעשרה מטרים, נסגרות על
הבניין. לא הספקתי !
מבט אחרון בעיני אהובי, והסתובבתי כדי לרוץ בחזרה החוצה. הפעם
הרגשתי בבירור כיצד אני מרחפת, והבנתי שאהובי שולח אליי
מכוחותיו שהיו שלו פעם ולא השתמש בהם זה זמן רב. ריחפתי מהר
ככל שיכולתי, הרגשתי שאני חותרת דרך האוויר שנהיה סמיך מכמות
האבק שריחפה שם יחד איתי. הרגשתי מאחוריי את הכדור פוגע
במסכים, וידעתי שהתגובה הגרעינית לא תאחר לבוא, ואיתה הצונאמי
הגדול.

פרק ד
הכדור פגע במסכים, והללו התפרקו, בוודאי בשאון גדול, שלפחות
הוא נחסך ממני. לא היה איש להתנחם בזרועותיו ברגעים האחרונים
של הפלנטה שעמדה להישמד, לא היה פרח להביט בו. מבעד לשערי
האחוזה המציאות הייתה קשה, חשופה, ריקה מחיבה אנושית, וחוץ
ממני שעמדה שם מתנשפת, כנראה שההשמדה לא באמת תשמיד משהו שהיה
ראוי לשמר. ובכל זאת, עולם ומלואו !
חזיתי בפיצוץ המטורף בקנה מידתו מול עיניי, וידעתי כי גלי
הצונאמי העל קוליים לא יאחרו לבוא, ובקרוב אזכה להגשים את
חלומי של תעופה אנושית - ולמות יחד איתו. ואכן, הגלים הגיעו.
הם סחפו אותי כנוצה לתוך גלגולי הרוח האדירים שיצרו, רק אני,
בת קטנה מבין 8 אחיות, ולא יכולתי שלא לרחם על הסוף המר שנגלה
אל העולם. רק למי שהיה מוגן במקלטי האחוזה היה סיכוי לשרוד,
וקיוויתי בכל ישותי שהאלוהים שלי יינצל, ושעולם חדש וטוב יותר
ייבנה מבין האנשים שהיו מוגנים שם בפנים.
איתי באוויר הסוער ריחפו שלל דברים, עצים עבשים למיניהם, חיות
שעצמותיהן בלטו מרעב. הן הסתובבו עד לפני דקות אחדות במרחבים
העצומים בחיפוש אחר מזון, אך כיוון שלא היה מזון רגשי להאכיל
בו אף אחד, גם המזון הפיזי אזל מן העולם. אחת החיות נראתה לי
פתאום מוכרת. הייתה זו "דולי" ! כבשת הקסמים שהייתה שייכת
לאימי, ושמחתי לא ידעה גבולות ! התקרבתי אליה ככל יכולתי בתוך
הכאוס שהיינו בו, והצלחתי להגיע אליה ולאחוז באחת מכפותיה.
פיללתי שסיפוריה של אימי היו אמיתיים, וכי דולי אכן הייתה
המכשפה ששולטת על מרחבי הזמן, שהייתה פעם חברתה מילדות אך
נענשה והפכה לכבשה מלחכת עשב. פיללתי לכבשה המפוחדת, שתיקח
אותי בחזרה אל הרגע בו אחזתי ביד הנער, הרגע בו עולמי היה שלם,
ועוד היה אפשר להציל בו משהו. הכבשה נשמעה לתפילתי.

פרק ה
שוב אחזתי בידו. הבטתי בעיניו ושנינו ידענו כי את העתיד לבוא
יש לשנות, הוא חלק איתי את חששותיי באותו מבט. ידעתי כי הוא לא
ינסה לקפוץ אל הכדור ולהכיל לבדו את עוצמת הפגיעה, אלא יתאחד
איתי ונרוץ ביחד למקום המסתור במקלטים. וכך עשינו. הסתובבנו
והתחלנו לרוץ, אוחזים ידיים, שוכחים את התיק והמזוודה מאחור,
מתעלמים מהאנשים שסביבנו ויודעים כי אנו בעלי הרגש היחידים
המסתובבים בעולם, ולכן עלינו להציל את עצמנו קודם שנצליח להציל
את העולם. הגענו אל המקלטים, ירדנו במדרגות האינסופיות בדרך
למטה, הדלתות נאטמו. ראיתי כי כל אחיותיי שם, בטוחות מפגע
גופני, ולא היו איתנו יותר מכמה עשרות אנשים מפוחדים. לפתע
חזיונות המעבר בזמן החלו לתקוף אותי, וראיתי מה קרה כאן בעולם
האחר, בו אני הייתה מחוץ לשער, וכל השאר היו כאן למטה בלעדיי.
היה זה נורא ואיום. ראיתי את המסדרונות התת-קרקעיים מוצפים מים
כמעט עד התקרה, וגופות מחוררות בכדורי רובה ציד צפות בהן
ברפיון, כולם מתו. אלוהים הבין בדמעותיי את שראיתי, חיבק אותי,
ושנינו ידענו כי העתיד צפוי לחזור על עצמו, אך לפחות הפעם אנו
מאוחדים בתוכו. ראיתי נחישות בעיני הנער, וקיוויתי כי אינו
מתכוון להציל אותי על חשבון חייו.

פרק ו
אחת מאחיותיי ריכזה את כולם לאולם ההתכנסויות בעל מושבי הקטיפה
הנוחים. לאחר שכולם מזגו לעצמם משקה מהביל ומרגיע מהבופה
שהוגש, ואכלו מעט דברי סוכר לאושש את מערכת העצבים שלהם, הוקרן
סרטון על המסך. הסרטון דיבר על התמודדות עם מצבי חירום כמו זה
שנמצאנו בו, סרטון הסברתי של אבי בתור מנהל האחוזה. אחיותיי
נראו עסוקות בלבחון את הקהל, בידיעה שאלו האנשים איתן יקימו את
העולם החדש, באם ישכך המבול שצפוי להימשך זמן רב מחוץ למקלטי
האחוזה. הן נראו לי מעט מחויכות מדי לנוכח המצב המחריד בו
נמצאנו, אך העדפתי לחשוב כי הן מנסות לשדר ביטחון על מנת
להרגיע את האנשים המפוחדים. אני מצידי, ניסיתי לאתר את המטורף
בקהל בעל רובה הציד, שצפוי להרוג לפחות חלק נכבד מהנוכחים,
ומטרתו עדיין הייתה עלומה בעיניי.
היום התנהל לאיטו, על המסך הוקרנו סרטים מצחיקים על מנת להרגיע
את הרוחות ולרכך את המציאות. כולם אכלו ושתו לרוב, והתכוננו
לבילוי ליל השינה הראשון שלהם בכיסאות המרופדים שיכלו להימתח
לכדי מיטות זוגיות נוחות במיוחד. אני מצידי, לא יכולתי להירגע
בשום מובן אפשרי, וחיכיתי לרגע בו כולם יישנו על מנת לנסות
לדובב את אחיותיי. יותר מדי שאלות ישבו אצלי על קצה הלשון,
נסיבות מותו הפתאומי של אבי בשעות הבוקר, הכדור שהוסט מהמשחק
לעבר השמדת העולם, מה התוכניות שלהן הלאה. כמובן שעמדה בפי
השאלה על בעל רובה הציד, אך לא התכוונתי לחלוק איתן את המידע
הזה על מנת לא להבהילן.
בשעות הלילה המאוחרות השארתי את אהובי לישון בנוחיות על מיטתו,
ופניתי לחדר הישיבות בו התכנסו האחיות לבית האחוזה. נקלעתי
לעיצומו של דיון לוהט, שהשתתק מיידית עם כניסתי לחדר. תמיד
סברו הן שאני ילדה קטנה, תמימה, שרגליה בחלומות ולא על הקרקע.
סברתי שברצונן לגונן עליי, ולכן על מנת להוכיח להן שגם אני
בוגרת מספיק להשתתף בדיון האחיות, גוללתי בפניהן את יומי, כפי
שקרה, למן ההתחלה ועד אותו רגע, כולל הגופות המחוררות הצפות
במים וגופתו של אבי מונחת ברפיון על כיסא משרדו, אך השמטתי את
החלק על אהובי אלוהים, שכן לא הייתה לי שום דרך להסביר את
קיומו הבלתי נתפס בחיי. הן נראו מבולבלות לרגעים קלים מסיפורי,
בייחוד ברגעים בהם סיפרתי על הריחוף שלי, על הכבשה דולי ועל
התמונה המשפחתית. לעזאזל ! איבדתי את התמונה בסופה... אחיותיי
סגרו באופן אטום את החדר, וביקשו ממני במבט חמור להתיישב איתן
לדיון. שמחתי בליבי על שהסכימו להחשיב אותי כאחות שווה בדיון,
אך עד מהרה התחלפה שמחתי באימה. הן שהרגו את אבי ! הן שגרמו
לכדור לפגוע במסכים ! הן שתכננו את כל מהלך היום הזה, אך הן לא
סברו שאחשוב באותו יום להימלט מהאחוזה למען החיים חסרי-הכל
שבחוץ, ובשל כך כמעט ואגרום למותי. הן הסבירו לי שהעולם מלא
באנשים שהיו חסידיה של אימנו, שמתעקשים לנסות לשמר את הדבר
הפרימיטיבי והמסוכן הנקרא "רגש". הן הסבירו לי שזהו עולם שיש
להשמיד, ושאלו שיזכו להקים את העולם החדש יהיו הנאמנים בלבד.
נאמנים כמוהן - לכוח, לשררה, לשגרת היום הבלתי מופרת ולמוסר
עבודה בלתי מתפשר.
ניסיתי למתן את הזעזוע והבחילה שחשתי בשל מעשיהן הגלויים
פתאום, כמו צלקת משפחתית, שהייתי סבורה שהגלידה אך מסתבר שרק
הזדהמה וחיכתה לרגע הנכון לזהם את כל מה שסביבה. ניסיתי לעכל
שאימי היפה והמתוקה, שהייתה בשבילי האור ומלואו בעולם הזה
שהאפיר בלעדיה, הייתה סיבתן להרס הבלתי מתואר.  ניסיתי להעמיד
פנים שאני שותפה לדעתן, אך הן היו עסוקות מדי בהמשך תכנונים
זדוניים מכדי לשים ליבן לחששות בעיניי ולרעד בידיי.

פרק ז
חזרתי בריצה לזרועות אהובי, לחפש נחמה. הספקתי להגיע בדיוק
בזמן למקומנו באולם, בו היינו מוסתרים ע"י הצל של אחד מארונות
המשקאות, ולא גלויים בתחילה למבטה של אחותי, זו שנולדה שלישית,
שנכנסה אל האולם עם רובה ציד טעון וקור בעיניה. היא החלה לשאת
נאום על כך שהמובחרים בלבד יישארו עימנו להקמת העולם החדש.
האנשים המבוהלים הקיצו משנתם מבוהלים עוד יותר. אלו מביניהם
שידעו שרגשות התקיימו אי פעם בליבם, או שנשאו אי פעם חיבה
לאישה המכשפה המקוללת שנשרפה על המוקד לפני כמה שנים, התבקשו
לצעוד קדימה. לא מעטים מהם נענו מהוססים לדרישה, לא יודעים אם
לחשוש יותר מהצעידה קדימה או מהכחשת האמת. אחותי הסתובבה
ביניהם ברחבי האולם, מתחקרת אותם אחד-אחד ויורה בגבם של אלו
שתוחקרו. האימה שהשתררה באולם שככה, שכן אלו שהיה להם ממה
לחשוש כבר נורו למוות, ואלו שנשארו ידעו כי יחיו, שכן הינם
נאמנים לפי הגדרות הנאום. הבחנתי בילדה קטנה ומפוחדת, שהייתה
קטנה דייה להתחבא מתחת לאחד הכיסאות הגדולים. שמחתי כי ידעתי
שהיא מספיק חזקה כדי להעמיד פנים, היא תצליח לרמות את אחיותיי
ולחיות.
רק אני נשארתי. אוהבת את אימי, בזה למוסר העבודה המגוחך, יודעת
כי הרגש הוא האור היחיד בעולם האפור שלנו. חששתי כי אחיותיי
הבינו שיכולת הריחוף בה ניחנתי היום נבעה מהאמונה שלי בדברים
הטובים. לא הסכמתי לעכל כי מותי קרב, וכשכיוונה אחותי את רובה
הציד כך שלועו מאיים לבלוע אותי, ולחצה על הדק המרירות, השתטח
על גופי הנער. הוא בלע את הכדור בגופו הכחוש, ואני נותרתי ללא
פגע. אחותי פלטה שאגת כעס פתאומית, אך מכיוון שהבינה באותו רגע
כי כעס היה אחד מהרגשות האסורים, היא התחלחלה. היא נרגעה באופן
מיידי, העבירה את הרובה לידי אחות אחרת, וזו ירתה בה ביד
יציבה. אחות אחת פחות. אף שניסתה להורגי, כאב לי בליבי על
מותה. הנער התגלגל אל הרצפה, משאיר שובל של דם אחריו.

פרק ח
האחות הגדולה נכנסה לאולם, וכשהבינה את כל מה שהתרחש, הקפיאה
את סצנת ההריגה וקראה לאחיותיה לדיון חירום. הצלחתי לקלוט משהו
מתנועת שפתותיהן על כך שהן חייבות כוח של 7 אחיות על מנת להקים
את העולם החדש שהן חושקות בו, ומכיוון שאחות אחת נפלה במערכה,
הן יהיו חייבות לצרף אותי. הספקתי לשכנע את הילדה הקטנה במבטי,
כי היא תהיה חייבת לעשות משהו, להציל את העולם מגורלו הנרקם.
היא הזדקפה ונעמדה, והכריזה בקור רוח מושלם כי היא מוכנה לשמור
על רובה הציד בזמן שהן עסוקות בדיון, ולירות בכל אחד שיתנגד
למרותן. היא הייתה כה משכנעת שהרובה הועבר לידיה. הבחנתי בדמעה
בעיניה, בעת שכיוונה את הרובה אליי, כפי שביקשתי. "דור הולך
ודור בא", זכרתי את משפטה של סבתי, וקיוויתי לטוב. היא ירתה את
הכדור ואני ספגתי אותו במרכז גופי. התקפלתי מהכאב ולחצתי את
ידיי אל בטני שותתת הדם, בעודי נופלת אל הרצפה לצד אהובי.
ראיתי כהד רחוק את אחיותיי צועקות יחדיו מתוך כעס על מותי שהרס
את תוכניותיהן, ונורות אחת-אחת בידי הילדה קטנה והדומעת, מוצפת
הרגשות, שסירבה להרפות מעולמה הקיים. איבדתי את ההכרה, לא לפני
שהספקתי לאחוז בידו של אהובי ולהביט בעיניו המביטות בי, שנינו
שרועים שותתי דם על רצפת אולם מכוסה כולו בקטיפה ומלא בגופות.
איבדנו את ההכרה בערך באותו זמן.

פרק ט
כמובן שפגשתי באימי. אימי היפה, המתוקה, המלאה אור. רק בשביל
זה היה שווה למות, אך היא הביטה בי באמונה מלאה, והסבירה לי
במבטה כי יהיה עליי לחזור ולתקן את העוול. הסכמתי.
התעוררתי שוב באולם הגדול, הדם שהיה מפוזר על הרצפה נעלם,
ואהובי החזיק בידי ועזר לי לחזור להכרה.
היה עולם שלם להציל אותו. אחיותיי מתו. הרגש ניצח.
הייתי הבת הקטנה מבין 8 אחיות, היחידה שסירבה לקבל את "עול
החיים" על כתפיה, זאת שרצתה פשוט לחיות. וכך היה.