[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







דני צוקר
/
חסרי אונים

אל הקורא/ת
בספרי, "הרפרף", התפרסם סיפור קצר בשם הגר, שמהווה את הגרעין
ליצירה זו. הנובלה עברה מספר סבבי תיקונים ועריכה, ולמרות זאת
אני מוצא לנכון להתנצל אם פה ושם השתרבבה שגיאה.
ידוע לי הקושי בקריאה של טקסטים ארוכים מצג המחשב, אבל זו הדרך
היחידה שיכול אני להוציאה לאור, אז אנא התאזר/י בסבלנות, קרא/י
והגיב/י, לטוב ולרע.
בתודה
דני

1. קו השבר
'אני עושה, משבא לי, משבראשלי, לאכפת לי מאף אחד.' כמה פעמים
הוא חזר על המשפט הזה?! 'משבראשלי לאכפת לי מאף אחד.' לכל
הרוחות, גם אני מתחילה לחשוב כמוהו, אני לא מצליחה להשתיק את
הקול הכבד שלו, קול של אדם המשתמש בסמים, או אולי הפרוזק
שרשמתי לו עושה לו את זה. הוא חוזר ומהדהד לי בראש: 'משבא לי
משבראשלי, לאכפת לי מאף אחד.' אולי מוטב שאעצור בצד, אנסה קצת
להירגע, לאיפה אני נוסעת? אני בדרך הנכונה? מהי הדרך הנכונה?
הביתה לרון ויובל? או אולי זוהי הדרך השגויה, שבה אני נוסעת
ערב-ערב, מתוך הרגל מטופש והרגשת מחויבות טיפשית אף יותר. מחר
בבקר אקבע עם דורון שינקה אותי מכל הזבל שדבק בי, אני לא
מצליחה להישאר אדישה לסבלם של המטופלים, מעולם לא הצלחתי ללמוד
את הטכניקה של ההתנתקות, ההתרחקות. אולי בחרתי במקצוע לא
מתאים, אף על פי שנחשבתי פסיכיאטרית מצליחה, אבל בימנו אין
כמעט מקום לפסיכואנליזה, מי עוסק בזה? לכל תופעה ישנה תרופה:
מניה דפרסיה, סכיזופרניה, אישיות מפוצלת, פרנויה, הכול הפרעות
פיזיולוגיות. אפילו מרוץ מחשבות... מה שעובר עלי ברגע זה...
אפילו למרוץ מחשבות ישנה תרופה! בחרתי במקצוע שמכלה את עצמו,
ככל שהנירולוגים מתקדמים ומבינים יותר, כך נוספת תרופה לסל
התרופות, עוד תופעה יוצאת מתחום מחלות הנפש והופכת מחלה
פיסיולוגית לכל דבר.
אם אני אעצור אני ארדם... ואם לא אני עלולה לגרום לתאונה, אני
פשוט עייפה נורא... מוזר, ברגע שעצרתי בצד הדרך התעוררתי מיד,
אני בכלל לא רוצה לישון... מה אמר אלף-ריש? 'משבא לי משבראשלי,
לאכפת לי מאף אחד.' הגר חזרה על המשפט עוד ועוד.
את הרישומים הרפואיים של מטופליה תייקה תחת כינויים, שהיו בדרך
כלל ראשי התיבות של שמם, וכך גם כינתה אותם במחשבותיה. אלף-ריש
היה מטופל חדש, בוהמיין, או לפחות ניסה לעשות רושם כזה, בגיל
צעיר הכיר את רחל, ומאז בגד בה בכל הזדמנות. הוא גם עגב על
הגר, אבל היא העמידה אותו מיד במקומו: 'לא שאני נגד בגידות,'
אמרה לו, 'אני פשוט לא רוצה להפסיד לקוח, ולהחליף אותו במאהב
שאינו משלם.' שניהם צחקו, ומאז לא ניסה יותר. אבל הוא עושה כל
'משבראשלו', אני כנראה כבר לא 'בראשלו', חשבה בצער מה.
אולי אתקשר בסלולרי, לרון. הוא יבוא במכונית השנייה ויאסוף
אותי. ומי ישמור על יובל. או, כן יובל... למה דווקא לי, מכל
נשות תבל, דווקא לי צריך להיות בן אוטיסט. כשנולד לא הפסקנו
להתפעל מיופיו. אימא בקשה שלא נחזור כל כך הרבה פעמים על
העובדה שהוא יפה כפרח, מחשש עין רעה. כאשר אובחן יובל כילד
אוטיסט, לא ויתרה לנו: 'ביקשתי, צעקתי, אמרתי שלא תהללו אותו,
אתם לא שמעתם.' גירשתי אותה מהבית, ומאז לא באה יותר, ואני
נורא מתגעגעת אליה. אני פשוט נורא עייפה, זה הכל... עייפה
מהחיים אפילו נכון יותר. תמיד אני חייבת לעשות משהו ולא
מספיקה, תמיד בשביל אחרים ומה אתי? ומה עם הדברים שאנייי רוצה
לעשות? אלה תמיד נדחים למועד נוח יותר, אלא שמועד כזה לא מגיע,
הוא אפילו לא נראה באופק.
המוסיקה המרגיזה נובעת מהטלפון לא מהרדיו, למה אני מנסה לכבות
את הרדיו שלא הדלקתי? המילה 'בית' נצנצה בצג, רון מנסה להתקשר
אלי. לענות? לאחר הצלצול הרביעי כיבתה את המכשיר, אני רק רוצה
לחשוב בשקט, אמרה בקול רם ונרתעה, כי מצאה שמדברת היא ל...
למי? לכל הרוחות, אין פה אף אחד, אבל בכל זאת מדברת היא
למישהו... יתכן שזה שי. ללא ספק שי עמד לנגד עיניה. ניסתה
להיזכר איך הכירה אותו. למרות רגישותו היה הטיפוס הפחות
נוירוטי שהכירה מעולם, מספיק שיספר על קונצרט שריגש אותו ומיד
מופיעות דמעות בעיניו, כך גם כשמעלה זיכרונות ילדות, טובים או
רעים. בעבר התבייש בתופעה זו, אולם עם הזמן למד לראות בכך
יתרון; 'אם אינך רגיש, אתה נפגע פחות אבל גם נהנה פחות,' נהג
לומר. הוא לא היה מטופל רגיל, יותר בן שיחה וידיד, לכן הרשתה
לעצמה לכנות אותו, בינה לבין עצמה, בשמו הפרטי... - או אולי גם
זה כינוי? מעולם לא ניסתה לבדוק אם זה שמו האמיתי -  המטופלת
הייתה אשתו, שין-נון אישה מוזרה מאוד, בעלת דמיון אומנותי עשיר
וכושר הבעה אפסי, אי שם בילדות קפאה התפתחותה הרגשית. בחברה
הייתה נבוכה ומסורבלת, תמיד שיחקה ילדה מפגרת, מעולם לא הייתה
היא עצמה. עד שהמתח שבו הייתה נתונה גרם לשבירתה, והיא התדרדרה
במהירות לדיכאון עמוק, ואז הגיע שי עם האמרה הנדושה: 'אני כאן
בגלל אישתי.' הוא חייך כאשר קלט איך זה נשמע, 'אני יודע שזה מה
שכולם אומרים,' הוא היסס לרגע, 'אבל למרות זאת אני מצפה
שתאמיני לי.' לא ברור לי למה האמנתי לו. הוא פשוט נראה כן
ובטוח בעצמו, וקצת משועשע מהמצב המביך בו היה נתון. אבל בעיקר,
בגלל העיניים הרגישות שהבריקו בקלות מהדמעות העצורות בהן, כאשר
התרגש.
מה, אני מתחילה להתאהב בו? רק זה חסר לי כעת, בתסבוכת של חיי.
התסבוכת של חיי... למה אני מתכוונת שאני אומרת את זה? מה מסובך
בהם עכשיו יותר ממה שהיה לפני שנה? שום דבר לא השתנה בשטח.
התסבוכת של חיי החלה לפני ארבעים שנה... כשנולדתי.
לאימא תמיד היו טענות אלי. אבא רק פינק אותי. כשחזרתי
מגן-קטנים נגועה בכינים, אימא צעקה עלי: 'זה עונש על זה שאת לא
אוהבת לחפוף!' ואני בכיתי, לא כל כך מהגרוד בראש, יותר מהתסכול
ומרגשי האשם. ניסיתי להתקרב אליה בוכייה כדי שתנחם אותי,
כשתגיד שזה לא נורא, כמעט לכל הילדים בגן-קטנים היו כינים, אבל
היא המשיכה לצעוק: 'לכי ממני, את יכולה עוד להדביק אותי.'
כשאבא הגיע וניסה לפייס ולהרגיע אותי, אמרה לו: 'תזהר רק חסר
לי שגם אתה תידבק,' אבל הוא לא התחשב בזה בכלל, ועוד נזף
באימא, הכניס אותי לאמבטיה, חפף לי את הראש בזהירות שלא יכנס
לי סבון לעיניים, אחר כך מילא את כל האמבטיה, עד הסוף, הסוף,
עד שיצאו מים 'מהחור של הלמעלה', התפשט ונכנס אתי לאמבטיה.
איזה כיף זה היה.
מה קרה לי? מה פתאום התחלתי לחשוב במושגים של ילדת גנון? אבל
מאז אהבתי שהיו לי כינים, כי זה היה שווה את הפינוק של אבא.
אבל בעצם גם המצאתי שיש לי, גם שלא היו לי. אימא ושרה אמרו שזה
בגלל הפינוק, אבא אמר שזה בגלל שאני פוחדת להידבק.
שרה... היא הייתה הילדה של אימא, גם הייתה הילדה המוצלחת
משתינו. היא לא צריכה הייתה לעשות דבר, כולם אהבו אותה, ככה
סתם, אני צריכה הייתי לכבוש את מקומי. בעיקר כשהיו אורחים, אבא
רצה להראות כמה אני חכמה, איך אני מדברת יפה, ואפילו מתחצפת
ומתחכמת, שרה ורוקדת, מנענעת את התחת כמו דוגמנית, או כמו
רקדנית בטן.
פעם הגיע לשכונה שלנו מאלף עם קוף קשור בשרשרת. הקוף ידע
לרקוד, לעשן סיגריה, לקלף בננות ולזרוק את הקליפה על מישהו
שבחר מהקהל. הוא 'היתבוקסס' עם המאלף שלו, ונישק את הבחורה הכי
מגונדרת שעמדה שם, כל פעם שהקוף עשה את מה שהמאלף אמר לו, או
איזה מעשה שובבות, המאלף היה מלטף לו את הראש ואומר: 'קוף
טוב,' והיה נותן לו עוד בננה.
שרה למדה כבר בבית ספר, תמיד הייתה תלמידה מצטיינת, דגרה הרבה,
גם כיום הכל היא עושה ביסודיות. אני? רק מחפפת, 'עושה כאילו'.
גיליתי שכדי להצליח בלימודי הרפואה לא חייבים להיות גאון גדול.
היה לי זיכרון סביר ותמיד יכולתי להעתיק בבחינות. כאשר השתלמתי
בפסיכיאטריה, זה היה רק בגלל ששם הכול לא מוחלט, הכול נתון
לפרשנות. אחרי שאתה לומד את המילון של מאה מילים, לכל היותר,
ואתה לומד איפה להגיד אותן ובקשר למה, אתה יכול להיות
פסיכו-אנליסט מצליח. והתרופות? זה הרבה עניין של אופנה, תמיד
ישנה תרופה אחת דומיננטית, שמרבים לרשום אותה, למשל פרוזק.
שרה הייתה גדולה ממני בשנתיים וחצי. בעצם גם השם שלי זה ממנה,
בגלל שהיא שרה, אני חייבת הייתי להיות הגר. איזה מזל שלא קראו
לה ימימה, אז היו צריכים לקרוא לי קציעה, או גרוע יותר,
קרן-הפוך.
מעניין מה עושה שי עכשיו? אולי הוא נזכר בי וחושב עלי, לא
כרופאה, כאישה. אני יודעת שמשהו זז אצלו, הצורה שהניח את היד
שלו על שלי והסתכל לי אל תוך העיניים... הוא בודאי לא ישן, כי
הוא חושש ששין-נון תנסה להתאבד, יש לה לאחרונה נטייה לכך. הוא
שומר על הכדורים ומקציב לה אותם. איזה פיתוי צריך להיות לו...
אם יירדם ושין-נון תיקח ממנו את הכדורים מבלי שירגיש... זה
יכול היה לפתור בעיות לכמה אנשים. מה קרה לי לכל הרוחות?
התחלתי לחשוב כמו בסרטים טורקיים.
הגר הביטה סביב; מכוניות חלפו על פניה ביעף, איש לא התעניין
למה יושבת לה אישה לבדה במכונית החונה בצד הדרך. אולי חשבו
שהיא זונה האורבת ללקוחות, או שוטרת סמויה החוקרת את חיי
הלילה. היא הביטה בראי, פנס מהבהב של מכונית משטרה התקרב אליה.
הניידת עצרה מאחריה. הגר בדקה אוטומטית אם רישיונות הרכב בטווח
יד, ואת מקומו של רישיון הנהיגה שלה. שוטר צעיר ירד מהניידת
וניגש אליה, הוא רמז לה לפתוח את החלון. תחילה לא הצליחה, ואז
נזכרה שיש לפתוח את מתג ההצתה כדי שהחלונות החשמליים יפעלו.
"רישיון נהיגה בבקשה," פנה אליה באדיבות.
היא הושיטה לו את הרישיון ולרגע נגעו אצבעותיהם, היא חייכה
אליו והוא החזיר לה חיוך. הוא הביט בה ובתמונה חליפות, מתקשה
לקבוע בוודאות שזו היא.
"זו אני בתמונה, אתה יכול להיות בטוח, רק קצת צעירה יותר
יותר." אמרה. הוא השהה את מבטו עליה, כאילו כדי לוודא סופית:
"בחיים את הרבה יותר יפה מאשר בתמונה," החמיא לה, ואז ראה את
סמל השרות הרפואי על שמשת המכונית, "דוקטור," פנה אליה בלשון
כבוד, "את זקוקה לעזרה? משטרת התנועה היא לא רק כדי לרשום
דוחות," הסביר לה במאור פנים, "אנחנו בכביש כדי לעזור."
"באמת, תודה לך, אני בסך הכול הייתי עייפה וחששתי לנהוג במצב
כזה, אז עצרתי בצד הדרך כדי לנמנם מעט, עד שאחזור לעצמי,"
התנצלה, "עכשיו אני מרגישה שאוכל להגיע הביתה בשלום."
הוא הכניס את ראשו מבעד לחלון הפתוח, מריח את הבל פיה - דבר
ששנא לעשות - אבל ריחה היה נעים, ונשימתה הדיפה ריח קל של
מסטיק עלמה, ללא סימן של אלכוהול.
"אולי כדאי שתשאירי את הרכב כאן, ואני אסיע אותך הביתה. את
באמת נראית עייפה," אמר באדיבות, "מחר," הוא הביט בשעון, "זה
כבר היום," חייך אליה, "תוכלי לבוא ולאסוף את המכונית."
"לא, תודה, אני כבר יוצאת לדרך." היא התניעה, שלבה הילוך,
הביטה בראי ועלתה על הכביש. אי שם מאחור המשיך לנצנץ פנס
כחול-אדום. היא עקבה בראי אחרי האור המתרחק, עד שנעלם כאשר
נכנסה לעיקול בדרך.
היא בחנה את מקומה, ולרגע לא זיהתה את הנוף הנשקף. אבל מיד
התעשתה: את הדרך הזאת עשיתי פעם עם שין-נון, אז היא הצביעה על
שביל שמוליך אל תוך הפרדס העזוב ואמרה: 'זה השביל המפחיד
שהייתי צריכה לעבור בלילה כשחזרתי מפעולה בצופים, ואף ילד,
אפילו הבן הקשוח ביותר, לא הסכים ללוות אותי. שם זה הבית שבו
גדלתי.'
לא האמנתי לאף מילה שלה, בטוחה הייתי שזו עוד פאבולציה - אחת
מיני רבות - ברגע זה ידעתי שאני הולכת לבדוק, אם בכלל יש בית
בקצה השביל בעומק הפרדס העזוב. רגע אחד! עצרי זה טרוף, למה זה
בכלל חשוב? יש בית אין בית, יש אמת בסיפור או לא, אין לזה כל
השלכה לגבי הטיפול שהיא מקבלת. מישהו יכול לעקוב אחריך, ולנצל
את העובדה שאת לבד ולאנוס אותך. אז מה? יאנוס שייהנה, אולי גם
לי זה יעשה טוב, אני זקוקה להכרה בנשיות שלי שהולכת ודועכת
בעידודו של רון, ובצלו של יובל. אני מקנאה? אולי, סתם מרגישה
מנוצלת, מרגישה פונקציה. הם יודעים שאעשה את מה שצפוי ממני,
מעולם לא היה לי אומץ להגיד: 'אני 'לאכפתלי' אני עושה
'משבראשלי.' כל זה היה נכון עד כאן, עכשיו אני עושה בדיוק מה
שאני רוצה, ואם המחיר לזה הוא אונס, או אפילו רצח, שווה לי.
למרות הרהורים אלה הביטה טוב-טוב שאף אחד לא עוקב אחריה, והטתה
את ההגה לשביל בפרדס. בוטחת ב'ארבע על ארבע' שלה, הרגישה שהיא
נוסעת בחול, של אדמה טחונה. למרות העזובה מישהו נוסע כאן. לרגע
חשבה ששקעה, אבל קורס נהיגת השטח שעברה עם רון עזר לה, הגלגל
הימני התחפר מעט והסתובב על ריק, היא לחצה שליש בלם, עד
שהרגישה שהמאמץ מחולק שווה לשני הגלגלים ונחלצה מיד.
השביל הסתיים בקרחת, שטח עגול כצלחת, ללא עצי פרי הדר, רק עץ
תות ענק פרש את ענפיו מעל בקתה רעועה, עזובה ומוזנחת. אכן יש
בית בקצה השביל.
בעיני הילדה של שין-נון, הכול נראה היה גדול, אבל לאמתו של דבר
היה זה צריף זעיר, ומט לנפול. מישהו פרק את גג הרעפים. הגר
השאירה את אורות הרכב דולקים וירדה לבדוק את הצריף. הרצפה
מכוסה בלשלשת ציפורים ונוצות. הדלת תלויה הייתה על ציר אחד,
כאשר נגעה בה נפלה והטרידה יצורים שונים ממנוחתם. "רק שלא יהיו
שם עקרבים ונדלים," אמרה בקול.
היא כיבתה את אורות המכונית, רצתה לחוות את החושך המפחיד ואת
השקט המוחלט, אבל אין שקט מוחלט, מוסיקת פופ נשמעה מרחוק,
צרצרים שרו את שירם המונוטוני, ציפורי לילה השמיעו המייתם וכלב
או תן מרוחק השמיע יללת קדומים. הלילה היה חם ודביק והיא הייתה
לבדה. ראייתה התחדדה בחושך. הביטה למעלה וראתה מיליוני כוכבים.
שביל החלב הצטייר בברור, העגלה הגדולה עם כוכב הצפון הנעוץ
בקצה השוט, חץ הצפון, והדבליו, יכולה הייתה לזהות את כוכבי
הלכת, את מאדים ואת נוגה, ועוד אחדים שלא ידעה בוודאות מי הם.
עמדה לבדה בחושך מתארת לעצמה איך חיה כאן שין-נון עם אביה
המופרע, אימה המעשית והחומרנית עד לבלי קץ, ואחיה שהיה ידוע
כטיפש אבל רב כוח, משהו כמו לני של סטיינבק. ילדה קטנה שכל
עולמה הבית, החצר, אימא שאינה יותר מפונקציה, עושה את חובותיה
החומריים. 'מכינה אוכל, כדי שאבא לא יתרגז, אבל זה לא עוזר,
תמיד היא מצאה משהו כדי להרגיז אותו.'
הגר חזרה למכונית, הדליקה את נורית המפות שמעל תא הכפפות,
הוציאה מתיקה את רשימותיה, עיינה בהם לרגע, אבל מיד התעשתה,
אני לא עובדת עכשיו, רק חווה.
'אני ילדה קטנה, אולי בת ארבע, חולמת שחולדה ענקית התנפלה עלי.
אני רוצה לברוח אבל רגלי משותקות, אני רוצה לצעוק ולא יוצא לי
קול מהפה. כולם הלכו והשאירו אותי לבד, אני מאלצת את עצמי
להתעורר ואני... לבד. הרעש מתוך הקיר שליד המיטה שלי מתחזק.
החולדה אוכלת את הקרש, עוד רגע תצא דרך החור ותתנפל עלי. ככה
תמיד הפחיד אותי אח שלי: 'אם לא תאכלי ותגדלי מהר, תצא החולדה
מהקיר...' והנה זה בא, היא יוצאת, אני בוכה וצועקת בהיסטריה,
אבל אף אחד לא בא.'
זיכרון ראשון של שין-נון פחד נטישה מתמיד, די דומה לסיפור של
כל אחד מאתנו. לאחר מכן יצאה מהבית לבושה בפיז'מה והתחילה
להתרוצץ בחצר. איש לא היה בסביבה. היא לא העזה להיכנס אל בין
העצים, כי תמיד אמרו לה שזה מסוכן, אם הולכים לבד. לבסוף הגיע
אחיה, שאמור היה לא לעזוב את הבית, אבל היא ישנה, ולו היו
עיסוקים אחרים.
'אימא תמיד הייתה קרה ולא שיחקה אתנו בכלל, אבא שיחק והשתולל,
הביא הביתה כל כלב עזוב שמצא ברחוב. הוא פינק אותנו ורחץ
אותנו, נכנס אתנו לגיגית של הכביסה. הוא בכלל אהב להסתובב
עירום ולהשוויץ עם הבולבול הגדול שלו. אבל הוא גם השתולל וזרק
דברים והרביץ, כשבא לו השיגעון.'
הדברים האלה עלו די בקלות בשיחות עם שין-נון אלא שהגר חשה שלא
מכאן באה אותה קפיאה בילדות. כאשר הציעה לה טיפול בהיפנוזה,
הסכימה לאחר היסוסים רבים. רק לאחר מספר ניסיונות עלו הדברים
הקשים באמת.
הבכי שלה היה קורע לב, התגנבה אליו נימה של ילדה קטנה: 'מה הוא
עושה? לא, אני לא רוצה?' צווחה היסטרית בקולה של ילדה מפוחדת.

צריכה הייתי להרגיע אותה, חשבתי להעיר אותה, לאחר שאמחק ממוחה
את הסשן כולו. אבל כבר הייתה מעבר לגרוע ביותר, חשבתי שהתעלל
בה מינית, ולזה כמעט ואין תרופה, ובעצם אני לא בטוחה כלל שזה
לא היה כך.
'הוא עירום, והקורקורזנזן שלו מתנדנד, נורא מצחיק, כמו זנב של
נחליאלי,' שין-נון צחקה והמשיכה, 'עכשיו הוא רוחץ אותי בפיילה
של הכביסה, והקורקורזנזן שלו לא מתנדנד בכלל.'
הסיפור הזה היה תמים מאוד, לא נשמעה מפוחדת או היסטרית, היא
פשוט לא הבינה שיש בכך סטייה ולא היה לה כל מוסר כליות. אולי
באמת זה הכול המצאה שלנו, הבוגרים ואין רע ביחסים כאלה?
הגר הרהרה לא אחת בדילמות הללו, אם כי מעולם לא הביעה, בנושא
זה, דעה שנגדה את דעת הממסד.
לבסוף החליטה להעיר אותה ולהשאיר בזיכרונה את החוויות שהעלתה.
זו לא הייתה החלטה קלה, חשיפה הכרתית לטראומה של גילוי עריות
עלולה להיות דרמטית כל כך שתגרום לנסיגה ותוריד לטמיון את כל
אשר הושג עד אז.
שין-נון התעוררה והייתה נסערת: 'אני שונאת אותו נורא וגם אוהבת
אותו נורא, אני לא יודעת מה יותר נורא.' אמרה כאשר דבריה
נשנקים בגלי הדמעות והרעד שפרצו ממנה.
הגר חכתה עד שתירגע ואז העזה ושאלה, 'מה ראית? מה הוא עשה
לך?'
'אפרוחים,' אמרה והפסיקה, 'אפרוחים היו חיות המחמד שלי. שיחקתי
אתם, כשגדלו אבא שחט אותם. ושנאתי אותו כל כך.' הגר חשה שזה לא
הכול. היה סוד עמוק יותר. וכאשר הוא פרץ, לא פסקה שין-נון
לצווח בייאוש, של ילדה צעירה, הלומדת את סודות החיים
האכזריים.
'לקחו את העז הלבנה - שרעתה תמיד בחצר - לתיש, כדי שירביע
אותה. ואז אחרי כמה זמן העז המליטה גדי. לבן ויפה. אני טיפלתי
בו מהיום הראשון, והוא חשב שאני אימא שלו. קראו לו ציגלה. יום
אחד חזרתי מהגן, וציגלה לא היה. חיפשתי בכל מקום אפשרי, קראתי
לו בשמו. צעקות 'הציגלה' שלי הרעידו את הפרדס. אימא ראתה ושמעה
אותי, ולא אמרה מילה. אחרי שהתייאשתי, אמר לי אבא שמכרו את
ציגלה כי היו צריכים כסף. הצטערתי נורא, אבל אבא הביא לי גור
כלבים חמוד, והייתי עסוקה בלטפל בו. בהתחלה חיפשתי את ציגלה כל
הזמן, חשבתי אולי יברח מהשבי ויחזור אלי, אבל עם הזמן הלך הכאב
ודעך. באחת מהתקפי הגעגועים לציגלה, שאלתי את אחי, 'מי קנה את
ציגלה? בוא נלך לראות אותו,' הצעתי לו. הוא צחק ברעש גדול,
התפתל על הרצפה: 'טיפשה!' אמר... 'טיפשה... אבא... '  
שין-נון לא יכולה הייתה להמשיך ולספר, היא רעדה בכתה, וצחקה
חליפות. הגר הזריקה לה זריקת הרגעה, 'די,' אמרה לה, 'לא צריך
להמשיך, אני מבינה.' אבל שין-נון לא מסוגלת הייתה לכלוא שוב את
הדברים בנפשה המיוסרת, היא המשיכה מהמקום בו הפסיקה את סיפורה:
'... אבא שחט אותו,' הוא אמר, 'אבא שחט אותו, ואת אכלת אותו כל
השבוע.'
הגר חשה על בשרה את הצער ובעיקר את התסכול הנורא ששחיטת ציגלה
גרמה למטופלת ובאותה עת תקף אותה דחף מיני אדיר. זקוקה הייתה
לידיים חזקות שיאחזו בה, יטלטלו אותה, יצמידו אותה לגוף רוטט
ותובע. היא חשה שאינה מצפה לנחמה ולרחמים, אלא למעשה כוחני
ואפילו אכזרי. כמעט מבלי משים עטפה עצמה בזרועותיה שלה, ועמדה
כך רגע ארוך. היא העבירה את כף ידה הימנית מתחת לסנטרה דוחפת
את ראשה לאחור. אז רפרפה באצבעותיה על שפתיה שנפתחו מעליהן,
ואפשרו לאצבעה לחדור לפיה. היא הצמידה את שפתיה לזרועה השמאלי
שעטפה אותה והחלה - כאילו הייתה ישות נפרדת - לדחוף את מחשוף
הטי-שרט ולחשוף את הכתף. היא ליטפה את הכתף עד שהחדירה את היד
אל מעל לשד וליטפה אותו עד לקו החזייה. בידה הימנית ליטפה את
בטנה, התעכבה בטבור לרגע קט, וירדה לעבר החגורה. היא כיווצה את
שרירי הבטן כדי לאפשר לכף היד לחדור לעבר המפשעה. בתנועה חסרת
סבלנות שלבה ידיה מעל ראשה ופשטה את החולצה. ידיה דחפו את
החזייה חולצת את השדיים. כל אותו זמן פעלו חלקי גופה מעליהם
כאילו לא שייכים היו לאותה אישה ומופעלים על ידי אותו המוח.
הושיטה יד לאחור ופתחה את האבזם. החזייה נשרה לארץ, היא לא
עשתה כל ניסיון להרים אותה. מבלי לשחרר את החגורה, דחפה את
המכנסיים כלפי מטה, גוררת אתם גם את התחתונים. הסנדלים הפריעו
לה, היא חלצה את רגליה מהם וחשה רצועה נקרעת. היא עמדה עירומה
ויחפה על האדמה המכוסה בעלים יבשים של עץ התות ופרותיו
הנרקבים. תחילה נרתעה מתחושת הרמיסה של הריקבון ברגליים יחפות.
רוח לילית קלילה התעוררה והעבירה צמרמורת נעימה בגופה העירום.
לרגע חשבה, ומה אם יש שם נחש? היא צעדה לאט ובתחושת חלום, את
ארבעת המטרים עד לעץ התות. וכשהגיעה, עטפה בידיה את העץ, נצמדת
אליו לכל אורך גופה. היא חשה את בליטותיו של הגזע המחוספס, רב
השנים, שורטות את שדיה, וענף כרות ומגולף לוחץ ופוצע את
מפשעתה. היא כוונה את גופה כך שהענף יחדור לנרתיקה, וחשה את
השריטות הקשות שגרם לה. בליטה בענף לחצה לה בדיוק על הדגדגן
וגרמה לגירוי ולכאב שקיבלה באהבה. היא נצמדה לעץ והרפתה
חליפות, לוחשת: "שי, שי, שי שלי." כאשר הגיעה לשיא, צעקה,
וצחקה כמו שלא עשתה מעולם. היא עשתה 'משבראשלה'.
כאשר חזרה לחושיה, בחנה את גופה לאור פנסי המכונית. היה דימום
קל, שכבר פסק מעצמו, קרוב לפטמה של השד השמאלי, וזרזיף דם ירד
מהנרתיק לאורך הרגל הימנית, ונעלם אי שם מתחת למשטח העלים. היא
מצאה את ארנקה, הוציאה טמפון ופקקה את עצמה, ניגבה את רגליה
במטפחת, והטילה אותה אל תוך הסבך. לאחר מכן מצאה את תחתוניה,
ישרה את הפד הצמוד אל תחתיתם ולבשה אותם. הדימום נראה רציני,
היא לא ידעה אם יצליחו אמצעי ההגנה לטפל בו. היא התלבשה
במהירות, למרות העייפות והפיתוי לעצום את עיניה ולהירדם, נכנסה
למכונית ונהגה בזהירות בשביל העפר המשובש, עד שהגיע לכביש.
לראשונה הביטה בשעון. השעה הייתה ארבע שלושים וחמש לפנות בוקר,
עוד מעט יעלה השחר.
לרגע נזכרה בדימום המטריד, ועתה חשה גם כאב שהלך והתחזק. צריכה
הייתה לחשוב במהירות. 'אכנס לחדר מיון, באסף הרופא,' הרהרה
בינה לבין עצמה, 'ואז, ישאלו אותי מה קרה לי? ומה אני אספר
להם, שהשתוללתי ופצעתי את עצמי? ראשית לא יאמינו לי וירצו
לקרוא למשטרה, ואם כן יאמינו יאשפזו אותי בבאר יעקב.'
היא החליטה לחזור למרפאה. שם תמצא ציוד לעזרה ראשונה, ואם
הדברים יסתבכו תוכל להזמין את ערן, הגינקולוג הצעיר והמוכשר
שפגשה מידי פעם. היא המשיכה לרמת-חן. בדרך עצרה לוודא שאינה
מטפטפת, ונרגעה כאשר ראתה שהכול בסדר. היא החנתה במקום המיועד
לה, ואז חייכה לעצמה, אני מרובעת ללא תקנה, סוף שבוע, איש לא
אמור להגיע ואני שומרת על כללי החנייה.
היא פתחה את דלת הקליניקה, זכרה לנתק את האזעקה, מיהרה
לשירותים, בדקה את עצמה. הדימום פסק, לשם ביטחון פקקה עצמה
בטמפון חדש והחליפה את הפד בתחתוניה. רחצה פניה וידיה. המים
הקרים הרגיעו את פניה הלוהטים והמזיעים. אז נכנסה למשרדה
והשתרעה על ספת המטופלים...
חושך ירד עליה... צפצוף הטלפון על המכתבה העיר אותה, היא מיהרה
לענות.
"סוף-סוף," אמר רון באנחת רווחה, "את בסדר?" הוא לא כעס, לא
הטיף מוסר, רק היה מודאג, זהו רון.
"לא," אמרה פסקנית, "אני לא בסדר, ואני זקוקה לקצת זמן להיות
לבד." היא שמעה איך רון משתנק מצדו השני של הקו, אבל לא מחה,
הוא מעולם לא מחה, תמיד נכנע לכל קפריזה שלה, "קחי לך את כל
הזמן שאת צריכה," הוא היסס לרגע, "אנחנו נתגעגע, אבל נסתדר."
תמיד דיבר בלשון רבים, חשבה לעצמה, כאילו הוא ויובל. כמו שלא
מחה, כך גם לא השתפך בוידויים רגשניים. רון היה טיפוס של
פשרות, מעולם לא הלך עם רצונותיו עד הסוף... אבל בעצם גם אני
לא... עד היום...

2. צרות היסטוריות
כאשר פקחתי את עיניי, הייתה שם שרה, כבר שם תפסה פיקוד עלי.
היא ידעה להסוות את קנאתה, בעוד שאני לא שיחקתי את המשחק הזה.
שרה והגר, שתי צרות היסטוריות, למה קראו לנו כך? האם ידעו
שאנחנו אמורות להיות צרות? או אולי הייתה זו נבואה שהגשימה את
עצמה? הגר עצמה את עיניה מנסה להיזכר ביחסים שאפיינו את
המשפחה.
תמיד הם דברו על המלחמה... ההורים ושרה. היא נולדה ברוסיה כאשר
ברחו מהגרמנים, אני נולדתי כששבו לפולין, אחרי כניעתה של
גרמניה. הם התיישבו בליגניצה. עיר הרוסה ופצועה מזוועות
המלחמה, מכוסה בתלי תלים של אבנים, שהיו פעם בתים. אהבנו לשחק
בין ההריסות, שם אפשר היה למצוא סיכת ראש או תמונה, או ראש של
בובה.
תמיד הם דברו על המלחמה, והכול באידיש, אני לא ידעתי אידיש,
אתי דברו כולם פולנית. ואף פעם לא למדתי את השפה השנואה הזאת,
השפה בה דיברו אבא ואימא ושרה, כשרצו שאני לא אבין. הם דיברו
ואני הקשבתי ולא הבנתי דבר, אבל כשצחקו, ידעתי שהם צוחקים עלי.
תמיד הם צחקו באידיש, וששאלתי על מה צוחקים? השיבו: 'את לא
תביני, זה רק מצחיק באידיש, אי אפשר לתרגם.'
ניסיתי את כוחי בכתיבה, אחד מהשירים שכתבתי היה "הגר", זו
מהתנ"ך, לא ידעתי אז שאני כותבת את עצמי.

הגר

את שרי אהב
עם הגר שכב

כל ערב שרה במחיצתה
צחקה לאומללות שרתה

איתה שכב יצרית
עם שרתה דיבר עברית

ויישמע תפילתה האל
ותלד את ישמעאל

בערב חיך מעט
ודיבר איתה... כמעט

איתה שכב יצרית
עם שרתה דיבר עברית

ותגדל התקווה ותחזק
עד שנולד יצחק

האמת על פניה טפחה
גם שרה ידעה אהבה

עם ישמעאל נהג אבהית
עם יצחק דיבר עברית

ותאכיל את פריה
ותניקו שנאה

ותיטע בלבו קנאה
לאחיו בן שרתה

עם ישמעאל נהג אבהית
עם יצחק דיבר עברית

ויישלח אותם האכזר
למות אי שם במדבר

ותשביע את בנה ערבית
כל דובר עברית להכרית

כי איתם נהג אכזרית
ואיתם דיבר עברית

אבא היה זה שפינק אותנו, שיחק את כל המשחקים הילדותיים, לא חשש
להשתטות. אימא הייתה רצינית וגם עשתה דברים חשובים: שחטה את
התרנגולות במטבח והניחה אותן מפרפרות על עיתון, שאמור היה
לספוג את הדם הרב אבל מעולם לא צלח לזה, הרגה את הדגים במכת
מערוך אימתנית וקראה ספרים.
מכל הדברים האיומים האלה, קריאת הספרים הייתה הגרועה ביותר, כי
אז הייתה מתנתקת מהעולם הזה, לא הייתה אתנו, לא חשה ולא שמעה
דבר. אם העזנו להפריע לה, הייתה פוטרת אותנו ב: 'אסור להפריע
כשאימא קוראת ספר.' והיא תמיד קראה.
אבא גם היה זה שרחץ אותנו, והוא אהב לעשות את זה, גם אני אהבתי
שהוא מסבן לי את הגב, את הרגלים ואת הפיפי. אבל שיא בכף היה
לשחק ברופא, בן דוד שלי שיחק איתי בזה, הוא תמיד היה הרופא
ואני החולה.
אולי אני עושה לאימא עוול, היא עשתה מה שצריך, מה שחייבת אימא
לעשות 'על פי הספר': היא הסבירה לי את העניין של איך עושים
ילדים, ואיך להתנהג שיש ווסת, את הביולוגיה, רק מעולם לא אמרה
שצריכים, או לפחות אפשר, ליהנות ממין. מין היה יותר בשביל
הגבר, והאישה במסגרת התפקידים שלה, כמו שמבשלת, מנקה ומחנכת את
הילדים, עושה גם חובה זו. מוזר שהטבע לא התעורר אצלי עד גיל
מאוחר מאוד, מעולם לא אוננתי כנערה, אפילו לא חשתי צורך לעשות
את זה. את אבא אהבתי כמעט אהבה מינית, הוא היה טיפוס חושני,
אבל אימא הייתה בשבילי דמות לחיקוי. היא הייתה המהוגנת, עשתה
את מה ש'גברת' צריכה לעשות וקרירות מינית היא חלק חשוב בזה.
מתי התחלתי ליהנות ממין? אני בכלל נהנית, או אולי אני מדמיינת
את זה, כי איזשהו פגם מונע ממני ליהנות כלל. באמת, בכול פעם
שהיה לי טוב מיד לווה הדבר ברגשי אשם, על יובל שלא יזכה לחיים
נורמאליים וסתם כי... למה בעצם? כי אסור שלאישה יהיה טוב? או
אולי הנאה ממין יש בה פריצות? קלקול מידות? איך יכולה אני
להדריך את שין-נון, להרגיע אותה, לחבר אותה לנשיותה שממנה בקשה
להינתק, אם אני עצמי במצב דומה.
כשהייתי בת שבע עשרה, היה יורק בן עשרים, יפה תואר, מחוזר על
ידי כל הבנות. היו כאלה שהעזו ואחרות ביישניות, או בעלות רגשי
נחיתות, הייתי אחת מאלה. אולי בגלל זה נמשך אלי. הוא הסמיק
וגמגם כאשר הציע שנצא ביחד בערב. רציתי לסרב, אבל זה היה טרוף
לעשות את זה. יצאנו והוא חיבק אותי בסרט, ורעד כמו עלה נידף.
ריחמתי עליו, אז... לחצתי את היד שנחה משותקת על כתפי, והוא
התמלא אומץ סובב את ראשי בכף ידו הרועדת והמזיעה מהתרגשות
הצמיד את שפתיו לשלי... ולא עשה דבר, גם אני לא. נשארנו כך
הרבה זמן... אני, כי חששתי שייעלב אם אפנה את ראשי והוא כי לא
ידע לנשק. יצאנו כמה פעמים, לא הרגשתי דבר אליו, אבל התמלאתי
גאווה על שמכל החתיכות של השכבה אני זכיתי בו. הבנתי שאם לא
אתפוס יוזמה לא יקרה בינינו דבר. סיפרתי לאחותי, כן לשרה, והיא
דחפה לידי חוברת זימה. היו שם תמונות של נשים לבושות בביריות
וחגורות גרביים. מעורטלות חזה, מאוננות, מוצצות אברי מין
ענקיים, פוסקות רגליים וראשי גברים ממוקמים ביניהן, ישובות על
גברים עירומים או מונחות תחתיהם. וגם טקסט היה שם, תיאורים של
נשיקה צרפתית, מה אפשר וצריך לעשות עם הלשון, הגבר והאישה, איך
מרגישים שיש אורגזמה... אם זה היה נכון, אני לא חוויתי זאת
מעולם.
באותו ערב, אימא ואבא הלכו לשחק קלפים, שרה יצאה עם החבר שלה
ואני נשארתי בבית, כולם ידעו שיורק יבוא, אפילו שלא אמרתי זאת
במפורש. התרגשתי, כמו לפני מבחן, רק לא ברור היה לי מבחן של
מי. הוא הגיע...
הטלפון צלצל וקרע באחת את הרהוריה של הגר. היא הרימה את
השפופרת מפקודתו של רפלקס מותנה. הציצה בשעון, התכופפה להביט
מבעד לחלון כדי לראות את פיסת השמים שנשקפה משם. הם היום
חיוורים ובהירים. נזכרה שהיום שבת, איש לא יגיע למרפאה. רק רון
מסוגל לחפש אותה כאן... "רון?" אמרה כשקרבה את השפופרת לאוזנה,
קולו העמוק והמהפנט של דורון, הפסיכיאטר שלה, נשמע אומר: "הגר,
אני יכול לעזור?" ואז נפרצו הקירות כולם. עמדה בה בחילה,
הדמעות פרצו מעיניה. והיבבה מפיה. היא התקפלה אל תוך עצמה,
חופנת את השפופרת בידיה, לוחצת אותה לבטנה, מנסה להתגבר על גל
הקבס שהתעורר מחדש ואיים להתפרץ. שמטה את השפופרת ונפלה על
הספה חסרת אונים ומיבבת.

3. התפייסות זמנית
כנראה שנרדמה. כאשר פתחה את עיניה ישב דורון בצד הספה והחזיק
בידה.
"הי," אמרה מנסה לחייך, "אתה פה? איך ידעת שאני זקוקה לך?"
"היה נחמד להגיד שהרגשתי שאת במשבר, אבל למען ההגינות... רון
התקשר אלי. הוא אמר שאת נשמעת מוזרה יותר מתמיד. אני חייב
להגיד שהוא צודק. את גם נראית כאילו עבר עליך מכבש דרכים. ספרי
לי מה קרה."
הגר ספרה על נסיעתה הביתה ועל זה שהיא כבר 'לא בראשלו' ועל
הרגשת החנק מאהבתם המסורה שאינה ניתנת לבגידה, של רון ויובל.
ועל תשוקתה לאהבה פראית, חושנית, ברוטאלית, בלתי מתפשרת שאינה
מתחשבת בכלום. היא חשה חופשית בחברתו של דורון, שמתחילת דרכה
המקצועית היה לא רק ה'שרינק' שלה אלא גם ידיד מסור, שיכולה
הייתה לדבר אתו על כל נושא שהו, ולהיות בטוחה שהדיסקרטיות
שמחייבת רופא לא תופר. היא המשיכה והפליגה בתיאור החושני איך
התרפקה על העץ ואיך חידדה הסכנה את תשוקתה המינית.
"הראי לי מה עשית לעצמך?" אמר דורון לפתע וקולו היה אחר. היא
פתחה את הכפתור העליון של חולצתה, וחשפה את השריטה הקטנה מעל
שדה. דורון ליטף את המקום באבהות, אבל ידו כאילו המשיכה מעצמה
וירדה במורד השד. הגר הייתה תשושה מכדי להתנגד, רק כאשר חדרה
ידו את סף החזייה והחלה חותרת לעבר הפטמה, הבינה שאין לכך כל
קשר עם יחסי מטפל מטופל .
"דורון," התחננה, "אנא הפסק."
הוא נרתע מיד, "אני לא יודע מה קרה לי...  " החל לומר והשתתק,
"אני כן יודע, והגיע זמן שזה יאמר..."
"בבקשה," התחננה, "אל תגיד את זה. אם תגיד לא נוכל יותר
להיפגש, אתה תפסיד לקוחה ואני ידיד נפלא."
הגר חשה שגם אם לא ידבר ולא ינסה למזמז אותה יחסיהם בסכנה.
מוכנה הייתה נפשית ליחסים חדשים, ובעצם האמינה, ואף יעצה לא
אחת למטופליה, שבגידה מבוקרת סודית אינה אלא אחד מהשקרים
הלבנים הנחוצים לשמירתה של הזוגיות. כל מערכת אנושית זקוקה
למידה מסוימת של שקר, ככל שהמערכת בריאה יותר היא זקוקה לפחות
שקר. המערכת הגר, רון ויובל לא הייתה מערכת בריאה. אבל דורון,
שהיה יקר לה כידיד, ככומר וידוי וכיועץ, לא היה 'בראשלה'
כשחשבה על מאהב. היא נאנחה, "דורון," אמרה בלחש, "אני לא
מסוגלת לסיבוך נוסף בחיי המסובכים ממילא, אם קשה לך להיות
מקצועי ואובייקטיבי... " היא השתתקה, לא יכולה הייתה להגיד את
הדברים הבוטים, לא לדורון.
"אז מה?" האיץ בה, "תחליפי 'שרינק'?" היא לא הגיבה והוא
המשיך: "כן, אני לא אדיש כלפיך. כל אדם מועד לפעמים. כאשר ספרת
על מאווייך המיניים, זה גירה אותי עד טירוף, אבל התגברתי, אני
בסדר. אם את חושבת שלא נוכל להמשיך, הגידי."
"או, דורון," אמרה באנחת רווחה, לקחה את ידו והניחה על שדה.
הוא היה נבוך ומבולבל, כמו כל גבר הניצב בפני אישה מושכת
שדבריה ומעשיה משדרים דברים שונים ומנוגדים.
הוא משך את ידו, "זה לא אתי," אמר בבהלה, "אני חושב שאת צריכה
לספר לי מה עבר בראש שלך, מאז שהגעת לכאן."
"תוכל לעמוד בזה?" שאלה בדאגה אמיתית, אבל גם בגאווה נשית לא
מבוטלת.
"כן," השיב בבטחה, "לקח לי קצת זמן 'ללבוש את חלוק הרופא' אבל
עכשיו אני מחוסן. דברי!"
"הרהרתי בתקופת ההתבגרות," אמרה בחוסר נוחיות, "דברנו על זה
לא אחת. אבל מעולם לא הפלגתי בתיאורים ארוטיים, תמיד הסתפקתי
ברמזים ודברים כלליים. או בקיצור 'עבדתי עליך', או על עצמי,
עכשיו בא לי להיות בוטה, בלתי מתחשבת, לעשות 'מהשבראשלי'." היא
העמיקה מבטה בדורון והמשיכה מתנצלת, "אם זה בסדר מצדך, כמובן."
דורון הנהן.
"היחסים שלי ושל יורק, הגיעו לרגע... לא, לא דברנו על זה, זה
לא כמו היום, שקודם מזדיינים ואחר כך מכירים - אני בטוחה
שההורים שלנו חשבו עלינו אותו הדבר - אבל שנינו ידענו בלי
להגיד, שרגע האמת הולך ובא. מעין 'מבחן בגרות'? של... שנינו,
אני משערת. הוא ידע שאהיה לבד בבית והוא הגיע. שנינו היינו
מתוחים, פחד. הוא ניגש 'ישר לעניין', וזה דחה אותי, אבל גם אני
הייתי במבחן ולכן לא התנגדתי. הוא התפשט וסידר את הבגדים על
הכיסא, כדי שלא יתקמטו, היה כזה פדנט, יורם כזה? ואז הביט בי
וחיכה שגם אני אתפשט, זה לא התאים לי, אני רציתי שהוא יפשיט
אותי, יקרע ממני את הבגדים בחוסר סבלנות. אבל הוא היה ג'נטלמן,
הבנתי שזה לא ילך. הושבתי אותו על הכורסה ועשיתי לא הצגת
סטריפטיז פרטית... והוא... אני מתביישת לספר."
דורון עודד אותה, "זה רק אני, דורון ה'שרינק', זוכרת? מה
שנאמר כאן, נשאר כאן."
"טוב," המשיכה, "אני מביטה על ההזדקרות שיש לו, וזה קצת מפחיד
אותי, אבל גם מגרה אותי... ואז... נפלט לו לפתע, כך,
בספונטאנית, ללא הכנה מוקדמת, זרם לבן עכור, וכל הדבר המפואר
הזה קורס לבלי שוב. זה היה מגעיל, וצריכה הייתי לשפשף את
הכורסה, וגם את הרצפה, ושום חשק מיני לא היה לי יותר, שלא לדבר
במושגים של אהבה. הוא הביט בי נבוך, מעורר רחמים, ממש פתטי, עם
חיוך קפוא, ואגו על הקרשים. אתה מבין דורון, זה היה הניסיון
המיני הראשון שלי, אם אפשר לקרוא לזה כך. לא כל כך הבנתי מה
קרה, רק לאחר מספר שנים, כשקראתי בסתר ספרי הדרכה במין, למדתי
שזה נקרא: 'שפיכה מוקדמת', תופעה שחולפת מעצמה, כאשר היחסים
הופכים סדירים ותכופים יותר. למרות הידע, המראה המגעיל הזה לא
עזב אותי במשך שנים וכנראה לא נפטרתי ממנו מעולם. מאז זיונים
מגעילים אותי. כן... אני עושה את זה כי צריך, אבל הנאה?
אורגזמה? מה זה בעצם? אני יודעת שאי אפשר להסביר לאדם שלא היה
לו מעולם, מה זה כאב שיניים, גם לא למי שלא הייתה לו
אורגזמה."
דורון נע בחוסר נוחיות בכורסתו. "ומאז לא ראית את יורק?"
"כן," אמרה נאנחת, "תחילה הוא התבייש לפגוש אותי, ואז הזמין
אותי לקולנוע, 'נתחיל מהתחלה' אמר מבויש, פתאום הבנתי שאני לא
רוצה לראות אותו. הורי חששו מהתפתחות הקשר עם גוי פולני,
והחליטו לעלות ארצה. אני לא רציתי להודות בקרע עם יורק - תאר
לך - בגללי עלו כולם ארצה, דבר שגם על פי המושגים שלהם היה
מיותר לחלוטין."
"אבל זה היה לטובה," ניסה דורון להיות הגיוני, "תארי לך
שהייתם נתקעים בפולין שמנסה להשתחרר מהקומוניזם."
"כן, כנראה שכך." הסכימה הגר, "אבל הבעיה שלי היא לא פוליטית,
אלא סלידה מזיונים. אני לא מסוגלת לחזור הביתה ולהמציא לרון
תירוצים 'בלתי מעליבים', למה אני לא רוצה לשכב אתו. שכלית אני
מבינה שהוא בעל נפלא, ואב למופת. הוא סובל את כל הקפריזות שלי,
לא מתלונן, לא כועס, תמיד מוכן להאזין ולעזור. הוא גם חתיך
מרשים, בעל כושר ביטוי, אינטליגנטי ורגיש. מה עוד אני מחפשת?
אני לא נורמאלית! אני מטפלת באחרים, מנסה 'ליישר' אותם ואני
'עקומה' לחלוטין."
הגר ניסתה לבלום את גל הרחמים שחשה לעצמה, ואת הבכי שאיים
לפרוץ בכול רגע.
"ואני מנסה להבין," הפסיק אותה דורון, שנרגע בינתיים והצליח
לעטוף עצמו בשריון העדין של המטפל, הוא נשמע כמו ידיד טוב
המנסה לעודד את רוחה, "את מדברת על סלידה ממין ובאותו זמן על
גל תשוקה אדיר ששטף אותך, עד כדי כך 'שזיינת עץ', אולי גילינו
העדפה מינית חדשה, לעצי תות?"
הגר צחקה לרגע ואז, מבלי כל הכנה וללא התערבותה פרצה יבבה
מפיה, ובעקבותיה שטפו הדמעות את עיניה וזלגו בזרמים על אפה
ולחייה, נתלו לרגע על סנטרה ונטפו על הספה. היא הניחה ראשה על
ברכיו של דורון, והוא ליטף את שערה, כאילו הייתה חיית מחמד.
בשעת הצהרים חזרה הביתה מפויסת. היא החנתה את המכונית, שלא
כדרכה, בדיוק במקום המיועד. צריכה הייתה הוכחה ששליטתה העצמית
לא נפגמה, לכן ציידה עצמה בסבלנות אין קץ. או אולי העייפות
הייתה זו שגרמה לה להיות צייתנית; ברגעי חולשה נצמדים לטקסים.
הביטה בראי המכונית, תיקנה את האיפור כדי לחפות מעט על עיניה
האדומות והצורבות, כיסתה את שפתיה בשכבת ליפסטיק טרייה... רון
הביט בה מהפתח, מחזיק את יובל בזרועותיו.

4. פפניק
... תוך כדי ריצתה במסדרון בית החולים, ממקרה דחוף אחד למקרה
דחוף יותר, ראתה אותו לרגע, בזוית העין. היה זה הבהוב, שביב של
אור ביום אפור, רגיל ומדכא. משהו גרם לה לרצות לעצור ולהתבונן.
ולכן, כשחזרה לאחר כשעה ועברה במסדרון זה במכוון, התאכזבה שלא
המתין לה... הטרוף מעצם הרעיון, שאדם שאינו מכיר אותה וכנראה
לא מודע כלל לקיומה, ימתין כל אותו זמן נטוע במקומו, רק בגלל
שהיא הבחינה בו בחטף ועורר את סקרנותה, גרם לה לחייך. היא
ניסתה לשחזר את דמותו במחשבתה, לנסות ולהבין מה היה הדבר שמשך
את תשומת לבה... הוא החזיק משהוא בידו...
"הגר!" קרא מישהו לעברה, "רגע! עמדי! למה תמיד את רצה?"
היא פנתה לאחור בכעס, אולם מאחר שזיהתה את ידידה הטוב, שזה
מקרוב הפך לה לגיס, הפשיר הכעס והפך לחיוך מפויס: "אני
מצטערת," אמרה, "אבל זה יום מטורף אני לא מצליחה להתפנות
לעבודה המשרדית. נפלא לראות אותך, שי, אתה נראה רגוע ומיוסר
כמו אז, אנא אל תשתנה."
שי חייך, "את לועגת לי?"
"לא, להפך, אני באמת אוהבת את המבע העצוב של עינך. אם לא
הייתי מכירה אותך הייתי בטוחה שאתה משחק את הליצן העצוב כדי
למשוך נשים. בוא אתי למשרד וספר לי מה מביא אותך לכאן הפעם."
הם צעדו זה בצד זה והגר, באימפולס של רגע, שלבה את זרועה
בשלו. כאשר הייתה בטווח עין, הבחינה מבעד לשמשה שבמשרדה יושב
מישהו, זה היה הוא, הזר מהמסדרון.
"תראה שי," אמרה לפתע, "אם באת לביקור חברתי, או אם העניין לא
דחוף, זה יום לא טוב, בוא נקבע פגישה מסודרת." היא שלפה את
היומן האלקטרוני שלה. הוא לא המתין.
"שיהיה לך יום טוב, דוקטור," אמר בעצב, שחרר את ידו משלה וצעד
במרץ אל המעלית, שהמתינה בדלת פתוחה.
היא הביטה אחריו מאוכזבת מעצמה. מה קרה לי היום? למה אני לא
מסתדרת עם אנשים? למה צריכה הייתי לפגוע בשי? הרי אני יודעת
שהוא נוטה להיעלב. חסרת מרץ פתחה את דלת המשרד והתיישבה באנחה
על כסא המנהלים החדש שלה.
האיש מולה נראה לה לפתע מבוגר יותר, אולי אפילו קשיש, איך לא
שמתי לב לכך קודם לכן? היא המתינה למוצא פיו, ומכיוון שלא נראה
היה שיפתח את פיו ראשון, ניסתה לחייך אליו בעידוד. ומכיוון שגם
זה לא עזר, פתחה ואמרה: "אני יכולה לעזור לך?"
"אולי," השיב נאנח, "הכול תלוי בהשקפת עולמך." הוא המתין זמן
רב, מנסה לקרוא את מבע פניה. "ברחתי מהמחלקה הסגורה בברבי."
(ביה"ח אברבנל) הגר הושיטה יד מהססת ללחצן המצוקה, מיששה
אותו כדי לוודא שהוא שם ויהיה זמין אם תזדקק לו. "אני לא אשאל
אותך למה ברחת," אמרה, "את זה אני יכולה לשער, אבל אני רוצה
לדעת איך ולמה הגעת לשם." היא העיפה מבט נסתר בשעון שעל הקיר.
"רק רגע בבקשה," אמרה בנימוס, "אני חייבת לצלצל הביתה ולהודיע
שאתאחר, בעלי רגיש מאוד להיעלמויות שלי."
היא הניחה יד על שפופרת הטלפון... יד כבדה והחלטית לחצה את ידה
בכוח, מונעת ממנה להרימה. "את לא מתקשרת לשום מקום," אמר בזעף,
"אני מכיר את כל ה'פוילע-שטיק' שלכם."
הגר ניסתה לשמור על קור רוח, אבל ידה השנייה מיששת את לחצן
המצוקה בעצבנות. "הקשב לי," אמרה בסמכותיות, "אם הייתי רוצה
להזעיק עזרה הייתי לוחצת בסתר על לחצן המצוקה, שאני מלטפת ברגע
זה. אם אתה מכיר את כל ה'פוילע-שטיק' שלנו אתה בודאי יודע
זאת."
"סליחה," אמר מפויס, "אני יודע שהלויאליות המקצועית מאלצת
אותך להודיע למטפלים שלי, ואני לא אמנע זאת ממך, אבל קודם
הקשיבי למה שיש לי לספר."
"טוב שהזכרת לי את זה," אמרה בכנות, "כשאני רואה אדם במצוקה
אני נוטה לשכוח את הכללים. על כך ננזפתי יותר מפעם אחת. ועכשיו
הרשה לי להודיע לבעלי שאני מתאחרת." היא חייגה הביתה גמגמה,
והתנצלה: "רון, אני... אני ממש מצטערת... קרה כאן משהו שמחייב
את נוכחותי." היא סגרה לפני שתשמע את מחאתו, תמיד תוכל לטעון
שחייבת הייתה לסיים בגלל מצב חירום.
"זהו," פסקה, "אני שומעת."
בן שיחה הביט בה מבוהל. "את לא בורחת? לא יבוא סניטר לקשור
אותי?"
"לא," אמרה, "לא יבוא סניטר לקשור אותך."
שתיקה ארוכה ירדה על שניהם. כל זמן שהתעמתו קלחו המילים
בקלות, אבל כאשר יושב הקונפליקט, נשארו לפתע חסרי מילים.
"כן?" עודדה אותו לדבר, "אולי תתחיל לספר לי מה הבעיה שלך?"
"אלימות." אמר בעליזות, כאילו הייתה זו בדיחה.
מניסיונה ידעה שאסור לזלזל בדברים אלה, ללא קשר עם הטון בו
נאמרו. ידה מיששה שוב את לחצן המצוקה. הוא הושיט יד אל מתחת
לשולחן, הגר לא הסירה את עיניה ממנו. אם יהפוך למאיים, רק מבט
ישיר ובוטח עשוי לעצור אותו. ידה התהדקה סביב הלחצן.  במהירות
תזזית שלף את ידו מתחת לשולחן... מחזיק בובה גדולה של נער. הוא
הושיב את הבובה על ברכיו: "לא בפראות כזו." בקשה הבובה בקול
מתחנן.
הגר הזדהתה עם בובת הנער ומוכנה הייתה להציל אותה מידיו
האלימות. אבל התעשתה במהירות: "אתה פיתום?! עשית את זה נפלא,
שום שריר לא זז בפניך, לרגע חשתי רחמים על בובה כאילו יכולה
היא להרגיש כאב ולהיעלב."
"הוא מענה אותי!" צעק חסר אונים.
"מנוול," אמר הנער שעל ברכיו. "אני חטפתי את כל המכות מאבא,
הוא תמיד יצא בשלום, הוא היה בורח מהגוף שלנו ומשאיר אותי לשאת
את ההשפלה והכאב. זו הסיבה שנשארתי נער, לא גדלתי יותר, מי
רוצה לגדול בעולם כזה..."
"סתום ת'פה!" צעק על בובת הנער, "אני ארסק אותך שוב," הוא חבט
את ראשה של הבובה בשולחן באכזריות. בכל פעם שהניף אותה באוויר
השמיעה היא קולות בכי ובעתה, כאילו הייתה ילד אמיתי. המראה היה
קשה מנשוא, הגר לחצה על לחצן המצוקה.
לפני שהגיע מישהו לעזרה, מונחת הייתה הבובה מרוסקת איברים,
שולחן הכתיבה הישן של הגר חבול ושרוט, והזר חסר השם ועז
הנוכחות, שותק, עייף ומרוקן מכעסו.
"רק לא ברבי," התחנן קול נערי מובס, "רק לא ברבי."
סניטר הגיע חסר נשימה ועצר בדלת, הגר סימנה לו שהכול בסדר. הזר
ישב שמוט ראש וכתפיים, עייף ומדוכא. רק שברי הבובה הפזורים על
הרצפה ועל השולחן העידו על שהתרחש לפני מספר דקות.
"אתה סומך עלי?" שאלה את הזר, והוא לא השיב, רק הניח ראשו על
השולחן ופרץ בבכי, גופו רועד: "אהבתי אותך כל כך?" אמר, "אני
אתקן אותך, אתה תהיה כמו חדש, אפילו טוב יותר."
"ברשותך," אמרה, "אני אצלצל לרופא שלך ואבקש את רשותו להעביר
אותך לטיפולי. אתה חייב לדעת שאם לא יסכים אני לא אטפל בך. יש
לי גם בעיה היכן לשכן אותך, אין לנו מחלקה סגורה. אני מציעה
שתחזור לברבי... ראתה את פניו מתכרכמים, "רגע אחד, אל תכעס,"
אמרה, רגועה כביכול, "לאשפוז לילה, להשגחה ונטילת תרופות שאני
ארשום לך. ארבע פעמים בשבוע נסיע אותך אלינו בכל בוקר, ונחזיר
אותך בערב עם המלצתנו להמשך טיפול. סופי שבוע תעבור שם. כל מה
שיעשו זה לוודא שלא תפגע בעצמך ובאחרים. אני מבינה שאתה פעיל
מאוד בסדנא בה אתה בונה את הבובות. תוכל לעשות זאת אצלנו, יש
שם כלי משחית לרוב, לא אסתכן שתהיה שם ללא השגחה. זה מקובל
עליך?"
הוא הרים את ראשו אליה מנסה לחייך, חבורה גדולה נראתה במצחו.
הגר לא זכרה שבהתפרצות הזעם חבט את ראשו בקיר או בשולחן.
"טוב," אמר, "אני מבין שאין לנו ברירה, אני חייב לחזור
לברבי."
הגר ביררה את הפרטים הפורמאליים, ורשמה אותם לפניה. היא חייגה
לרופא שלו בהיסוס: "את ד"ר שדה בבקשה. דור זה אתה? מדברת הגר,
לא תאמין מי יושב לפני," ניסתה להישמע חברותית, עליזה וחסרת
דאגות, היא הביטה בחצי עין בגברתן המובס, מנסה לפענח את מבע
פניו, "ולדמיר פפניק," דור השמיע קולות השתנקות, ולחש: "הגר,
הוא מסוכן, אל תישארי אתו לבד. הוא ברח מאתנו, אם יקרה לך משהו
זה ייפול על המצפון שלי."
"הוא מבקש לעבור לטיפולי, האם יש לך התנגדות?"
"כן, יש לי התנגדות שנובעת רק מהדאגה לשלומך."
"או-קי," אמרה מתעלמת מדבריו, "אז אני מקבלת אותו. אני מחזירה
אותו בהסכמתו לשמירה אצלכם, אצור אתך קשר בבוקר," היא היססה
לרגע, "או כן, אנא ללא כבילה וללא כותונת, הוא מסכים לקבל
טיפול תרופתי מתון, אבל אני מבקשת, רק במקרה של צורך קיצוני.
אני רוצה אותו בגודל טבעי."
"הגר," אמר במתק לשון, "את לא יודעת למה נכנסת, היזהרי, זה
משחק באש. אני אהיה לצדך אם תבקשי."

5. מין ופנטסיה
להפתעתה גילתה הגר שהיא ליד הבית, לא זכרה דבר מהדרך שעשתה.
פפניק לא נתן לה מנוח. ללא ספק היה פציינט מיוחד; מצבי הרוח
שלו משתנים במהירות ובאופן בלתי צפוי, ההבדל בין זה שעורר את
סקרנותה במסדרון בית החולים והאדם הקשיש והמובס שישב מולה
במשרד, ריסוק הבובה, ו... החבורה במצח... מה גרם לה? הרי לא
הייתה שם לפני ההתפרצות, והוא, משוכנעת הייתה, לא הטיח את ראשו
בשום דבר.
רון עטף אותה בזרועותיו. יובל הקטן נכנס ביניהם, "איממא" אמר.
הגר הרימה אותו חיבקה בכוח את שניהם: "כמה טוב שיש לי אתכם..."
אמרה ופרצה בבכי.
רון רגיל היה להתפרצויות אלה, תמיד הייתה מעורבת רגשית
בבעיותיהם של מטופליה. במקרים אחדים אף הייתה מנכסת את
תסביכיהם וצערם, כאילו היו שלה.
"יובל ישן בשקט," אמר רון כאשר חבר אליה במטבח, "ועכשיו יש לך
רק בררה אחת," אמר מחייך, "לקבוע איזו פנטזיה מגשימים היום,
שלי או שלך."
"שלי," השיבה מחייכת, "מסכים?"
"זה אומנם התור שלי, אבל אני אהיה לארג'. ומה משאלתך הפעם
מלכתי?" אמר, ממתין שתפרט את מסע השפלות שתטיל עליו, והוא כעבד
מין ממושמע ונלהב יבצע בהנאה גדולה.
"אני רוצה"... אמרה בהיסוס, "שתשפיל אותי. תאלץ אותי לעשות כל
מה שעולה בדעתך, ואם לא אסכים תצליף בי בחגורה ולא תרחם עלי גם
אם אתחנן, אצעק, אבכה ואקלל אותך."
"או, זה חידוש מעניין," אמר בחיוך, "זה רק בגלל שאת יודעת
שאיני מסוגל להתאכזר לאף אחד ובודאי לא אליך. אבל אמרת,
אמרת."
הוא גרר אותה בגסות לספה בסלון, היא ניסתה להתיישב, אבל קולו
רעם: "את לא יושבת, שפחת מין מחורבנת, אני יושב ואת מגרה אותי
בסטריפטיז איטי תוך כדי ריקוד." הוא הפעיל את מערכת הסטריאו
וצלילים רכים ורומנטיים הציפו את החדר.
היא נעה לקצב המנגינה, חושפת לאט-לאט כתף אחת, פותחת כפתור
עליון בחולצתה ומעמיקה את המחשוף, כפתור שלישי נפתח והיא חשפה
גם את הכתף השנייה, הכפתור הרביעי אפשר לה לדחוף את החולצה
וחזיית הסטרפלס עד לקו הפטמות. עתה הגיע תור החלק התחתון...
האיטיות המופגנת שלה הרגיזה את אדונה: "בת זונה," סינן בין
שיניו, "את יכולה קצת להזדרז?"
"היית מת," אמרה, שוכחת את מעמדה ברגע זה, מעמד שבחרה להיות
בו.
רון קם ממקומו, פתח את אבזם החגורה במכנסיו, ומשך אותה,
בתנועה חדה, מתוך תפסי המכנסיים. הוא ניגש אליה תוך כדי הצלפות
באוויר, שגרמו לשריקה מאיימת. הגר הסירה את מכנסי הג'ינס
ולאחריהם גם את התחתונים מפנה לרון את ישבנה החשוף. והוא חשב
שהבין את הרמז גרר אותה בכוח לספה, השכיב אותה בקצה כאשר ישבנה
בולט החוצה. הוא הצליף בחמת זעם, מתגבר על הרתיעה הטבעית שלו,
לגרום סבל כלשהו. הגר לא צעקה מכאב, אבל נאנחה בקול רם כאשר
נחתה החגורה על ישבנה. כאשר הלכו ההצלפות והתחזקו התחננה: "די,
רון, מספיק, אני מתחרטת." אבל הוא היה שיכור מהכוח, שהיה לו
לפתע עליה. "התחנני!" פקד. והיא ירדה על ברכיה מנשקת את כפות
רגליו. היא פתחה את רוכסן מכנסיו מנסה לפייסו במין אורלי. כאשר
הסירה את בגדיו וכיוונה את פיה לאברו הזקוף והמתוח. "לא!" אמר
לפתע, "לא מסכים, לא מגיע לך, את תלקקי לי את פי הטבעת."
"מטורף!" אמרה. אבל הוא הרים את החגורה והצליף בה בכל כוחו:
"מהר, עשי מה שאמרתי." והיא בוכה ומתחננת. בהיסוס החלה לטייל
עם לשונה בחריץ עכוזו, עד שהתמקמה בפי הטבעת וליקקה אותו.
תחילה בתחושת מיאוס אבל לאט-לאט התעורר בה יצרה, עברה לאשכיו
ולפין הזקוף והמתוח שמיד הגיב בהתזה אדירה של זרמת החיים. היא
נתנה לו להירגע זמן קצר ואז דחפה אותו על הספה, פסקה את רגליה
והתיישבה עליו. הם המשיכו להתעלס ולישון לסירוגין כל אותו
הלילה.
רון ישן עדין. הגר קמה לסידורי הבוקר שלה, הביטה בראי, מנסה
לבחון את גבה ועכוזה. יכולה הייתה לראות את הסימנים הקלים
שהשאירו ההצלפות מאמש. למרות הכול רון לא יכול להתאכזר אליה
ממש, תמיד ישמור על פרופורציות. שטפה את עצמה בזרם חזק ולאחר
מכן התנגבה במגבת גסה. תחילה יבשה את שערותיה, ואז עברה לגבה.
ניגוב שדיה זקפו את הפטמות, ניגוב רגליה, ומה שביניהן, עורר את
הליבידו שלה. היא חזרה למיטה.
"רון," לחשה, "תודה."
הוא חייך בשנתו.

6. יום עבודה שיגרתי (כמעט)
בדרך למרפאה חשה נינוחה, הלילה היה עדין בעצמותיה. היא העלתה
בדמיונה את התעלסותם הבלתי מרוסנת, את רון המשולהב... ואותה
הכנועה, המאבדת שליטה, המושפלת... אנחנו נשים משוחררות, שיננה
לעצמה, משוחררות ממה? נוסף על תפקידנו המסורתיים יצאנו לעבוד,
אנחנו עושות קריירה, כן, אבל באיזה מחיר? אולי הפמיניסטיות
מאושרות מכך שהאבירות אבדה. כשהיו הנשים המין החלש והעריצו
אותן על יופיין, על מזימותיהן הקטנות, נשקו ידיהן, הזיזו למענן
כסאות, הביאו להן פרחים, התחרו על תשומת ליבן, האם לא היו
מאושרות יותר? הפמיניזם החל מנשים גבריות, שהיו בעלות נטייה
לסבית.
אלה היו מחשבותיה הפרטיות והמוצנעות ביותר. הגר לא הייתה אשת
מהפכות, ולא מימשה מעולם את רצונה העז לשוחח עם עמיתיה על
דעותיה הבלתי מקובלות. למשל, שהנפגעות בהתעללות מינית הן
קורבנות של 'החברה התומכת', לא פחות, ואולי יותר, מאשר של
מעניהן.
רק כאשר החנתה את מכוניתה, בדיוק בין הקווים של מקום החנייה
שנשא את שמה, שמה לב שפפניק ואפילו התקרית עם שי לא העסיקו
אותה עד לרגע זה, היא הצליחה להפריד בין חייה הפרטיים והעבודה,
הביטה בשעונה... יש לה שעה של עבודה משרדית לפני סדר היום
המתוכנן. במרץ פתחה את דלת לשכתה והסתערה על המחשב, המתינו לה
122 הודעות דוא"ל, שצריך היה לעבור עליהן, למחוק את רובן,
לקרוא קריאה שטחית חלק קטן, ולטפל רק באחדות מהן טיפול מעמיק
יותר.
ההודעות הראשונות היו הצעות שידוכים, מין בתשלום, הצעה לתוכנת
'אנטי-ספם' שגם היא עצמה 'ספם', הצעות לקרדיט משופר, לקניית
בתים בטורונטו, שיחות ארוטיות, הגדלת הפניס, ויאגרה בזיל הזול
ו...שי:
"הגר הי ,
אחזור אליך טלפונית. נסי לפנות לי זמן בסדר יומך העמוס.
בתודה
שי
נ.ב סליחה על התנהגותי גסת הרוח, 'ברח לי'.
ד"ש חמה משרה."
התפתתה להשיב לו מיד... אבל התחרטה, סמנה את האי-מיל לטיפול
מזכירתה. בהמשך היו הצעות לתרופות חדשות נגד דיכאון, היא תייקה
אותן בספריה המתאימה, וסמנה לעצמה לקרוא את החומר.
"מאת: ד"ר דור שדה
הנידון: פפניק
"על דעתך הפסקנו תרופות קשות, נוטל וואבן. נראה רגוע, החבורה
במצח, גורמת לו ולנו כאב ראש. התקשרי בזמנך החופשי, אם יחמיר
נזעיק אותך.
בברכה
דור"
'יפה,' אמרה לעצמה, 'הוא לפחות לא הרג אף אחד.' סמנה לטיפול
המזכירה, והוסיפה: "מיכל, אנא סדרי תחבורה לפפניק, אם דור יבקש
אל תהססי לקשר בינינו."
עתה התפנתה לבדיקת סדר היום שלה:
0800 מפגש מטפלים
0900 - טיפול קבוצתי. רשמה לעצמה: "להוסיף את פפניק."
1100 - פגישות אישיות
1200 - הפסקת צהרים
אחרי הצהרים לא נקבעו לה פגישות, היא הוסיפה הערה למזכירה:
"נסי לקבוע עם שי היום אחה"צ."
מיכל פתחה את הדלת והציצה כדי להגיד: "בוקר טוב."
"כן," השיבה שלא כדרכה, "באמת בוקר טוב."
במפגש סיפרה את מה שידעה על פפניק, וזה לא היה הרבה, יכולה
הייתה לראות את עמיתיה מקנאים על המקרה המעניין שנפל בחלקה,
באופן בלתי צפוי. שאר השיחות היו שגרתיות. כל אחד ספר על
ההתקדמות מטופליו, כולם 'התקדמו' לפחות ניסו ליצור רושם שהם
שולטים בעניינים. לא היו מקרי חריגה קשים. כל סימן של אלימות
או התפרצות רגשית, דוכאו מיד בטיפול תרופתי.
"אנחנו מסממים אותם," אמרה הגר באומץ לא אופייני, "אנחנו
מקדמי מכירות של הפושרים והדילרים למיניהם" היא נבהלה מהתעוזה
שלה עצמה, למזלה התקבל הדבר כבדיחה, כולם חייכו, וכולם ידעו
שהצדק איתה.
רוב מטופליה במרפאה לבריאות הנפש היו מקרים קלים יחסית. אשפוז
יום קראו לזה, בעצם בתום שמונה שעות הם חזרו לביתם, לקהילה...
חזרו לקהילה? לא פעם הרהרה בסיסמה זו; השכנים מחרימים אותם,
ידידיהם הישנים ניתקו מגע, המשפחה הקרובה... לרובם יש קושי
בחייהם הזוגיים, ניסוח עדין שאומר, שגם בני הזוג מתנכרים להם,
משחקים את המטפל, הרחמן ואת 'הקורבן האמיתי של המצב'. זה במקרה
הטוב, ברוב המקרים בני הזוג עזבו עם הילדים, ומי שמשגיח שלא
יתאבדו - וזה לא תמיד עוזר - זו אימא זקנה שלפעמים היא מקרה
סיעודי בעצמה.
כל הרעיון של אשפוז יום, העטוף בצלופן אידיאולוגי, נוצר בגלל
מצוקה תקציבית, דרך לחסוך כסף, תמורת הגדלת הסיכון של החולים
וסביבתם ופגיעה בעטיפה הדקה של בטחון עצמי שהושג בעמל רב במשך
היום כולו. הגר, עמדה להגיד דברים אלה, לא אחת, אבל ידעה שמיד
תפוטר, כי הדבר נגד את התפיסה של מנהל המרפאה. הוא פשוט נדבק
לרעיון שנראה על פניו יפה ומתקדם - כמו רעיון האינטגרציה
בחינוך או הקומוניזם - ולאחר מכן פיתח כמו כל אידיאולוג, דרך
מדהימה להתעלם מהעובדות שחזרו וטפחו על פניו. כולם ידעו
ושתקו.
ארבעה ימים בשבוע עבדה במרפאה לבריאות הנפש, יום בשבוע הייתה
בהשתלמות במחלקה פסיכיאטרית, בבית חולים סמוך. הייתה זו מחלקה
קטנה שסייעה למחלקות אחרות. עיקר תפקידם היה בטיפול בקשישים
רפי שכל ומדוכאים וכן בבני משפחה של חולים סופניים. לפרויד לא
היה מה לחפש שם. לרוב חתמה על הוראות לסימום כבד להקטנת סבלם
של חולים שאינם יכולים לשאת את כאבם בשקט ומטרידים את הצוות
בצעקותיהם, או בבני משפחה אלימים שקשתה עליהם הצפייה בסבלם של
יקירם, בהמתנה לאחות או לרופא. למרות זאת לא הסכימה להחליף
מקום זה בתורנות בבית חולים פסיכיאטרי; נפשה נקשרה לא אחת
לזקנים חביבים ומלאי הומור שחור, חכמים, בהירי שכל ולכן גם
ציניים, וכשנפטרו הצטערה צער רב. אבל הסיבה העיקרית שנשארה שם
שנים לא מעטות, היו ההרצאות שנתנה לצוות הרופאים והאחיות, מידי
פעם. היא אהבה את המעמד בו שלושים עמיתים מביטים בה בהערצה,
וממתינים למוצא פיה. ורובם, גברים ונשים, נועצים מבט בשדיה,
רגליה, ובעכוזה, כאשר פונה לכתוב דבר מה על הלוח, או מתכופפת
להרים טוש כתיבה שהפילה בכוונה.
היא הביטה בשעונה לוודא שאינה מאחרת הפעם לטיפול הקבוצתי, היא
לא רצתה להשאיר שם את פפניק לבדו. באותו רגע הכניס את ראשו בעד
הדלת גבר אפור שיער, נמרץ ויפה להפליא...
"פפניק?" שאלה בחוסר אמון.
"כן," השיב בטבעיות, "אחד מהם, דוקטור את באה?"

7. נורה סכין
קשה היה להאמין שהגבר הנמרץ, המחייך בטוב לב, שהולך לידה, הוא
אותו אדם שפגשה בבית החולים.
"למה הגעת דווקא לבית החולים?" שאלה בסקרנות.
"לא ידעתי איפה את נמצאת בשאר ימות השבוע, רק ידעתי שבכל יום
א' את שם."
היא הביטה בתמיהה, "את כולך סימן שאלה," אמר מחייך, "כן, שמך
הולך לפניך... טוב אני אספר לך, בחור בשם שי נהג לבקר את אשתו
כשהייתה מאושפזת בברבי. הסדנא הייתה המקום בו אהב להימצא
ולעבוד קצת - בעיקר אהב את מחרטת העץ - ואני הרי תושב קבוע
בסדנא... את יודעת מה זה להספיק לעשות בובות, בקצב ש... ההוא
שובר אותן?"
צרוף המקרים שזימן אותה, את שי ואת פפניק למקום אחד, לא היה
זר לה. הוא היה בין אותם דברים שאסור לדבר עליהם בממסד, כי היו
בגדר 'אמונות תפלות, סיפורי סבתא, מיסטיקה'... והיא האמינה בכל
מאודה שיש אמת גדולה בספריו המושמצים של ג'יימס רדפילד
.(הספרים הנרמזים הם: נבואה שמימית והתובנה העשירית)
"כמה אתם?" שאלה.
הוא לא היסס לרגע, כשהשיב: "שבעה, ואת תצטרכי להכיר את
כולם..."
נראה היה לה שזו תחילתה של שיחה מעניינת ופתיחה טובה לחוזה
שביניהם שטרם נוסח, אבל הם עמדו לפתחו של אולם הטיפול הקבוצתי,
והגר לא הייתה אשת מהפכות. "נכנסים?" אמרה בצער.
לאחר פתיחה שגרתית של 'מנהל הפורום' - 'פורום' היה שם שהמציא
מנהל המרפאה, כדי שלא תופיע המילה 'טיפול' במה שקרה שם. 'צריך
לתת להם את ההרגשה שזה מוסד דמוקרטי, ולהם יש אותן זכויות
וחובות כמו לכל אחד מאתנו... בלה בלה'. לא הפריע לו כלל הניסוח
שלו עצמו שמעמיד מיד 'אותם' 'ואותנו' משני צדי המתרס. הגיע
תורם של המטופלים להציג את בעייתם ואת התקדמותם... רובם סיגלו
לעצמם אותן מילים מקצועיות, שהסתירו יותר מאשר חשפו, וגרמו נחת
למטפלים, שמשום מה ראו בכך התקדמות. שום התקדמות... היו שם
מטופלים שכבר מספר שנים 'מתקדמים יפה' ובעצם מצבם רק החמיר.
לקלחת הזאת צריך היה פפניק ליפול, ואיזה מהם, מי מהשבעה? אם
בטחונה העצמי היה מאפשר לה לעשות מה שעם לבה, היו יושבים עתה
במשרדה והיא הייתה מקליטה את סיפורו. לראשונה נסחה לעצמה בברור
את האמת שלה: חלוקת הזמן בין מטופליה, המוסדות השונים, הבית
המשפחה, פוגע בכולם, ובראש בראשונה בה עצמה. איפה הזמנים
שהפסיכולוגים הגדולים העבירו מטופל לביתם, ובילו אתו את כל
זמנם אפילו לחופשה לקחו אותו.
פפניק, הסתדר להפליא, הוא הציג את עצמו, סיפר על הבובות שהוא
אוהב לבנות, להפעיל ולדובב, "ולפעמים," כך בדיוק התבטא,
"לפעמים אני כועס עליהן עד איבוד שליטה. ואפילו מכה אותן."
"וזה מקלקל לך את ההופעה?" שאל מישהו. מנסה להבין.
"לא," השיב פפניק בחיוך, "להפך, הכעס נראה אמיתי כל כך
שהאנשים חוזרים שוב ושוב לאותה הצגה, רק כדי לוודא אם איבוד
העשתונות יקרה בכל פעם באותו המקום."
"אז איפה הבעיה, למה לטפל ולקלקל את הדבר הספונטאני הזה,"
התעקש אותו שואל, "ואולי בכלל תפסיק עם הבובות ותהיה שחקן
תיאטרון רציני?"
"תאר לך," השיב פפניק, "אם הייתי שחקן, שנכנס לעורו של אותלו
בכל ערב מחדש, איפה היו מוצאים לי, בכל פעם, דסדמונה חדשה
להצגה של מחר?"
השואל השתתק, רק נד בראשו בזהירות.
הגר לא מצאה צורך להתערב בשיחה, אף שידעה שפפניק המהלך בזהירות
רבה על חבל דק, חושף לכאורה את בעיותיו אבל, לאמתו של דבר
מסתיר אותן במיומנות רבה, במסך ערפל של מילים צפויות. נראה היה
שהמשחק, של 'כמעט חשיפה' מגרה את דמיונו ומשעשע אותו, הגר חשה
סכנה הולכת וקרבה של טרוף מערכות, שעלולה להיגרם על ידי המשוב
החיובי שזכה לו בסביבה זו.
"ולדמיר," הפסיקה את שטף דבורו, "אני חושבת שתרשה עכשיו לעוד
אנשים להתבטא."
הייתה זו התערבות בוטה בתהליך הדינאמיקה הקבוצתית, דבר שנאסר
בפרוש על ידי מנהל המרפאה. מנהל הפורום נעץ בה מבט שואל וזועם.
אבל פפניק התקפל כבר אל תוך עצמו, נראה היה שבשנייה זו הפך
לנגד עיניהם מגבר נמרץ לזקן עייף. הדבר נראה במיוחד בברק
שבעיניו ובצורה שהחזיק את כתפיו וראשו; לפני התמורה ישב
זקוף-גו, עיניו ירו גצים, הניע את ידיו במרץ וסרק בחמדה את קהל
שומעיו המוקסם. עתה ישב שמוט כתפיים וראש, ידיו מונחות בחיקו
משותקות, מעוותות וחסרות תנועה. נראה היה שנוספו קמטים לפניו,
או אולי אותם קמטי חוכמה שהוסיפו לו קסם אישי רב, נראו עתה
קמטי זקנה ועייפות ללא גבול. ולדמיר פפניק שתק.
הנזק נעשה, מנהל הפורום העביר את רשות הדבור לזו שישבה לצדו.
גם לה היה זה ביקור ראשון בפורום, ולאחר שחוותה את 'סתימת הפה'
של ולדמיר, לא מוכנה הייתה לדבר כלל וביקשה לדלג עליה בסבב זה.
מנהל הפורום נעץ מבט זועם בהגר.
אחרים אמרו את הדברים הרגילים, אלה ש'מיתקדמים' תמיד,
'התקדמו' גם הפעם. אבל הזמן חלף, עברה שעת 'הפורום' והמטופלים
התפזרו. הגר סימנה בראשה לפפניק שילך איתה, וצעדה בבטחה
למשרדה. לפני שנכנסה סבה לאחור; נורה, שאינה מוותרת על שום
הזדמנות לשיחה אישית, השתרכה אחריה, פפניק לא.
נורה, אישה בת 25 צעירה ויפה, מודעת ליופייה, ועם זאת מלאה
שנאה עצמית וכעס תהומי על כל העולם. תמיד לבשה חולצה בעלת
שרוולים ארוכים וחצאיות 'מקסי'. היא לא הייתה חרדית, ולא
חסודה.
"נורה, איך את מרגישה הבוקר?" שאלה הגר וחשה בנאלית ומטופשת.
נורה באה לאשפוז יום מזה שנתיים, אם הקפידה על נטילת התרופות
יכולה הייתה לתפקד. עם מחשבים הסתדרה להפליא, עם אנשים...
הייתה מחוזרת על ידי נשים וגברים כאחד, אבל מרגע שחלתה לא
הגיעו הדברים לידי יחסי מין. מאז לא התפשטה בנוכחות אחר. היא
הייתה בודדה מאוד, הקשר היחיד ששמרה עליו היה עם אימא שלה, קשר
מסובך ורב תהפוכות. למרבה האירוניה, הייתה אימה מנתחת פלסטית
ידועה, שהתמחתה בסילוק צלקות וכתובות קעקע.
"הפשילי את השרוולים!" פקדה הגר.
בהיסוס הפשילה נורה את שרוול ימין, עור ידיה היה מכוסה
אין-סוף צלקות של חתכים מוגלדים, אחדים כוסו בדם קרוש. כך
הייתה גם ידה השנייה ורגליה באזור הירכיים, דממו עדין קלות.
"תני לי את הסכין?" פקדה עליה, והיא... חיטטה בארנקה והוציאה
סכין ניתוחים קטנטונת וחדה: "את יודעת שאני נותנת לך את הידידה
היחידה שיש לי?"
"כן," השיבה הגר באנחה, "אני מבטיחה לך שלא אשתמש בה, ואולי
בבוא היום תוכלי לקבל אותה בחזרה, כמו נרות חנוכה, לראותה
בלבד, ולא תביני מה דחף אותך לצלק את עצמך בצורה אינטנסיבית כל
כך."
"אתמול אימא בדקה אותי," אמרה בעיניים מצועפות, "ניסתה להשפיע
עלי להפסיק, היא תוכל להטליא רק את הצלקות הגדולות, הטכנולוגיה
לא מאפשרת עדין להשיל עורו של אדם ולהחליפו בחדש, אז עור יפה
לא יהיה לי כבר. אה," נאנחה נורה, " אילו הייתי נחשה..."
הגר הייתה מתוסכלת ומאוכזבת בעבודתה, בניגוד לעמיתיה היא לא
שיקרה לעצמה, רק לאחרים.
"נורה, אני עומדת להגיד לך דברים שאם תפרסמי אותם זה עלול
לגרום לפיטוריי," הגר היססה לפני שהמשיכה, "אבל איני יכולה
לראות את סבלך המתמשך. אנחנו מעודדים תמיד את המטופלים להאמין
שהם מתקדמים, זה גם מעודד אותנו המטפלים, איננו מעיזים להגיד,
או אפילו לחשוב שאין הדבר כך. כשהגעת לפני שנתיים בגלל שחתכת
את עצמך בסכין יפנית, האמנתי שאני מבינה את המנגנון שגורם לך
לעשות זאת, גם כיום אני מאמינה בזה, אבל האמת היא שמאז את ואני
תקועות באותו המקום פחות או יותר. נכון שאם תיקחי את הכדור
שרשמתי לך, יהיה הוא תחליף לסכין, אבל הסכין אינה נעלמת היא רק
משנה צורה. הבעיה היא שאותו מנגנון המצווה עליך לפגום ביופייך,
בדיוק באותו פרמטר שחשוב כל כך לאימא שלך, מצווה עליך לא לקחת
את התרופה, כדי שלא תתקלקל לו החגיגה."
הגר השתתקה, לא התכוונה להרחיק לכת עד כדי כך, נורה הביטה בה
בבהלה, עוד רגע תפרוץ בבכי.
"אני מציעה אחת משתי אפשרויות," המשיכה הגר, היא עברה כבר את
נקודת האל-חזור, לא תוכל לחזור ליחסים הקודמים, "שתחליפי מטפל,
או אפשרות טובה יותר, הפסיקי את הטיפול מידית, עכשיו, ותחליטי
שאת אדונית לחייך, שיש לך אוטונומיה, ושום גורם לא ינהל אותם
במקומך, גם לא הדחף לפגוע בעצמך כדי להכאיב לאימא שלך."
נורה פרצה בבכי, הגר חבקה אותה דומעת גם היא, "את יודעת עד
כמה את יקרה לי," אמרה, "תמיד אהיה כאן בשבילך כחברה, כאחות
גדולה אבל לא כמטפלת."
נורה עזבה את החדר, הגר ישבה כדי להירגע מסערת הנפש שתקפה
אותה, מיכל נכנסה: "ראיתי את נורה בוכה ובורחת מכאן כמו מאש.
מה עשית לה?" היא העיפה מבט בהגר, והתנצלה, "סליחה, אני רואה
שגם את לא במצב כל כך טוב."
"מיכלי," פנתה אליה בלשון חיבה, שלא כדרכה, "בואי שבי..."
"רגע!, שיסעה את דבריה, "לפני שאני שוכחת, זימנתי אליך את שי
בשעה אחת."
"בשעה אחת?!" התרתחה לרגע, אבל חייבת הייתה להירגע, אני לא
יכולה להמשיך ולהסתכסך עם כל העולם, אמרה לעצמה, "תודה."
"יש לנו עוד כרבע שעה לצהריים," המשיכה הגר את השיחה ממקום
שנפסקה, "ונוכל להמשיך באוכל. נורה שוב חתכה את עצמה, הרגשתי
שזה לא הולך לשום מקום, הצעתי לה להחליף מטפל, אבל זה היה רק
'כאילו', רציתי שתבחר באופציה השנייה, שתפסיק את הטיפול ותתחיל
לחיות."
- "ואת מאמינה שהיא יכולה לעשות זאת במצבה?"
- "אינני יודעת, אבל אם אחרי שנתיים חזרה להתחלה... הרי תוכל
לחבל בעצמה בחינם, למה היא צריכה שרינק."
"אני מבינה," הרגיעה אותה מיכל, "שכעסת עליה, אבל האם אינך זו
שצריכה להתגבר על כעסים?"
"כעסתי על עצמי," הסבירה, "שלא הצעתי לה זאת לפני שנתיים
ובזבזתי את זמנה וכספה."
- "טוב, הבנתי, אז מה כואב לך באמת?"
"אהיה גלויה איתך," אמרה בחיוך, "אני בטוחה שתביני, את נורה
תכננתי לשלח בכל מקרה, אולי בעוד יום יומיים, כי רק היא לבדה
תוכל לצאת מהלופ אליו הכניסה את עצמה, אבל זרזו את זה שני
דברים: הסכין, ו...  פפניק."
- "את כל כך כרוכה אחרי פפניק, שאת מרוקנת את סדר יומך
מאחרים?"
הגר רשמה לעצמה תזכורת: "להתקשר לנורה."
בחדר האוכל הייתה התקהלות קטנה, פפניק ניצב במרכזה, קורן
מאושר, מוקף בעיקר נשים - מטופלות ומטפלות - השותות בצמא את
סיפוריו. הגר חשה מרומה, היא דואגת לבריאותו, לוקחת סיכונים
ואחריות והוא מפלרטט לו עם אחרות.
"ולדימיר," קראה לו הגר, "בוא שב אתנו."
הוא התנצל בפני קהל המעריצות ובחוסר רצון בולט, הצטרף
לשולחנן.
- "הכרת את מיכל?"
"או, כן," אמר בשרמנטיות, "אני לא מפספס נשים יפות."
מיכל חייכה אליו בתודה.
"מה עשית כל הבוקר?" שאלה, בקולה הסמכותי של מטפלת, אף
שהתכוונה להישמע ידידותית.
"תיקנתי את נער," השיב מיד, ו... הוא היסס והסתבך בלשונו,
"שלא... ישעמם לנערה."
"ולדימיר," אמרה הגר, "אתה חושב שבסדר יומך הצפוף תוכל למצוא
גם זמן כדי להיפגש אתי?" ומיד הצטערה על הלשון הצינית שנקטה
כלפיו.
הוא חייך בהבנה: "Stay in line dear" אמר במבטא רוסי קל.
- "ב.. שתיים וחצי, מתאים לך?"
- "כן, אני מקווה שנער יתייבש בינתיים, נבוא שלושתנו." ולאחר
רגע של היסוס הוסיף, "כולנו נהיה אצלך."
הוא קם, "ברשותכן," אמר מחווה קידה קלה, "ענת שמרה לי מקום."
אסף את מגשו והצטרף לשולחן בקצהו השני של החדר.

8. גילוי עריות
שי הופיע בדיוק בזמן, דייקן כמו תמיד. מיכל הכניסה אותו:
"הבאתי לך את שי, אני מקווה שלא תריבו." היא קרצה להגר כאילו
הייתה שותפה לסוד פיקנטי.
- "שב, תשתה משהו?"
- "לא תודה, אני מבין שסדר יומך עמוס," אמר בחיוכו העצוב שכל
כך אהבה, "אשתדל לקצר, ברשותך." הגר הנהנה, ושי המשיך: "מיותר
להגיד, אבל אעשה זאת למרות הכול, הדברים שאספר יישארו חסויים
מכל אדם, אלא אם כן אציין במפורש אחרת. זה כולל כמובן גם את
שרה."
- "כן, כמובן."
- "את יודעת מה עבר עלי בגלגולי הקודם, בפרק אלף, ואת השינוי
שעברתי מאז התחלנו אני ואחותך את פרק בית של שנינו. נדמה היה
לי שמעולם לא ארגיש את הזעם וחוסר האונים שחשתי אז. אבל כבר
שבועות שאני מסתובב עם ההרגשה הזאת, המוכרת כל כך מאותה תקופה.
אני מקווה שאם אדבר על זה, אולי יוקל לי קצת."
- "כן, זה השטח שלי, אני מאזינה."
- "אולי קודם, תגידי לי, מה דעתך על גילוי עריות?"
היא תלתה בו מבט שואל. "למה? מי נגד מי?" שאלה, מנסה לשמור על
קור רוחה. "אם אנחנו מדברים באופן תיאורטי ודיסקרטי, אגיד לך
את מה שאסור לי להגיד; אין זו דעת הממסד, גם לא דעתי המבוססת,
סתם הרהורים. ראיתי לא מעט מקרים כאלה, ועצם תכיפות המקרים,
מראה שקיים קונפליקט כלשהו, בין תורת המוסר המקובלת ודחפים
בסיסיים. שלא תבין לא נכון, אני לא מנסה להצדיק, רק להבין את
התופעה, ולמה היא כל כך נרחבת. אין בזה כל חדש, חוקי מוסר
נוצרו כדי לרסן את ההתנהגות הבסיסית והחייתית שלנו. כמו חוקים
נגד יחסים הומוסקסואלים, שהולכים ומשתנים לנגד עינינו, ותופסים
מקום לגיטימי, לבסוף החוק יגביל אותם בדיוק במידה שהוא מגביל
יחסים הטרוסקסואלים. "
שי נע באי נוחות בכיסאו, משוכנע היה שהגר תזדעק, תכעס, תקלל
והיא מספרת לו שזו תופעה טבעית.
"במקרה של גילוי עריות, ישנן מגבלות נוספות בחוק, כי בדרך כלל
יש כאן יחסי תלות, כמו אב ובת וכדומה. זה החוק, אבל אם תשאל
אותי מה הנזק שנגרם לצד החלש, הוא נזק קשה, שאיננו יודעים ממש
לטפל בו, במקרים רבים מתפתחת סלידה ממין, או התמכרות יתר,
אפילו אישיות רבת פנים. עד כאן אני עם הממסד, אבל אני מאמינה,
וכאן אני חלוקה על הממסד, שהנזק נגרם יותר מיחסה של החברה
לתופעה, מאשר מהמעשה עצמו. כמובן שזה גורם לאמביוולנטיות, אם
ניתן לגיטימציה חלקית לדבר הזה, אולי הדבר יתגבר - אני מאמינה
שלא יהיו יותר מקרים, בוודאי נדע על יותר - אולם יתכן שנוכל
להקטין את הנזק הנפשי."
"וואו," נאנח שי, "לזה לא ציפיתי; לא לשפע ולא לתוכן. נראה
שהדברים עצורים בתוכך זמן רב."
"נכון," הסכימה, "אני חשבתי על זה לא מעט, ואיני מוכנה
בינתיים לדבר על כך בחוגים מקצועיים. אם תצטט אותי אוכל תמיד
לטעון שהוצאת דברים מהקשרם. ועכשיו אולי תספר לי איך הדברים
האלה נוגעים לך."
"לפני כן אני סקרן..." שי היה מאופק ומהסס, "כשאנחנו מדברים
על גילוי עריות, זה תמיד בין אב לבתו?"
- "לא, גם בין אב לבנו, יש אפילו מיקרים שבין אימא לבנה או
לבתה, אבל אלה נדירים, מיקרים רבים מאוד בין אח לאחות, בעיקר
כשהאח מבוגר במספר שנים רב מאחותו, והרבה מאוד, הרבה יותר ממה
שמדווח, בין סב לנכדתו..." עינה המנוסה קלטה איך קפא מבטו של
שי לרגע, כאילו לחצה על Pause. "מקרים של סבא-נכדה מתחילים
להיחשף לאחרונה בכמויות מבהילות," היא האריכה בכוונה בנושא זה
כדי לבחון את תגובתו, שי רכן קדימה בדריכות, "אני משערת שיש
לכך סיבות מספר: בת שנמצאת בקונפליקט עם הוריה מוצאת פעמים
רבות מקלט מפנק אצל סבא. וזה נותן את ההזדמנות. סבא בימינו
נמצא במצב פיסי טוב, גבר בעמיו, בזמן שסבתא בדרך כלל אינה
פעילה מינית, סבא אינו שותף לגידול הנכדים ולכן לא נוצרת
ביניהם 'הטבעה'. במילים אחרות..."
"את מצדיקה את המעשים הנוראים האלה?" התפרץ שי לעברה, "הורים
שולחים את הילדים לבקר את סבא, בידיעה שזה המקום הכי בטוח
בעולם, והוא אונס אותם, בגלל שהוא מתוסכל מזה שסבתא לא מושכת
יותר. ואם הוא אלמן, אין בכלל מי שירסן אותו, והוא משתמש
בילדים התמימים כדי לספק את יצריו האפלים ולפרוק את התסכולים
שלו. ומה עם הנזק שהוא גורם להם? זה לא מעניין אותו?" שי פרץ
בצעקת שבר שתקועה הייתה בגרונו זמן רב: "בן זונה! אני שונא
אותך!" הוא התמוטט על השולחן ופרץ בבכי קולני ומר.
הגר נרעשה כולה, היא ראתה את שי דומע, מעולם לא זעק בנוכחותה,
תמיד הייתה התנהגותו 'תרבותית' ומרוסנת. היא המתינה עד שיירגע
מעט.
"שי, אני לא מצדיקה," אמרה ברוך, "אני מוקיעה! רק ניסיתי לתת
לך את כל הפרמטרים. לפני שהפסקת אותי ניסיתי להגיד שהריסון
במקרה זה חייב לבוא מהשכל, כי אינו בא מהרגש. יש כאן מצב
שהאבולוציה לא חזתה אותו, בעבר חיו שלושה דורות במחיצה אחת,
ואז 'ההטבעה' עבדה, כיום הסבא מרוחק... אבל הוא חייב להיות
אחראי מספיק כדי שדברים כאלה לא יקרו. אני, לא אשלח את הבת שלי
לסבא לבד, אני מאמינה שאין זה מקום בטוח."
"נו," אמר שי במרירות, "עכשיו אני אשם. למה לא ספרתם לנו, אתם
המומחים, הפסיכולוגים, את זה קודם לכן."
- "גם כיום, הממסד לא יסכים אתי, שיש להזהיר את ההורים. אם
תצטט אותי אהיה במצב מביך מאוד."
הגר הציצה בשעון, חששה שתפסיד את פפניק, - השעון הארור תמיד
באמצע - בזמן הקצר שנותר ניסתה לחזור לתלם. "ראה שי, כנראה
שהדברים האלה כלואים אצלי זמן רב, התחלנו שיחה תיאורטית
ונסחפנו לספור אישי מזעזע, אבל אני חייבת לדעת איפה אנחנו
עומדים, מקצועית. מה אתה מצפה ממני, אם בכלל, האם אני אמורה
לטפל בבת? בך? בסבא? או אולי באף אחד. יותר מזה על מי אנחנו
מדברים?" שי ניסה להשיב, אבל היא סמנה לו שטרם סיימה, "אני
שונאת להגיד לך את זה - בייחוד שלאחרונה נפגעת ממני - אבל
השעון מתקתק ובחוץ ממתין מטופל שאני מנסה לראותו כל היום ולא
מצליחה, קבע פגישה מסודרת, מיכל תשמח לעשות זאת, אנחנו יכולים
להיפגש בסוף היום ואז אהיה עייפה, אבל פחות לחוצה בקשר לזמן.
אז אל תכעס."
פניו של שי התכרכמו, אבל ריסן את עצמו, "או קי," אמר, אני אקבע
עם מיכל. הוא הושיט את ידו ללחיצה, אבל היא קרבה אליו והדביקה
נשיקה ללחיו: "מסור דש לשרה, אם אתה יכול, נסה לא לערב אותה
בינתיים."
שי יצא מפויס.
הגר התעודדה מהפרידה השקטה, אם כי הסיפור סקרן והטריד אותה.
'הזמן הארור', שיננה לעצמה, אני אף פעם לא מספיקה להגיע לעניין
עצמו, אבל אולי טוב שכך, הדברים צריכים לצאת בקצבן שלהן, אסור
למתוח את החבל יותר מדי; שי לא מוכן היה עדין לחשוף את הבעיה,
בטוחה הייתה שזה יקרה בפגישתם הבאה. אם כי יכולה הייתה לשער
שמדובר באביה של שין נון, ה'אקסית' שלו ובבתם היפה וה...
מיוחדת. אם זה נכון, פותר הדבר חידות רבות מהעבר. הגר רשמה
לעצמה ראשי פרקים מהשיחה, ותייקה אותם תחת הקוד ש.ס (שי ספיר).
היא עצרה את מכשיר ההקלטה, רשמה את המקום בסרט ההקלטה, וידאה
שיש מספיק סרט למפגש הבא והפעילה אותו שנית.
השעון הורה שהיא באיחור של עשר דקות, חששה שאיחור זה ישמש
לפפניק תירוץ כדי להעלם בסדנא, הוא נראה בלתי נלהב לפגישה
איתה, נדמה היה לה שעליה לאנוס אותו לקיים אותה. היא קמה
ממקומה, חוששת שהוא כבר לא שם. להפתעתה מצאה את מיכל ופפניק
בקרבה מחשידה, הוא לוחש לה משהוא והיא סמוקת לחיים ומבוישת.
"סליחה," אמרה בציניות, "אני מפריעה למשהו?"
"כן, קנאית" אמר פפניק בחיוך.
"אל תדברי שטויות," מלמלה מיכל, "סתם דיברנו."

9. עלם ועלמה
"אולי נתחיל," הציעה הגר, "בזה שתציג את עצמך מחדש."
פפניק שתק, הוא נראה שקט לחלוטין, רק הקמטים שבמצחו העידו
שהוא מרוכז במשהו, או אולי מוטרד. הזמן חלף והוא לא פצה את
פיו. הגר ניסתה לעזור לו: "לא חשוב כלל באיזה סדר תעשה את זה.
מי אתה פפניק?" והשתיקה נמשכת, רצתה להוסיף ולדבר, אלא ששריר
קטן נע ליד פיו, לאט-לאט, כאילו ממעמקים נשמע קולו:
"אני ולדימיר פפניק, בובנאי, אני מגלם בגופי שבע נשמות." הוא
חייך לעצמו, המילה נשמות לא התאימה, הוא לא האמין בדיבוקים
וגלגולי נשמות, "אולי צריך להגיד אישיויות, או אולי 'אניים'."
"ואתה מכיר את כולם?" שאלה הגר, ולמרות רצונה, נשמעה לעגנית.
"אני יודע," המשיך פפניק, "שבקולנוע מביאים תמיד מקרים של
אישיות מפוצלת שה'אניים' השונים אינם מכירים זה את זה, או שאין
להם שליטה על הופעתם, אצלי זה לא כך, כל אחד מכיר היטב את כל
האחרים ובדרך כלל גם הופעתם תחת בקרה."
"בקרה של מי," שאלה הגר, כי החלה מתבלבלת, "מי מבקר את מי?
האם פפניק היא דמות על, או אחת מיני רבות? עכשיו אני מדברת עם
פפניק?"
"כן, פפניק הוא האני שמופנה בדרך כלל אל החוץ בנסיבות רגילות,
פפניק הוא המסכה שרואה העולם, כאשר אני 'נורמלי'." הוא סימן
באוויר גרשיים בשתי אצבעות. "אני שנוא על כל השאר בגלל
הצביעות. אני מה שאפשר לקרוא 'בוגר'." חזר ועשה את סימן
הגרשיים.
"זה שמזמז את מיכל?" שאלה בתרעומת.
"היה מת שזה יקרה," אמר בחיוך, "בסך הכול סיפר לה בדיחה גסה,
אבל הוא בחוש הטיימינג המפותח שלו דאג שאת תראי את התגובה שלה
ותחשדי. הממזר הזה לעולם אינו מפסיק לחזר. טוב אני יודע שאת
רוצה להכיר אותו, וגם הוא לא רגוע בעניין הזה, אז..."
פפניק לא סיים את המשפט הוריד את ראשו, נאלם לרגע, וכשהזדקף
היה ניצוץ ממזרי בעיניו, פניו קרנו בריאות, הוא היה גבר נאה
וספורטיבי, מודע להשפעה שיש לו על סביבתו, משדר מיניות עצורה,
ללא טיפת וולגריות. הוא הביט בה בריכוז רב, הגר מצאה את עצמה
נענית לאתגר שהעמיד לה בעצם הופעתו, לפני שהוציא מילה מפיו.
חיוך התפשט על פניה בעל כורחה. הוא הושיט את ידו, יד בטוחה
שאינה מצפה לסירוב, הגר לחצה אותה.
"עלם," אמר, "נפלא להכיר אותך סוף, סוף, פפניק עם הדיכאון
הכרוני שלו יכול לקבור אותי לזמן רב, אבל הערב היה נדיב ונתן
לי להופיע פעמים."
- "הוא קובע מי יתגלה?"
- "לא - הוא היה רוצה שזה יהיה כך - אנחנו מתחלפים על פי
הצורך, למשל בחברתה של אישה, אני מרגיש כמו בבית והוא נבוך. אז
כשאמרתי שהוא נתן לי להופיע פעמיים התכוונתי שייצר את
ההזדמנויות לכך."
- "ואיך דבר אתי לפני שהופעת, הוא לא נראה נבוך כלל וכלל."
- תחילה דיבר אתך כמטפלת וזה מתאים לו להפליא, הוא מדבר את
השפה שלכם כמו: מניה דפרסיה, תת-הכרה, קיבעון כפייתי, נוירוזה,
פסיכוזה, סכיזופרניה, פרנויה..."
- "אני רואה שגם אתה מתמצא בדברים האלה."
- "בכלל לא, למדתי כמה מילים חכמות כי זה עוזר לי ביחסים עם
נשים אינטליגנטיות, כמו במקרה שלך."
- "פפניק," אמרה, "אתה מחזר אחרי?"
- "את באמת רוצה אותו?" שאל בהתפעלות, "מה תעשו, תדברו על
המקרה שלו? לא יותר מעניין להיות אתי ולהתעלס? הביני הגר, הוא
לא מחזר, הוא טיפוס שמחפש ייסורי אהבה, אני זה שמחזר."
הגר חשה רצון עז להמשיך ולהתבשם בריחו של מחזר מקצועי, כזה
שלא ירפה עד שתסכים להתעלס אתו, ואז? אולי ייסוג, או ימשיך
ויגרום לה להתגעגע אליו. מה שקורה בין כתלי המרפאה לא נחשב
לבגידה בעיניה. מה שהדאיג אותה זה יחסו של פפניק, הוא בודאי
יקנא בעלם, וכך תאבד את אמונו. אבל מי בעצם הוא המטופל שלה, מי
מהם? למי היא חייבת להיות לויאלית? לאחר היסוס קל הגיעה למסקנה
שלמרות התסבוכת, מי שפנה אליה לעזרה היה פפניק, עלם רק מנסה
להשכיב אותה.
"עלם," אמרה, "אתה מחזר שרמנטי, ואין לי ספק שרבות הנשים שנפלו
בקורים שאתה טווה, אני לא אהיה ביניהן. אלף, אתה לא בדיוק
הטיפוס שלי, בית, אני פה בתפקיד של פסיכיאטרית, ונדמה לי שאתה
רואה בי רק עוד יעד שאתה צריך לכבוש. אז, ברשותך אני רוצה לדבר
עם פפניק."
למרות שראתה זאת קודם, לא יכולה הייתה שלא להתפעל מהשינוי
החיצוני שעבר בשניות מספר, אם הוא שיחק זאת, הרי היה שחקן
מעולה.
"פפניק?" שאלה בהיסוס.
"כן, לצערי, איך שעלם יודע להרשים נשים? שלא תטעי, דוקטור, גם
אני..." הוא היסס, אבד את הקשר עם מה שעמד לומר, היא המתינה
בסבלנות, הוא הסמיק, והחל מגמגם, הוריד את עיניו לקרקע,
"סליחה, אבל גם אני חושב שאת אישה מקסימה."
- "פפניק, אם אתה מתכונן להתאהב בי, לא אמנע ממך. אבל אתה אדם
חכם ומבין עניין, הרשה לי לומר לך, תחושת התאהבות אינה אהבה,
והיא נפוצה מאוד בין מטופלים למטפלים. אם אתה חושב שזה יעמוד
בדרכנו, אני מציעה, עם כל הצער, שתעבור לטיפולו של גבר. אני
יכולה להמליץ על כמה מעמיתי, שבשמחה יקבלו אותך אליהם."
פפניק נראה פגוע, מכווץ על הכסא. "זה לא יעזור," אמר לאחר
היסוס רב, "אם יהיה זה גבר מקסים, עלמה תתאהב בו."
"עלמה?" שאלה בסקרנות, "בת זוגו של עלם?"
- "לא, ההיפוך שלו, עלמה אישה שרק סקס מעניין אותה... אולי
יותר נכון להגיד שהיא..." הוא היסס והתלבט עד שאמר,
"הומוסקסואל."
הגר חשה עייפה, היא האמינה שיש להפסיק את זה כאן, צריכה הייתה
זמן להרהר במה שקרה עד כה. גם היו לה מטופלים נוספים שהמתינו
בחוץ. מיכל אותתה לה על כך באינטרקום, היו גם שיחות טלפון לא
מעטות שמיכל דחתה והבטיחה שהגר תחזיר צלצול. למרות העניין
שעורר בה, העולם לא עצר. היא הביטה על מכשיר ההקלטה הקטן
שהמשיך להסתובב ולהקליט, ואז בדיוק נשמע קליק, שהודיע שיש
להחליף קלטת.
"אני מצטערת, פפניק," אנחנו חייבים להפסיק כאן, אני מציעה..."
היא הביטה בשעון, "שעד שתבוא המונית להסיע אותך ל'ברבי', תבלה
זמן בסדנא, או אולי בספרייה, יש לנו ספרים מעניינים, לא רק
בנושאים רפואיים." היא הושיטה לו את ידה ללחיצה, ולהפתעתה לחץ
פפניק את ידה בחום: "כן, גם אני חושב שזה מספיק ליום אחד," אמר
ללא צער, "נתראה מחר?"
- "אינני יודעת, מיכל מנהלת לי את היומן, קבע איתה." היא
היססה לרגע אבל משהו מאוד לא מקצועי אילץ אותה לומר: "נסה לא
להרשות לעלם לנהל לך את החיים?"
- "מה יש לך נגדו?" שאל, "את חושבת שהוא חוצפן?"
היא פטרה אותו במנוד ראש.
לפני שסגר פפניק את הדלת מאחרי גבו, הציצה מיכל פנימה, "דוקטור
פורת מחפשת אותך, ביקשה שאקשר ביניכם ברגע שתתפני, היא נשמעה
סוערת וכעוסה, תדברי איתה עכשיו?"
- "את יודעת מי זו?"
- "אם אני לא טועה זו אימא של 'נורה סכין'." אמרה בסגנונה
המיוחד.
- "כן, זו היא.  מי ממתין עוד אצלך?"
- "חלק מהקבועים שלך התייאשו, אבל הם יהיו פה גם מחר, הם הרי
לא הולכים לאף מקום."
האירוניה שנשמעה מקולה של מיכל, לא הייתה לרוחה ברגע זה. הגר
ידעה 'שאינם הולכים לשום מקום', או במילים אחרות הם דורכים
במקום, לכל היותר הולכים צעד קדימה ושניים אחורה, אבל כשמיכל
אומרת את זה בטון המיוחד שלה המאונפף בכוונה, היא לועגת לה,
והגר רצתה מאוד להעמיד אותה במקומה. אלא שסקנדל זוטא ברגע זה
לא היה לרוחה. היא בלעה את העלבון, רושמת לעצמה ביומן הערה:
'לתת למיכל על הראש'.
"מי שלא התייאשו... " מיכל התקרבה לשולחן הכתיבה, כדי שתוכל
ללחוש להגר מבלי שתשמע בחדר ההמתנה, "רינה היפה ופינחס
המגמגם."
חוסר הרגישות של מיכל הרגיז אותה. "מיכל אני מבקשת..."
- "או-קי את צודקת, לפעמים ההומור שלי קצת מחוספס, סליחה."
- "הכניסי את רינה, לאחר מכן קשרי אותי לדוקטור פורת, ולבסוף
הכניסי את פינחס, הרגיעי אותו שאם הוא יאחר את ההסעה, אני אקח
אותו בדרך הביתה... רגע! ודאי שאספו את פפניק והוא לא נשאר
בסדנא ללא השגחה."

10. רינה היפה
"רינה," פנתה אליה במאור פנים מאולץ ברגע שהופיעה בדלת. למרות
העייפות והעומס הרב, לא יכולה הייתה הגר להתעלם מיופייה הנדיר.
רינה לא נהגה להתאפר, לחייה השחומות בצבע ברונזה-עתיק נמתחו על
עצמות לחיים הגבוהות, שפתיה החושניות נראו כאילו זה עתה משחו
אותן בליפסטיק חום אדמדם, ועיניה הירוקות והמלאות תוגה עמוקה,
השוו לה מראה אקזוטי. הוסיפה למראה זה תסרוקת בעלת מספר עצום
של צמות דקיקות וארוכות בצבע דבש כהה עם הבזקי ברק מתכתי. כל
הדברים האלה התנשאו לגובה של מטר שמונים, על צוואר ארוך
ומפואר, גוף דקיק אבל אתלטי משהו, רגליים ארוכות וחטובות,
שדיים קטנים זקורים בצורה חוצפנית, עם פטמות סולדות שנראו היטב
מבעד לחולצה המתוחה.
הגר תהתה מאיפה באה לה המחשבה על רגליה החטובות של רינה, הרי
מכנסי הג'ינס הרחבים שלבשה תמיד לא אפשרו לגלות זאת, 'לא
יאומן, אני מפשיטה אותה במבטי.' חשבה לעצמה.
המשיכה לנשים לא הייתה זרה להגר, בעצם ממחקרים דיסקרטיים שערכה
בין תלמידות, עמיתות וחברות, גילתה שרוב הנשים נמשכות לנשים
יפות, לא פחות - ואולי אף יותר - מאשר לגברים. אם לא היו
ביניהן יחסים של מטופלת למטפלת הייתה מנסה איתה דבר או שניים.
חייבת הייתה להתרכז בתפקידה. "שבי רינה, ספרי מה מביא אותך
אלי?"
רינה חייכה וחשפה טורים מושלמים של שיניים לבנות. "את יודעת מה
הבעיה שלי, דברנו על זה בפעם הקודמת. זה קרה שוב, אתמול בערב
באוטובוס נצמד אלי בחור, חתיך מדהים, ניסה להתחיל איתי. ידעתי
שאני צריכה להיענות במשהו לחיזוריו, לתת לו תקווה, כפי שניסית
ללמד אותי. במקום זה התכווצתי במקומי, נזהרתי שלא יגע בי. והוא
שהיה כנראה ג'נטלמן, נוסף על כל התכונות האחרות שלו, התחשב ולא
ניסה יותר. ואני כעסתי על עצמי. למה אני כזאת?"
להגר הייתה הארה. "רינה התפשטי לגמרי, ושכבי על ספת הטיפולים,
אני חייבת לבדוק משהו."
רינה האפירה והחלה רועדת, "זה טיפול נפשי... למה להתפשט?"
שאלה.
הגר עצמה לא בטוחה הייתה בניקיון כוונותיה, ללא ספק נמשכה
לרינה ונדמה היה לה שרינה עצמה אינה אדישה אליה, וכל הביקור
הדחוף, אינו אלא תירוץ להישאר איתה ביחידות. אבל מעבר לכך,
אולי כדי להשקיט את מצפונה, האמינה שיש לבעיותיה של רינה סיבות
גופניות.
"רינה," אמרה הגר בתקיפות, "אם אין לך אמון בי, לא אוכל לטפל
בך. האם יספיק אם אומר שגם לי מעמד זה הוא דבר מביך, אולי בגלל
שאת יפה כל כך. אבל האמיני לי שיש לזה משמעות מקצועית, מעבר
לדברים האחרים. הגידי לי בבקשה, המחזר שלך לא היה אתיופי,
נכון? ונכון לומר שעם אתיופים את חוששת פחות."
רינה נראתה המומה, "נכון, אבל אני לא סובלת גברים אתיופיים,
ובגלל שאני לא סובלת אותם, אני גם לא חוששת מהם."
הגר הפנתה את מבטה לצג המחשב, כדי להקטין את המבוכה. בזווית
העין ראתה את רינה מסירה את החולצה ההדוקה, היא לא לבשה חזייה,
לאחר מכן הורידה מכנסי הג'ינס ואת תחתוני החוטיני. רינה נשכבה
על צידה, תומכת את ראשה בידה הימנית.
הגר ניגשה למרשותיה, ליטפה את מצחה, משם עברו אצבעותיה לאחרי
אוזניה לבדיקה הבלוטות, ממוללת את תנוכי אוזניה שהיו מנוקבים,
ללא עגילים. הדבר העביר צמרמורת בגופה של רינה, והיא השמיעה
אנחות חנוקות. הגר רפרפה באצבעותיה מעל פיה של רינה, נוגעת
קלות בשפתיה. רינה פתחה את פיה מאפשרת לאמת ידה של הגר לחדור,
ואז החלה מוצצת את האצבע תחילה בקלילות, אולם משגבר בה יצרה
מצצה במלוא העוצמה. אצבעה של הגר טיילה בפיה, כאילו הייתה ישות
נפרדת, על הלשון ומתחתיה ועל כותרות השיניים המושלמות. הגר
החלה מוצצת את תנוך האוזן הימני, השמאלי, משם עברה לשפתיה,
כאשר הלשון מחליפה את האצבע, וידיה מלטפות בשיא העדינות את
פטמותיה של רינה. שדיה הקטנים והמוצקים הפתיעו אותה, כי החלו
משתנים לנגד עיניה, הפטמה הזדקפה ולאחריה השדיים עצמם הפכו
חרוטים זקופים לתלפיות.
כך המשיכו ידיה של הגר לטייל על גופה של רינה, שפתיה מחליפות
וכובשות כל מקום שנטשו ידיה.
"אולי תתפשטי גם את?" ביקשה רינה בקול חנוק, "אני רוצה לעשות
גם לך דברים כאלה." היא ניסתה להסיר את חולצתה אבל הגר מנעה
זאת ממנה.
כאשר ניסו ידיה של הגר לחדור אל בין רגליה של רינה, מצאה
שרגליה הדוקות בכוח. "הרגעי," בקשה אותה, "את לא צריכה להתבייש
בזה." הגר ליקקה את החריץ שבין רגליה ההדוקות של רינה, ואז
נענתה לה והרפתה את הלחץ. הגר המשיכה במסעה, ומצאה שרינה מגלחת
את שער הערווה, מותירה שער רק מעל חריץ הנרתיק. הריח היה ריחה
של אישה מיוחמת, אבל הגר לא הצליחה, כצפוי, למצוא את אותה גבעה
קטנה, כפתור התשוקה, הדגדגן. במקומו נותרה צלקת ישנה. היא לא
ויתרה והחדירה את אצבעותיה לנרתיק, מגששת אחרי נקודת הג'י.
וכאשר מצאה אותה, לא ניתן היה לטעות, רינה התפרקה בקול בכי,
והפרשותיה מלכלכות את כיסוי ספת הטיפולים.
"סליחה," אמרה רינה בבכי, "לא ידעתי שזה יקרה, מעולם לא
הרגשתי דבר כזה."
"אין לך מה להצטער," הרגיעה אותה הגר, "הכיסוי הוא כיסוי נייר
חד פעמי, וכל שאר הדברים, צריכים לשמח אותך."
- "למה לשמח, עכשיו אני בטוחה שאני לסבית."
- "לא, אינך לסבית יותר מכל אישה יצרית אחרת, כולנו נמשכות גם
לנשים. וגם אם היית לסבית, איני רואה בזה אסון. אם מטרתנו היא
למצוא אושר, אפשר למצוא אותו גם ביחסים זוגיים עם אישה אחרת.
אבל הרשי לי להסביר לך מה קרה כאן." הגר חככה בדעתה, אם תהיה
רפואית מדי תרגיש רינה כעכבר בניסוי מדעי, תיעלב עד עמקי נשמתה
ותצא פגועה עוד יותר.
"יקרה שלי," פנתה אליה בלשון חיבה, "אני לא אכחיש שאני נמשכת
אליך מאוד, אבל כידוע לך יחסי מטפל-מטופל אסורים בתכלית
האיסור, לכן יישאר ערב זה כסוד המיוחד של שנינו בלבד. זה
במישור הפרטי, במישור הטיפולי, אני מקווה שעזרתי לך לגלות את
עצמך..."
רינה קמה מספת הטיפולים, התנגבה במגבת, נראה שאינה קולטת את
הנאמר. כאשר חשה שנקטע שטף דבריה של הגר, אמרה: "כשהייתי בת
אחת-עשרה, עשו לי את זה. איזו זקנה מלוכלכת, עם להב משבר של
בקבוק זכוכית ירוק. את לא יכולה לתאר לך את הצעקות, שנשמעות שם
ולא את הכאב והבושה, אני יודעת שיש לי שם צלקת. אני מסתכלת
עליה בראי, אני לא יודעת איך זה נראה כשיש דגדגן, אני לא
זוכרת. אבל יש לי צלקת גרועה הרבה יותר, כאן." רינה הצביעה על
ראשה.
עיניה של הגר הוצפו דמעות, אם לא מגבלות התפקיד והזמן, הייתה
אוספת אותה בזרועותיה. בדמיונה לבשה את חלוק הרופא, כדי ליצור
את הדיסטנס הדרוש.
"שבי רינה," בקשה בקול הרך ביותר שהצליחה להפיק.
רינה ישבה, עדין רועדת מנסה לחנוק את הדמעות שאיימו לפרוץ
שוב.
"את בחורה מדהימה," החלה הגר, "אני בטוחה שהבנת מה קרה כאן,
נדמה לי, אם כי לך זה בודאי לא נראה כך, שהיום באמת התקדמנו
כברת דרך לא קטנה לריפוייך המוחלט, והאמיני לי שלא במקרים רבים
אני יכולה להגיד את זה. למדת היום פרק, הו ואת תלמידה נהדרת,"
אמרה הגר לעצמה יותר מאשר לבת שיחה, רינה חייכה לראשונה, "למדת
שבכדי ליהנות ממין, ואפילו להגיע לאורגזמה מדהימה, לא זקוקים
לדגדגן, דווקא העדרו יכול להיות קרש קפיצה לביצועים שלא היית
מגיעה אליהם אם לא אותה פרוצדורה נבזית. אין לך מה לפחד
מגברים, גם גברים שאינם אתיופים יודעים על המנהג הזה, ואם הוא
גבר ראוי, ידע להמשיך ממקום זה. ואם לא ידע, אל תהססי להדריך
אותו. מותר וצריך לדבר על המאוויים המיניים. אז רינה, צאי
לצייד, כי את מצוידת להפליא."
הן לחצו ידיים, רינה נצמדה אליה ונשקה את שפתיה, לא הייתה זו
אותה רינה שנכנסה לפני ארבעים וחמש דקות.
לראשונה זה זמן רב הייתה הגר מרוצה. 'עזרתי לה,' אמרה לעצמה
בהתרגשות, 'באמת עזרתי לה.'
דקה אחרי שיצאה רינה את החדר, צלצל הטלפון.
"מיכל, תני לנשום, את יעילה מדי." קראה לעברה, "זו דוקטור
פורת? מה עם פפניק, הוא בסדר?"
מיכל הכניסה את ראשה בפתח הדלת: "פפניק בסדר, פינחס מאבד את
הסבלנות והטלפון המצלצל, זה הקו הפרטי שלך שלא עובר דרכי."
- "סליחה." הגר הרימה את השפופרת: "הי מותק," נשמע רון בעלה
מנסה להישמע שקט, "יובל וגם אני מתגעגעים אליך, את יודעת איך
הוא מבטא את זה. אם יש דברים שניתן לדחות למחר... בקיצור מתי
נראה אותך?"
"אני מצטערת רון," אמרה בחנחון, כדי לפייסו, "אתם חסרים לי,
אני מנסה לארגן את החיים שיישאר לי יותר זמן אתכם. היו לי כמה
קשיים... אני אספר לך כשאבוא. יש לי עוד מטופל אחד שממתין כבר
המון זמן, אני לא מסוגלת לדחות אותו למחר." היא הפסיקה כדי
לאפשר לו להשיב ולבחון את תגובתו. אחרי כל השנים שהם ביחד,
ידעה ללוש אותו כרצונה. "אני אנסה לקצר. להתראות." היא שלחה
נשיקה לשפופרת וסגרה.
הטלפון צלצל שנית, מיכל הכניסה את ראשה בדלת, "הפעם זו
פורת."
"הי מרי, מה נשמע?" זרקה לשפופרת וניסתה להישמע קלילה וחסרת
דאגה, "אני מתארת לי שאת רוצה לשמוע למה הפסקתי לטפל בנורה,
אז..."
"לא,!" צעקה בהיסטריה, "אני רוצה לדעת למה ניסית להרוג
אותה?"
הגר נתקפה בהלם, אחרי מאמץ אמרה, "היא ניסתה להתאבד?" וקולה
רעד, "לא צפיתי שזה יקרה. אין לה נטית התאבדות. את יודעת, היא
מחבלת בעור אבל אף פעם לא לעמוק. אם היא חתכה וריד זו בודאי
תאונה."
"למה שילחת אותה? לכל הרוחות," מרי פרצה בבכי, הגר המתינה עד
שתירגע.
"מרי את מבינה, יכולתי להמשיך ולטפל בה כל החיים. אבל אני
האמנתי שהיא מסוגלת לקבל אחריות על עצמה, ורציתי לתת לה
צ'אנס."
"אמרת לה," פרצה מרי בבכי שנית, "אמרת לה שלא איכפת לך ממנה,
שמצדך היא יכולה להתאבד."
- "זה מה שהיא ספרה? ראשית זו לא אמת, שנית אם הבינה כך, אני
מצטערת. מה את מציעה, את חושבת שאם אסע לבקר אותה, זה יעזור?
אני חוששת שזה רק יזיק."
- "החלטתי להעביר אותה..." ניסתה מרי להגיד, אבל הגר הפסיקה
אותה.
- "את מחליטה בשבילה? היא לא סוברנית להחליט בעצמה, על גורלה
שלה? זו הבעיה שלה, מרי, את מחליטה בשבילה יותר מדי."
הגר שמעה את השפופרת נטרקת בצדו השני של הקו. לפתע נפלה עליה
עייפות, לא יכול הייתה להמשיך, כל מה שרצתה זה להיאסף
בזרועותיו של רון, ולתת נשיקת לילה טוב ליובל. 'בשנייה אחת,'
אמרה לעצמה, 'בשנייה אחת לקחו לי את כל האנרגיה.'
הגר עצמה את עיניה, ניסתה להתרכז במראות יפים; שדה חיטה זהוב,
שמשבי רוח מערימים בו גלים, אוושת הרוח, ציוץ ציפורים, גני
ורדים, ים רוגע, אדוות גלים קלילה, רחש הגלים, ליטוף מרגיע
מידיו של רון. היא פקחה את עיניה בכוח כי חששה שתירדם, חלפו רק
חמש דקות. היא קמה נטלה את מפתחות המכונית והלפ-טופ ויצאה את
המשרד. מיכל כבר לא הייתה שם, פינחס המתין בסבלנות.
"סליחה פינחס,", אמרה, "אני רק בן-אדם שיש לו חולשות, בוא
נדבר בדרך."
ללא מילה וללא טענה הלך אחריה. 'הלוואי שהיה כועס,' חשבה לעצמה
'הקבלה של כל מה שעושים לו, משגעת אותי.'

11. פינחס המגמגם
הם הלכו למכונית שותקים, ברגע שהתניעה את המכונית וכבה האור
בתוכה, פנתה אליו: "פינחס, אני נורא מצטערת שלא הספקתי לקבל
אותך בצורה מסודרת... אתה יודע מה, אולי זה לטובה. אני חושבת
על הבעיה שלך, ועל הסיבה שאתה ממשיך ובא למפגשים האלה, ואני
מנסה לחשוב ביושר אם זה הביא לך איזו שהיא תועלת..."  'אני
חייבת להפסיק את זה,' חשבה, 'אני עומדת לגרש עוד מישהו, למה?
למה היום?' "אני יודעת שנחמד לך להמשיך ולבוא, יש לך סביבה שבה
מותר לך לגמגם, כולם יודעים ומפרגנים. אתה לא צריך להסתתר
מאחרי מסך שתיקה."
היא הביטה בו, לא נראה נרעש ממה שהיא אומרת, כנראה לא קלט
שהיא מנסה לרמוז שאולי הגיע הרגע שיצא לחיים האמיתיים.
"טוב," אמרה, "אני מפטפטת סתם, ספר לי אתה מה הביא אותך אלי,
היום?"
שקט השתרר, הגר המתינה שיאסוף את האנרגיה הדרושה לו כדי להצליח
להתבטא.
"חשבתי," אמר בהיסוס, "אחרי ש... " הוא נאבק עם המילים,
'הלוואי שיכולתי לעזור לו במשהו,' חשבה לעצמה, ואז הייתה לה
הארה, "אחרי שאני מגיע אליכם זמן כה רב..." המשיך ושוב נתקע,
"ו... יודע כבר את הסוד... ש... חוסר הביטחון ש...לי מזין את
ה...גימ...גום והוא את חוסר הביטחון ש... לי ו... זה רק...
מתגבר. מה עכשיו? איך יוצאים... מהלופ הזה, אתם לא..." שוב
נאבק במילים המסרבות לצאת, ליבה של הגר עלה על גדותיו, 'אילו
יכולתי לגדל אותו מהתחלה, לתת לו ביטחון עצמי, לגרום לו להאמין
בעצמו?' "עוזרים לי בכלום." סיים את המשפט, והיא ניסתה לקשר את
הסיום למה שהיה מקודם, לפני המון משפטים ומחשבות.
"אני יודעת," אמרה נאנחת, "אתה צודק, נדמה לי שמהכיוון
הפסיכיאטרי לא הצלחנו לשנות הרבה. אולי כדי שתנסה כיוון אחר."
היא ניסתה לבחון את תגובתו, אבל הנהיגה דרשה את כל תשומת הלב
שלה. "רק רגע, אני רק אסיים את העקיפה הזאת בשלום. ואסביר לך
מה עלה בדעתי: אתה צודק, זה לופ כזה, שצריך לשבור באיזה שהוא
מקום, אפשר לנסות להחדיר לך ביטחון עצמי, אבל זה לא כל כך עובד
כי כל התקלות, כל ניסיון כושל לדבר חלק בציבור, מיד הורס את מה
שבנינו."
"אז מה את... מציעה?"
"אני מציעה שננסה לשבור את הלופ בצד בעיית הדיבור, במילים
אחרות לצייד אותך בטכניקה שתאפשר לך להתגבר על תקלות דיבור.
אימון בטכניקות האלה ייתן לך ביטחון עצמי, כי תדע שאינך נכשל
יותר מדי, וגם אם יתגלה קושי תדע להחליק אותו בצורה סבירה."
"אז את שולחת אותי לעזאזל?" אמר מבועת.
הגר לא יכולה הייתה לעשות לו את זה.
"אתה יודע מה, בוא ננסה את זה במסגרת שלנו," אמרה, "כך תוכל
לשמור על הסביבה המגוננת ולראות איך אתה מתקדם בטכניקה של
ספיץ'-תרפי. הבעיה..." שיתפה אותו בהרהוריה, "שאין לנו תקן
לספיץ'-תרפיסט. אתה יודע מה?!", נזכרה בהתלהבות, "יש לי ידיד,
שהוא בעצם גיסי, שמתחיל לבוא אלי לטיפול, והוא עשה את זה
בעצמו, הוא יכול ללמד אותך יותר מכל אחד אחר. אני אנסה לשכנע
אותו שייקח אותך בצמוד לביקור אצלי. אולי אפילו נעשה ברטר."
הגר עצרה את הרכב ליד ביתו של פינחס, כאשר פתח את הדלת הוסיפה,
"ננסה לתאם את זה מחר, להתראות."
מצב הרוח שלה השתפר פלאים, יכולה הייתה לחייך לרון שפתח את
הדלת בדיוק כשהגיעה אליה. "איך אתה יודע? לכל הרוחות."
"איך היה היום?" שאל רון, דרך שגרה.
"עמוס מאוד," השיבה באופן כללי. לא נהגה לשוחח על מטופליה עם
רון. ראשית, נוגד הדבר את האתיקה המקצועית, ובדרך כלל היה הדבר
מעכיר את מצב רוחה וגורם למתח ומריבות ביניהם. אבל היום היה
מצב רוחה משופר בגלל הפרידה האופטימית שלה מפינחס.
"יש לך ד"ש משי, הוא בא לבקר אותי..." ראתה את פרצופו מתכרכם.
"באמת רון, חשבתי שעברנו את זה, הוא בא כפציינט. שוחח אתי...
אסור לי בעצם לדבר על זה, אבל הוא התעניין מה אני חושבת על
גילוי עריות. אני לא יודעת למה כיוון. אתה יודע משהו על זה?
הייתה תקופה שהייתם קרובים מאוד."
"לא," השיב נחרצות, "בשני מישורים לא," המשיך, "לא איני יודע,
ואיני רוצה לשמוע עליו."
הגר הופתעה מהתקיפות והבוטות של תגובתו. אבל לא נתנה לדבר
לקלקל להם את הלילה. לאחרונה החלו מתעלסים לילה אחר לילה והדבר
שיפר מאוד את הזוגיות שלהם. הם המשיכו במנהגם לספר זה לזה את
הפנטסיות המיניות שלהם, ולהפתעתה מצאה הגר שלאחר לילה מהנה חסר
שינה, היא בעלת מרץ כפול ומכופל, ששעות שינה ארוכות מעולם לא
העניקו לה. לא אחת פרצה הגר בבכי, וקשה היה לרון לראות זאת.
לפעמים האמין לה שבוכה היא מאושר, אבל לא תמיד שכנעה אותו בכך.
כשניסתה לחנוק את בכייה, לאחר התפרקותם, חיבק אותה וליטף את
כתפה. "הגר," אמר ברוך, "את לא צריכה להתאפק, אני כאן כדי
שתספרי לי. מה באמת קורה לך בעבודה? זה בגלל שי?"
קנאתו עודדה אותה וגרמה לה לחייך. "טיפשון שלי, אתה עדין מקנא
לי? אחרי לילות סוערים ונפלאים כפי שיש לנו בזמן האחרון, עדין
אתה לא בטוח באהבתי?"
- "אף פעם לא תהי לי מובנת מאליך. אני מודה לאלוהים - אפילו
שאיני מאמין בקיומו - יום-יום ושעה שעה על שנתן לי אותך."
הוא הפסיק להשתמש ב'אנחנו' כאשר דיבר על אושרם המשותף, היא
אהבה את השינוי ורצתה לגמול לא על כך.
"הדבר הקשה ביותר שקרה לי," ספרה, "היה עם מטופלת, נון-פה, היא
חותכת את עצמה כשנמצאת במתח, בטוחה הייתי שהוצאתי אותה מזה,
אבל הבוקר באה שוב עם זרועות חתוכות. רציתי לזעזע אותה, והצעתי
שתיקח אחריות על עצמה, או במילים אחרות שאני לא מוכנה יותר
לטפל בה. אחרי הצהרים התקשרה אימא שלה הרופאה, ופתחה עלי פה,
נון-פה ניסתה להתאבד." הגר נשכה את שפתיה כדי שלא תפרוץ שוב
בבכי. "לעומת זאת לשניים אחרים עזרתי מאוד, וזה נותן המון
סיפוק."
"ראי כמה טוב לך," אמר לה בחיוך, "עזרת לעוד מישהו, לי."

12. הסכמים
שגרת החיים של הגר, לא הייתה שגרתית כל וכלל, כמעט בכל יום
חוותה התרגשויות חדשות. גם חייה עם רון חזרו להיות מהנים
ומרגשים. היא סיפרה לו יותר על המקרים המעניינים בהם טיפלה,
והוא סיפר לה על הישגיו של יובל בנם האוטיסט בן השש, למרות
הקשיים האובייקטיביים שצריך היה להתמודד איתם. רון ניסה לחסוך
ממנה את קשייו שלו, ומאושר היה לחיות את חייו בצילה. כמעט בכל
לילה התעלסו, מנסים להגשים את הפנטסיות המיניות של בני זוגם.
וכל לילה גילו מחדש את סוד האושר של הנתינה והפירגון ההדדי.
למרות הרגשת הכישלון התמידית שרדפה אותה, נחשבה למצליחה
בעבודתה. מידי פעם הרשתה לעצמה להגיד את מה שעם לבה, ולהפתעתה
התקבלו הדברים לא רק בהבנה, אלא גם בהסכמה על ידי רבים
מעמיתיה. שגרת המפגשים הקבוצתיים שונתה, ובמקום מילים מלומדות
שמסתירות את האמת, נשמעו שם יותר צעקות, בכיות ואנחות. ולמרות
הקושי האמיתי להתמודד עם הדינאמיקה שנוצרה, הסכימו כולם
שהתועלת הטיפולית השתפרה באופן משמעותי.
מטופליה הקבועים לא ויתרו, נורה החלימה מניסיון ההתאבדות והגר
הסכימה לקבל אותה בחזרה בתנאי שינסחו ביניהן הסכם טיפולי חדש,
ויחתמו עליו הדדית. נורה הבטיחה להקפיד על נטילת התרופה,
ולהתקשר מיידית להגר, אפילו באמצע הלילה, ברגע שיבוא לה לחתוך
את עצמה, והגר לא תשלח אותה עד שתרגיש נורה עצמה מוכנה לכך.
למרות התנגדותה של נורה הכניסה הגר סעיף המגביל את משך הטיפול
ללא יותר משנה אחת, וזאת כדי ליצור אצלה את המוטיבציה לנסות
ולהצליח.
פינחס החל בשעורים של ספיץ' תרפי בהדרכתו של שי, ששמח לחלוק את
ניסיונו ולעזור לו להתגבר על פחדיו, ונראה שהוא עלה על דרך
המלך. הגר תמכה בו בשיחות ובתרופות הרגעה מתונות.
ושי... הוא הרבה לבקרה, לא תמיד בזמנים נוחים לה, הם שוחחו
רבות. שי טען שזה עוזר לו... להגר לא ברור היה איזו עזרה הוא
מבקש, אבל אהבה את חברתו. נראה שכעס אדיר אוכל אותו מבפנים,
אבל לא יכול היה לשוחח על כך, בינתיים. הגר המתינה שיבשיל
ויגיע בדרכו שלו לנקודת השבירה. הוא קבע את פגישותיו עם פינחס,
ונראה היה שזה סידור נוח לכולם, בינתיים.
רון לא התלהב מחידוש הידידות העמוקה בין שי להגר, אבל נראה היה
שהדבר משפר את מצב רוחה. התפרצויות הבכי פחתו מאוד, וגם לוו
תמיד בחיוך מתנצל.
ופפניק... הוא השתלב להפליא בכל הפעילות, תמיד היה נחמד, מפרגן
עוזר. עבד בסדנא במקצועיות. תחילה נבהלה כשנטל סכין גילוף או
מפסלת חדה, עם הזמן ראתה שאינו מאבד את עשתונותיו. לפעמים היה
מפסיק את עיסוקו, פורש במהירות לפינה, שם ישב, שקט ומבודד.
כשהייתה הגר בתורנות סדנא, הציצה בו ברגעים אלה, הבעות פניו
התחלפו במהירות, מחיוך ללא סיבה, לממזריות, למתח, לכעס,
לאומללות, לכאב, כאילו כל גלריית הטיפוסים שגילם, כופה את עצמה
עליו, והוא נאבק בהם כמיטב יכולתו. מספיק היה להביט בפיו, פעם
נינוח, מחייך, קפוץ, נושך שפתיים, או מתעוות בכעס. רק שבטוח
היה שיוכל לשלוט בהם, חזר מתוח מנסה להירגע בעבודה.
למרות פגישותיהם התכופות יחסית לאחרים, לא ניסתה עדין להעמיק
בבעיותיו. לאט-לאט הכירה את טיפוסיו העיקריים, וקשה היה לה
להגדיר איפה נגמר הכישרון ומתחילה הפתולוגיה. הדמויות השונות
ששכנו בתוכו לא התבטאו שלא לצורך, להגר נראה היה שבעייתו
העיקרית היא החשש שלו עצמו, שלא יוכל לחזור ולהיות הוא, בצורה
רצונית, ואחת מהדמויות השטניות, כפי שכינה אותן, תשתלט עליו
לתמיד.
היא תכננה לספר עליו במפגש המטפלים, ולצורך זה הכינה ראשי
פרקים. תוך כדי כתיבה הייתה לה הארה: "הוא עושה בובות כדי
לנקות את עצמו מסיוטי העבר, הבובות הן אמצעי הניקוז של פצעי
הנפש." ואם כך, למה 'לרפא' אותו. האם לא שמשה האומנות, מאז
ומעולם, כבריכת ההפרשות של הנפש. הדימוי עורר בה גועל; וכולנו
מתפלשים בזה ונהנים, מה דפוק אצלנו?  

13. המודל הבא של האדם
בכל המפגשים עם שי, חשה הגר שהדברים נאמרו, והיא בפיזור הדעת
שלה לא הצליחה לצרף את הרמזים לכלל תמונה. עדין האמינה שמדובר
בלא יותר מאשר יחסי חיבה שהתפתחו בין בתם היפה של שי מנישואיו
הקודמים, ואביה של שין-נון שהייתה בטיפולה לאחר פטירתו. עתה,
כשהמתינה לבואו של פפניק, והוא התאחר כרגיל, נותר לה זמן להרהר
במקרה של שי. היא הרכיבה אוזניות והאזינה להקלטה ממושבם
הראשון: "ואם הוא אלמן, אין בכלל מי שירסן אותו," אמר שי. אביה
של שין-נון מת צעיר יחסית, אשתו חיה כיום בשיבה טובה, הוא לא
היה אלמן. נותרה רק אפשרות אחת... 'זה הסעד שביקש ואני בלבלתי
לו את המוח,' אמרה לעצמה בקול. היא כתבה לעצמה הערות בקשר לשי
והתכוננה למפגשם הבא. הפעם, כך הבטיחה לעצמה, לא נבזבז את הזמן
על שיחות פילוסופיות, עם כל הכיף שבדבר, לא זאת מטרת המפגש...
"פפניק כאן," אמרה מיכל באינטרקום, "קחי אותו ממני, הוא מקסים
מדי."
על פי ההתנהגות המתחנחנת ידעה עם מי יש לה הכבוד, "עלם," פנתה
אליו, אולי תיתן לי לדבר עם פפניק?"
הוא הביט בה משועשע, "למה לך?" אני הרבה יותר משעשע. יש לי
הצעה אמר: "אולי תעשי משהו שאני תמיד אהיה בחוץ, וניפטר
מהמדוכא הזה?" הוא נעץ את מבטו במחשוף שהתגלה מהכפתור העליון,
הבלתי רכוס של חלוק הרופאה, שטרחה ללבוש כדי שלא תיסחף. היא
הרגישה בטוחה, ידעה שתוכל לסרב לו, מבלי שיפגע, הוא היה רגיל
לזה.
"עלם!" פקדה עליו, "שב ותירגע, אני לא מתכוננת להיענות
לחיזורים שלך."
"יום אסל, יום בסל," אמר במבטא צברי מדהים.
"אני מנסה לשוחח אתך שיחה רצינית, אפשר?" שאלה מחייכת.
"טוב, אם את דווקא רוצה." אמר בזלזול.
"אני מנסה לברר לעצמי משהו, אולי תעזור לי." היא המתינה עד
שיחדור המשפט שאמרה את מסך האירוניה, "בכול אחד מאיתנו," החלה
בהרצאה, "יש את כל גלריית הטיפוסים שאתם מייצגים. אלא שההבדל
ביניהם איננו כל כך חד. כל אחד מאיתנו, לפעמים, מתנהג וחושב
כמו ילד, לפעמים הוא בוגר, רציונאלי, לפעמים אנחנו סמכותיים
בפקודת האני העליון, אני חושבת שקשה מאוד להגדיר איפה נגמרת
היצירתיות ומתחילה מחלת נפש." כל זמן שדברה לא הקפידה להביט
בפניו, וכשהתפלאה שזמן כה רב אינו מפריע לה, הרימה עיניה, כן,
עלם נעלם כלא היה, פפניק הבוגר, מר הנפש והמדוכא ישב לפניה,
מאזין בעניין להרצאתה.
"או, זה אתה, חשבתי שאני מדברת עם עלם."
"לא, כשזה מגיע לדיכאונות, ולרצינות אני הכתובת." אמר בחיוך
מר.
"ולדימיר," פנתה אליו, "אני נבוכה, כבר חודש ימים אנחנו
נפגשים כמעט בכול יום, אני מכירה רק חלק מהאניים שלך. כל אחד
מהם מתאים להפליא לסיטואציה. אם הייתי מרשה לעצמי להפליג
בדמיונות, הייתי אומרת שאתה המודל הבא, המשוכלל יותר של האדם.
התשובה המוחצת להסתגלות מצבית." היא לקחה לגימת מים כדי להרגיע
את גרונה שניחר מרוב דבור, "אז מה בעצם אתה מצפה שאני אעשה?
שאני אחליט בשבילך מי מכם יהיה הדומיננטי? הבוס. אני לא בטוחה
שזה טוב, אני אוהבת אתכם כפי שאתם, ועוד לא הכרתי את כולכם."
"אני רוצה," אמר בהיסוס, להיפטר מ'זעפן' הוא היחיד שאני
שונא."
- "זעפן? אני אמורה להכיר אותו?"
- "או, כן, זה הוא שמכה את נער ומתעלל בנערה, משתולל ושובר
הכול. בגללו הגעתי לברבי, בגללו חושבים אותי לאלים, ואני בכלל
פציפיסט. אני בונה בובות יפהפיות והוא הורס אותן, ואני אף פעם
לא בטוח שזה לא יעבור לבני אדם. בהתפרצות זעם אחת ניסה מישהו
לרסן אותו, והוא הכה אותו עד איבוד הכרה, אחרי זה אשפזו אותנו
בברבי."
"אני הולכת לאבוד," אמרה בחיוך, "אולי אתה מסכים לסכם בשבילי
את מי פגשתי, את מי אני מכירה מסיפורים, ועל מי עוד לא
שמעתי."
"אין בעיה," השיב מיד, "'ולדימיר', המדובר אליך ברגע זה ובדרך
כלל, 'עלם' המחזר, מרגיש טוב בחברת נשים, ואלה משתגעות
מהסיפורים שלו, נער, הוא בדרך כלל מופיע כשאני מחזיק את הבובה
שלו, נערה גם היא בובה שעוד לא פגשת, זעפן, שאני מנסה להסתיר
מהעולם אבל אין לי שליטה מלאה בו, ואם הייתי מצליח בכך לא
הייתי זקוק לעזרה, וכמובן, אחד שאני אוהב מאוד, שהוא בעצם נשי
מאוד, אני קורא לו עלמה ו... זהו."
הגר ספרה אותם על אצבעות ידה מתחת לשולחן. "מי השביעי?" שאלה.
פפניק השתתק, מבטו הפך מרוחק, הוא לא היה שם יותר, אז מי היה,
מישהו חייב להיות. דקה לאחר מכן, הביט בשעון.
"סליחה דוקטור," אמר, "גזלתי ממך הרבה יותר זמן מהמגיע לי."
קם ניער משהו דמיוני מברכיו, "יש לי קצת זמן עד שתבוא ההסעה,
ברשותך אלך קצת לסדנא. מחר מתחיל סוף השבוע שלי בברבי, לא אוכל
לעבוד עד יום ראשון."
"אני מצטערת פפניק," נזעקה, "לא אוכל לשלוח אותך לסדנא לבד,
אתה יודע שאין שם אף אחד כעת."
"חשבתי," אמר מהסס, "חשבתי שמיכל תוכל ללכת להשגיח עלי."
"בשום פנים ואופן לא! אמרה כועסת, ולא הבינה למה, "מיד ינסה
עלם להשכיב אותה..."
"היא ילדה גדולה," אמר, "עלם לא יעשה לה דבר נגד רצונה."
"אני לא בטוחה מה רצונה," אמרה והתחרטה, כן זו הייתה טעות,
עלם הופיע כבמטה קסם, "קנאית," אמר בשרמנטיות, "את לא צריכה
לקנא, כולנו מאוהבים בך."
"הגר," נשמע קולה של מיכל באינטרקום, "שי ממתין." על פי קולה
המחויך הבינה שהאזינה לשיחה דרך האינטרקום. רצתה לנזוף בה, אבל
אז הייתה חייבת להודות בקנאתה, וחוץ מזה אולי לא האזינה כלל,
וזה הכול פרי דמיונה.
"מיכל, היכנסי רגע בבקשה." אמרה, לא נותרה לה ברירה. "מיכל,
אני יודעת שאין לך בדיוק את ההכשרה לכך, אבל את בחורה חכמה..."
החלה להגיד, מיכל הפסיקה אותה בחוצפה, "שנים לא שמעתי
קומפלימנט כזה, מה אני אמורה לעשות?"
"לא הרבה," ניסתה לשוות לקולה סתמיות שגרתית, "רק להשגיח על
פפניק בסדנא, אם יהיו לך בעיות זמזמי לי ואבוא מיד."
"אני בטוחה שהוא לא יפגע בי לרעה, אשמח לראות איך הוא עובד,"
אמרה וצעדה לעבר הדלת, פפניק צעד בעקבותיה ללא היסוס.

14. היצור השביעי
כשניכנס שי מיהרה להביט בשעון, לוודא שלא המתין יותר מידי, חמש
דקות איחור לא נחשבו ולכן יכולה הייתה לוותר על ההתנצלות. היא
קמה לקראתו וקרבה את לחיה לנשיקה ידידותית. בפעם הקודמת זה פעל
עליו לטובה, חשבה, ולא אהבה את הציניות של עצמה. אבל זקוקה
הייתה לכל משאב שיכולה הייתה לגייס, ידעה שהמפגש הזה הוא
קריטי.
שי התיישב ודווח על התקדמותו של פינחס: "הוא השתלט יפה על
הטכניקה של התגברות על תקלות דיבור, והוא מתחיל לנצל אותה
באופן מעשי. דיבורו עדין נשמע מלאכותי משהו, מתנגן ומודגש
במקומות הלא נכונים, אבל זו רק ההתחלה. בינתיים נראה שהוא החל
לצבור ביטחון עצמי. את יודעת הגר, כמו שדורשים מאלכוהוליסטים
בגמילה להיות מסוגלים להגיד: 'אני אלכוהוליסט' כך חשוב שמגמגם
יהיה מסוגל להגיד, ללא מורא: 'אני מגמגם,' היום הוא אמר את זה,
ואפילו חייך. אני מאמין שעלינו על דרך המלך."
"איזה דו"ח מפורט," אמרה בהתפעלות, "ממש מקצועי, אולי תחליף
מקצוע ותלך להשתלם בפסיכולוגיה, אני בטוחה שתהיה גדול, וגם
תרגיש נפלא."
- "אולי, אפתח בקריירה שנייה, מי יודע."
"ברשותך נעבור אליך," אמרה לאחר שהצליחה לסלק ממוחה את פפניק,
שהמשיך להעסיק אותה, כל זמן ששי דיבר. היא ידעה לפצל קשב, ולא
איבדה דבר מדיווחו של שי.
"היום אני רוצה לדבר," אמרה, "על גילוי עריות." מיד הבינה שזו
פתיחה גרועה, שי חייך למראה מבוכתה. "טוב," ניסתה שנית, "בוא
נגיד שאני רוצה לדבר על היחסים של אבא שלך עם נכדתו."
"כמה שאת רעה," אמר, רצה לקום וללכת.
"אני מצטערת," אמרה בעצב, "הייתי בוטה, אבל אנחנו חייבים לדבר
לעניין בסופו של דבר." שי קפא על מקומו, "אתה לא יכול לדרוש
ממני לטפל ב... כעסים שלך, אם אתה לא מספר לי את הספור כולו.
עד עכשיו הייתי 'אלייזה') תוכנה מטופשת שיוצרת רושם של מטפל
פסיכיאטרי) , למרות הציניות המלווה את הדבר, יש הבדל בין מטפל
אמיתי ל'אלייזה'."
שי נרגע וחזר לשבת, "היה קשה לי להגיד את זה במפורש, אבל רציתי
שתביני."
- "כן אני מודה, לקח לי הרבה זמן להבין, אם כי הרמזים היו שם
מהמפגש הראשון. אין יותר סודות, אז ספר לי מה אתה יודע ואז
נראה אם אפשר, או צריך לעשות משהו בעניין."
למרות גילוי הקלפים הייתה השיחה בנושאים אלה קשה על שי. הגר
המתינה שיירגע מההתרגשות הרבה, ויספר את סיפורו.
"לא עלה הדבר על דעתי," פתח, י' הייתה מבקרת רבות את הסבא שלה
בביתו. היא אהבה לעבוד בגינה, ואצלו הייתה חצר גדולה עם עצי
פרי. הוא גם היה חביב אליה מאוד. היא הייתה ילדה יפה ומקסימה.
אמה הייתה רוב הזמן בדיכאון, אחיה התנכל לה בכל הזדמנות ואני
הייתי עסוק בעבודתי ובאהבותיי." שי נאנח, "סבא היה פנוי, זמין,
אלמן וסקס מניאק. כל השנים האלה שמור היה הדבר בסוד, בראשה
הקטן והחמוד. ההתנהגות החריגה שלה הוסברה על ידי הפרמטרים
הקשים האחרים, לא נראה היה שחסר משהו במשוואה. עתה מתברר שאת
הנתון העיקרי, לא ידענו, כלומר לא ידעתי."
"איך זה נודע לך דווקא עכשיו?" שאלה הגר, כדי לעודד אותו
לספר.
"בסיפור שכתבתי אני עורך חשבון נוקב עם אבא שלי, וזה עורר
ויכוח משפחתי, סיפרתי על כך ל-י'. והיא להפתעתי פתחה את לבה
וסיפרה על 'היחסים המיוחדים שלה עם סבא'. 'בהתחלה זה נראה לי
בסדר,' סיפרה לי, 'נמשכתי לזה. בייחוד שקודם גם הבעל השיכור
והמגעיל של השכנה עשה בי דברים כאלה.'" שי לא מסוגל היה
להמשיך, הוא נראה תשוש... "רציתי, לאחר שנים רבות שלא חשתי
כך," המשיך שי לאחר שתיקה ארוכה, "רציתי להיעלם, לא להיות,
הרגשתי שאיני ראוי לחיים הטובים שיש לי עכשיו, פשוט אני לא
ראוי. ואז באתי אליך."
"ואני," סיכמה הגר, "ואני אכזבתי אותך."
- "במידה מסוימת, בעיקר ביום הראשון שבו ניסית להיות
רציונאלית, מדעית, ואני רק רציתי ליטוף, התחשבות, נחמה."
- "כן, שי, אני רק בת אדם, שעושה שגיאות כמו כל אחד אחר. אבל
אני לא בטוחה שהנחמה שחיפשת הייתה מרגיעה אותך. אתה חיפשת
אובייקט להטיל בו את הכעס שלך. כי האדם שאתה כועס עליו, וגם
קצת אוהב אותו, אינו נגיש, אתה לא יכול לפגוע בו יותר, וזה
התסכול הגרוע ביותר."
"אז הטלתי את הכעס בך," הסכים איתה, "ואני מתנצל על כך."
-"אם לא היית אתה, עם האופי הפציפיסטי שלך, הייתי מציעה לך
לקנות שק אגרוף, להכות בו, לקלל אותו בכל יום, עד שייגמר בך
הכעס."

היה זה יום טוב, הגר חשה מרוצה, לפני שהלכה הביתה יצאה לסיבוב,
כדי לוודא שאינה נועלת מישהו במרפאה. בעצם בקשה לבדוק מה קורה
בין פפניק ומיכל. היא הגיעה לסדנא, לא היה שם איש, הביטה
בשעונה פפניק עזב לפני חצי שעה. ומיכל...?
היא צלצלה לדור: "שלום, מדברת הגר, רציתי לוודא שוולדימיר
פפניק הגיע אליכם בריא ושלם?"
"הגר, מה עשיתם לו? הוא מקסים, כולנו התאהבנו בו." השיבה
דורית, מזכירתו של דור.
לפתע תהתה על הדמיון של שמותיהם, 'צרוף מיקרים? לפי רדפילד...
שטויות' אמרה לעצמה, 'יתכן שדור בחר אותה בגלל שמה.'
- "אני מבינה שהוא אצלכם."
- "כן, אצלנו, מה הדאגה הפתאומית?"
- "שום דבר מיוחד, רק מוודאת."
על מדף בגובה העיניים נפרש וילון שהסתיר את תכולתו, ללא מחשבה
יתרה היא הסירה אותו. היו שם שלוש בובות, יצירותיו של פפניק,
ללא ספק. נער, נראה ממש ילד חי, עם מבע שובבי ממזרי, כזה שיכול
להיות נחמד אבל גם בלתי נסבל. ממש עבודת אומנות. לידו ישבה לה
נערה, יפהפייה, מתגרה, שופעת סקס אפיל. והשלישית, קשה היה לדעת
מה זה. נחש? דרקון? משהו מפלצתי, לא אנושי, רק פניו היו פני
אנוש, מוכרים מאוד, למרות הקונטור הנחשי, הגר נרתעה, זו הייתה
מהדורה מעוותת אבל ברורה וחזקה, של פניה.
היא חשה אי נוחות מהחדירה לפרטיותו, אבל דאגה רבה מתדמיתה
בעיניו. האם ימשיך לתת בה אמון? האם תוכל להתייחס אליו באותו
בטחון, מבלי להסגיר את העובדה שראתה את היצור השביעי? איך תוכל
לדעת שאינו רוצה להיפטר מהיצור השביעי על ידי חיסולה שלה. עם
מי תוכל להתייעץ? 'דור? הוא הזהיר אותי מפניו,' חשבה, 'אבל
הבטיח לעזור לי.'  ושוב, כמו כלואה בלופ אין סופי, אבדה מיד את
כל האנרגיה, כמו אבוב שרוקן מאוויר. 'יש כאלה שמעניקים לך
אנרגיה,' אומר רדפילד, כל שיחה אתם תמלא אותך מרץ ואופטימיות,
ויש כאלה שגוזלים ממך אנרגיה ומשאירים אותך מרוקן ומדוכא';
בפפניק, היו שניהם. ניסתה להיות רציונאלית: 'איך אני יודעת
שהוא שונא אותו, כלומר אותי, הרי בנפשו המעוותת כל כך יכול
הנחש... דרקון... השטן הזה להיות אהוב, האם לא אמר עלם שכולם
מאוהבים בי? למה אני חושבת במושגים אישיים כל כך?' חשבה,
'המרחק בין הייצוג של דמותי כשטן, עד האפשרות שיפגע בי, הוא
מרחק עצום. גישה זו יכולה לנבוע מכך שאיני נענית לחיזוריו
ושומרת את יחסינו במישור הטיפולי.'

15. פזלים
'הקושי העיקרי שלי,' חשבה לעצמה בדרכה הביתה, 'שאני מנסה
להרכיב כמה וכמה פזלים בעת ובעונה אחת, ואז מחשבתי מדלגת מאחד
לשני ואיני מסיימת אפילו אחד.' היא החליטה לנסות דרך שונה
במקצת, ותעלה זאת בשיחת המטפלים הקרובה. ככול שניסתה לנקות את
ראשה מפפניק והיצור השביעי, כך מצאה את עצמה יותר מעורבת,
נרגזת ומוטרדת. 'איך יהיה בשבוע הבא, אולי לא ירצה לראות אותי
כלל. אולי כל הטיפול, כל האמון שבניתי בעמל רב, קרוב
להתמוטטות.'
כדרך הרגל מצאה את עצמה ליד הבית, רון ויובל ממתינים בדלת
פתוחה, כמהים לקרבתה. 'אני חייבת,' אמרה לעצמה, 'אני חייבת
להפסיק לחשוב עליו, אני חייבת את זה למשפחה.'
לא היה סוף שבוע מוצלח, למרות שנסעו לים, שחו והשתדלו להראות
שמחים, בלילה האחרון התעלסו, כדי לפרוע מעין חוב, אחד לשני.
ללא דמיון והשראה, בלבה אמרה: 'זו לא הייתה אהבה, זה היה
זיון.' עתה כשניצבה בפתח בית החולים להשתלמות השבועית, מצאה
שאינה מתוחה יותר, לפחות היום לא תראה את פפניק, לא את מיכל
הצינית, לא את שי, לא את פינחס ולא את נורה המעצבנת, עם האימא
שלה שדוחפת אותה לאבדון, באהבה ורצון טוב. היום תשוחח שיחה
פילוסופית עם יעקוב, ושמעון, תרצה את רעיונותיה החדישים בפני
הצוות הרפואי של בית החולים, כשהם ממתינים למוצא פיה, או אולי
לטכס הקבוע של הפלת הטוש, והרמתו.
ליד המיטה של שמעון הייתה התקהלות, רופאים, אחיות ובני משפחה,
כולם מודאגים ומתלחשים זה עם זה.
"מה קרה?" שאלה מישהו שנראה כמו קרוב משפחה.
"רב שמעון החליט 'להחזיר ציוד'," הסביר בקול סתמי, "מי את?"
"הגר," השיבה, "שוחחנו..." לפני שהספיקה לסיים את המשפט הושיט
לה בן שיחה את ידו: "הגר?" אמר בהתפעלות, "סבא שלי לא הפסיק
לדבר עליך, לעת זקנה התאהב בך." שמי אופק, כן אהבתי אותו, גם
אם אני מנסה להראות קשוח."
הגר ראתה את הברק בעיניו וידעה שהבחור כן. "אני כאן," אמרה,
"לסייע במקרים כאלה, אם תרגיש שאתה יכול לנצל כתף לבכות עליה,
בוא לראות אותי."
איש לא בכה בקול, המבקרים הקיפו את המיטה, הסתודדו ביניהם
והתלחשו. כאילו לא להעיר את המת. ללא ספק אהוב היה על בני
משפחתו, אם כי מותו בשיבה טובה התקבל בהבנה. בעיקר העירו שפניו
השקטים מוכיחים שלא סבל, להפך הוא קיבל בשמחה את 'מלאך
המוות'.
הגר פרשה מהם, המשיכה בדרכה במרץ לעבר המשרד. ההרצאה שלה נקבעה
לעשר, הייתה לה שעה לסכם לעצמה את מה שתאמר.
"הגר!" קרא מישהו לעברה, "רגע! עמדי! למה תמיד את רצה?"
היא פנתה לאחור בחיוך, אכן היה זה שי, ללא ספק הדה-ז'וו לא
היה מיקרי.
"מה מביא אותך לבית החולים?" שאלה, "אתה מבקר מישהו?"
"כן," השיב מרוצה מעצמו, "אותך. אם תסכימי, הייתי רוצה להצטרף
להרצאה שלך. סיפרו לי שההרצאות שלך הפכו מהפכניות."
"יש לך מרגלים," אמרה בקורת רוח, "כן אני ערה לכך שסוף סוף אני
יכולה להגיד דברים שאני מאמינה בהם, גם אם אינם מקובלים בחוגי
הפסיכיאטריה. דע לך," החזירה לו מחמאה, "שיש לך חלק בדבר. אתה
תמיד מעודד אותי לחשוף את דעותיי ולא לחשוש. אז בשעה עשר בחדר
108. להתראות."
חדר 108 היה קטן מדי, כנראה ששי עשה לה יחסי ציבור, ביקשו אותה
לעבור לאודיטוריום.
תחילה חשה פרפרים בבטן, לא ידעה אם בגלל נוכחותו של שי, או
בגלל הנושא שהיא עומדת 'להרים'. אולם ברגע שנכנסה לאולם תקפה
אותה פאניקה אמיתית. היו שם כמעט כל מנהלי המחלקות, והיא הרי
עומדת למתוח ביקורת לא רק על המערכת הפסיכיאטרית, אלא על שיטות
העבודה בכלל. היא הכתירה את נושא הרצאתה בשם: "חידושים ומסורת
ברפואה." ומשום מה כולם רצו לשמוע מה שיש לה להגיד בנידון.
"חז"ל אמרו," התחילה את הרצאתה בצורה מאוד לא שגרתית, היא לא
סבלה את אלה שמרבים לצטט את חז"ל, "במקום שאין אנשים, השתדל
להיות איש. מי מאתנו יכול לקום ולהגיד, היום הייתי איש?" היא
הביטה בחיוך על פניהם הנדהמים של עמיתיה, "אף אחד לא קם?"
התגרתה בהם. "מה קרה למקצוע ההומניסטי ביותר? הוא הפך להיות
טכני עד לזרא. שנים שהרופאים לא רואים אנשים, הם רואים מקרים -
הו כן, אני יודעת שיש כאלה... אלה שמשלמים... - סליחה לא את זה
רציתי לומר." שי תמה אם הייתה זו פליטת פה. "אולי נזכר
בהיסטוריה," המשיכה, "הרפואה ניתנה רק לפיאודלים. עשו להם
הקזות דם, עלוקות, טיפלו להם בגאוט, (פודגרה, מחלה שפגעה
בעיקר בעשירים)
אצל הנתינים לא היה גאוט, ואם היה, למי זה
היה איכפת. הרופא טיפל במשפחה אחת, אולי בכמה, אותן הכיר
אישית. לא שהטיפול היה טוב יותר מאשר היום - בהרבה מקרים מתו
מתחלואים שהיום אינם מעוררי דאגה, אם בודקים מה העלה את תוחלת
החיים הממוצעת בצורה דרמטית כל כך, נמצא שזו בעיקר ההיגיינה -
המהפכה התעשייתית הביאה את הסרט הנע, ומבלי שהתכוונו הפכנו
'סוגרי ברגים', ובעיקר נכון הדבר בבית חולים. כשחולה מוכנס
לבית חולים, הוא מפורק למחלותיו, למשמרות בית החולים, לרופאים
תורנים. איש אינו מנסה לרכוש את אמונו, שום רופא לא מקבל
אחריות עליו, אף אחד הוא לא החולה של דוקטור ברקוביץ, או של
דוקטור חדד. הוא חולה תורן של רופא תורן." הגר היססה אם להגיד
סוף-סוף את מה שהתכוונה, "אני יודעת שאני לא מדייקת. אפשר
לשמוע מידי פעם בהחלפת משמרות את האחות לוחשת: 'הוא של דוקטור
רבינוביץ,' ואני לא צריכה להסביר לכם, איך הוא הגיע 'למעמד
הזה'."
שקט היה באולם, למרות שלא היה שם רופא בשם רבינוביץ רבים
הורידו את ראשם.
"אז אולי הגיע הזמן לחשוב מה מרגיש המטופל שלכם. אולי תהליך
הקבלה יכלול גם הכרה אישית בין המטופל והמטפל. מישהו שיגיד
לחולה: 'אני הרופא שלך, האחריות עלי, אני אקבע את הטיפול, לא
תמיד אהיה לידך, אבל הצוות ימלא את הוראותיי, כל שינוי או
סימפטום חריג ידווח לי, עשרים וארבע שעות ביממה, ואני הכתובת
לתלונות ושאלות.' לא שינוי מהותי מבחינת שעות העבודה, השינוי
בעיקר ביחס, הבה נחזיר לבית החולים את אותה ברית שקיימת בין
רופא משפחה טוב ומטופליו."
איש לא הפסיק את הגר, הייתה תדהמה, היא הביטה בפניהם של
עמיתיה, אחדים נראו מוטרדים, אם כי לא ידעו מה בדיוק הם רוצים
לשאול.
"שאלות?" עזרה להם.
סטז'ר צעיר הרים את ידו בהיסוס: "דוקטור," פנה אליה, "עם כל
הכבוד הראוי, את אינך חלק מהצוות הקבוע שלנו, את אורחת לרגע,
איך הדברים האלה נוגעים לך, מה מהדברים שאמרת יכולה את
ליישם?"
"שאלה טובה," החמיאה לו, "הרי אצלי בעצם הבעיה שונה. המטופל
הוא שלי, רופאים אחרים לא כל כך מעורבים, ישנה זיקה מוחלטת בין
מטפל למטופל. אבל שיטת הסרט הנע, חדרה בכל זאת גם לפסיכיאטריה.
אולי לא התכוונו לכך, אבל אני מוצאת את עצמי מפוצלת בין
הפציינטים שלי. ראשית מבחינת הזמן, אני לא יכולה לקדיש לאף אחד
מספיק זמן. אני מספקת רפואת נפש בסרט נע; אחד יוצא אחד נכנס.
לא פעם אני מוצאת את עצמי מעבירה, מבלי משים, 'חיידקי נפש' בין
המטופלים. אין לי מתי להתנקות, אתם רוחצים ידיים, בין מטופל
למשנהו, אני זקוקה לשטיפת נפש' וזה הרבה יותר מסובך. יתרה מכך,
בעבודה שלי ישנה מעורבות רגשית חזקה ביותר, לפעמים הזדהות.
בניסיון להבין את המטופל, אנחנו מנסים להרכיב את הפרופיל שלו
משברי מידע שהוא מספק, במודע או שלא במודע, מה נאמר? איך נאמר?
התצליל, שפת הגוף, מבע הפנים, הידיים. לפעמים הזכרה של פרט
גורמת לשינוי קטנטן, לקיפאון של שנייה, ובדיוק את זה אנחנו
מחפשים. הרבה מאוד בנוי על אינטואיציה, על הכרת המטופל מקרוב.
איך אני אמורה להישאר קשובה ברמה כזאת, כאשר דקה קודם הייתי
מעורבת עד מעל הראש בסיפורו הטרגי של זה שלפניו, והוא עדין
מהדהד לי בראש? נסו לתאר לכם שאתם צריכים להרכיב סימולטאנית,
חמישה פזלים שונים, ללא מודלים, כולם רבי חלקים, והחלקים של
כולם קטנטנים ומעורבבים בערמה אחת. אתם בודאי תמהים מה ניתן
לעשות בנידון? יש לי כמה הצעות לשיטה אלטרנטיבית. אני מעדיפה
להציג אותם לראשונה, אצלנו במרפאה, אם יאפשרו לי לגזול את שעת
המפגש היומי של המטפלים. אני חייבת גם לראות את תגובת
המטופלים, כי בראש וראשונה זה נוגע להם."
"אני מקווה," החלה מסכמת, "שהעליתי מספר בעיות, הצעתי מספר
פתרונות אפשריים שאולי כדאי לנסות וליישם. תודה."
היה שקט באודיטוריום אף אחד לא פצה פה, מישהו ניסה למחוא-כף,
אבל איש לא הצטרף אליו והוא הפסיק נבוך. הרופאים הבכירים
שהתרכזו בשורה הראשונה, נשארו לשבת מהורהרים. הגר פנתה לעבר
יציאת הבמה, ואז הרופא הראשי החל מוחא כף בהיסוס, ואחריו כולם.
הגר זכתה לתשואות כאילו הייתה כוכב תקשורת, ונהנתה מכל רגע.
בבית הייתה חסרת סבלנות, התמסרה לתביעותיו המיניות של רון,
אולם לא יזמה דבר. היא השמיע קולות מזויפים של אורגזמה, וידעה
שאינו מאמין לה. היא ניסתה לשוחח אתו, להסביר לו שזו תקופה
קריטית בקריירה שלה. אבל הוא עסוק היה בחשבונות הקטנוניים של
היחסים ביניהם. עד שהתפרצה לעברו: "הקשב לי רגע אחד!" הוא
נרתע, נסגר בתוך עצמו, 'גם אני יודעת' חשבה בליבה, 'לגזול
אנרגיה ברגע,' ואז חייכה מפויסת: "אני מצטערת על הצעקה, אתה
מוכן עדין להקשיב לי? אולי לייעץ לי? אולי לתמוך בי?" רון הנהן
ללא התלהבות.
"אני מתכוננת להרעיד במרפאה את אמות-הספים, בסך הכול זה נראה
שינוי קוסמטי, אבל אני מאמינה שיעשה פלאים, לכולם, מטפלים
ומטופלים." אמרה בנשימה אחת.
"אז איפה כאן הבעיה?" התפלא, "לכל היותר לא יישמו..."
"לכל היותר," הסבירה, "לכל היותר יזרקו אותי מהעבודה."
"אם את מאמינה בזה, אינך יכולה לוותר. אני לא מאמין שיזרקו
אותך, לכל היותר יקראו אותך לסדר. לכי על זה, אני מאחריך."
סיכם.

16. כל כולי
במרץ רב נכנסה לשיחת המטפלים, לא נתנה להם להתחיל ולברבר, מיד
כשנפתח הדיון בקשה את רשות הדבור: "אני מבקשת את עזרתכם,
בתמיכה בפרגון, ובעשייה." שקט השתרר, הרצינות והדרמטיות לא היו
אופייניים להגר, "ברור לי שמה שאני מבקשת מתנגש עם דוקטרינות,
בעיקר עם התפיסה שיש לחלק את זמננו באופן שווה בין המטופלים.
נכון הדבר נראה על פניו צודק, אבל הוא לא יעיל. אני רוצה לנסות
דבר אחר. היום אני מבקשת שחרור מהפורום, לי ולמטופלי הקבועים,
אני מבקשת להציג להם את הרעיון, להקדיש יום תמים למטופל אחד."
"ומה עם השאר?" שאלה עמיתה.
"לכל אחד מהם ארצה להקדיש יום," הסבירה, "וזאת לפי שיקולי,
בדרך כלל לוקח זמן לדברים להבשיל, ורק כשארגיש שהוא מוכן אבקש
להקדיש לו את היום המיוחד. אנסה להציג את היום המיוחד כפרס על
התקדמות. זה ייצור תחרות ביניהם, צריכים להיזהר כמובן,
שהדומיננטיים לא ידרסו את 'המסכנים'."
ידידיה הטובים התלהבו, מתנגדיה התנגדו, והשאר היו אדישים. לא
היה לעמדותיהם כל קשר עם מהות הדברים. 'הכול משחקי כוח'. ציינה
לעצמה בצער. אולם מכיוון שלא היה אף אחד נחרץ מספיק כדי למנוע
זאת, כמו במקרים רבים אחרים, החליטה לפעול. ברור היה לה שאם
תצליח, יזכירו כולם שלא מנעו ממנה את המעשה ואם תיכשל יזכירו
שלא נתנו את ברכתם.
הגר לא המתינה עד שמנהל הפורום יפתח, כפי שנהוג, רק התיישבו
כולם בפורום הטיפול הקבוצתי, התייצבה במרכז מעגל היושבים:
"הקשיבו בבקשה!" אמרה בקול רם, "ברשותכם אגזול כמה דקות
מזמנכם; אני מבקשת ברשותו של מנהל הפורום," הביטה אליו, ראתה
שפיו נפער להגיד דבר מה, אולם ההפתעה מנעה זאת ממנו. "אני
מבקשת," המשיכה כאילו סוכם הדבר ביניהם, "ממטופלי הקבועים
לפגוש אותי מיד במשרד לשיחה, ברגע שנסיים תוכלו לחזור
לפורום."
היא יצאה מהחדר, הספיקה לשמוע רחשים ולחשושים. פפניק הצטרף
אליה מיד, נורה ופינחס נסחבו מאחור, רינה הלכה לצידה, מחככת בה
בכוונה את זרועותיה. נזכרה שרצתה להקדיש את היום הפרטי הראשון
לשי, שלא היה בין משתתפי הפורום. אבל היה זה 'היום שלה' שי
במקרה המתין לה במשרד. במקרה?
"כשאני מסתכלת עליכם," החלה בדבריה, ולפתע ברור היה לה לאן היא
הולכת מכאן, "אני מתחילה להטיל ספק ביעילות הטיפול."
היא הביטה בנורה שהתקפלה כמו עלה נובל, כאילו כל החיוניות נטלה
ממנה. פינחס הביט בהערצה אילמת בשי, תמה ודאי אם גם הקשר עם שי
נמצא בסכנה. רינה נעצה בה מבט מרוכז, מנסה ללכוד את מבטה,
ופפניק... הגר הביטה בו בסקרנות, זרועו מחבקת באהדה את כתפיה
השחוחות של נורה, עלם? כנראה לא, לא היה שום דבר מיני בחיבוק
הזה. ולפתע הייתה לה הארה: 'לא עשיתי את כל המהומה אלא כדי
להיות יום שלם עם פפניק' אמרה לעצמה, 'אני מטורפת'. לא יכולה
הייתה לחזור בה, גם לא רצתה, מידי פעם חייבת הייתה
לעשות-מה-שבראש-שלה.
"בבקשה אל תיבהלו", המשיכה לבסוף, "אני לא הולכת לאף מקום.
הבנתי לאחרונה, שיעילות קטעי הזמנים שאני מקדישה לכל אחד מכם,
אינה שווה בשום מקרה לסכומם. אני מאמינה שאם יום בשבוע אתנתק
מכל עשייה אחרת ואקדיש את כל היום, ואולי את כל היממה, לאחד
מכם, יקדם הדבר את הטיפול. בכל מקרה לא אעשה זאת אם לא נגיע
להסכמה. אז מה דעתכם? נורה?"
נורה ניסתה להזדקף, המצב לא היה גרוע כל כך, עדין תוכל להשתתף
בפורום ואם לא תהיה הגר במקום תוכל לבלות יום עם עצמה, להכין
את היום הגדול בו תהיה הגר שלה בלבד. "בואי נבדוק," אמרה
בהגיון מתמטי, "כמה ימים נשארו לנו," היא ספרה את הימים על
אצבעותיה, "שלושה ימים בשבוע? באמת לא מספיק, אבל אם כל אחד
יאגור את מה שיש לו להגיד ליום המיוחד שלו, אז המפגשים האישיים
יתקצרו, ויותר מכך אני מציעה שאותו אחד שהקדשת לו יום, יוותר
על המפגש האישי במשך שבועיים, זה בסך הכול יסתדר יפה." סכמה את
עמדתה.
כולם הנהנו בהסכמה. רינה הביטה מסביב, נרגשת: "רציתי להגיד לכם
את זה גם ללא השינוי, אבל חיפשתי הזדמנות. אתם כולכם ידידי,
ניחמתם אותי ברגעים קשים ושמחתם אתי כאשר היה לי טוב. אז תהיו
הראשונים לדעת: הכרתי בחור, נחמד ונורא טוב לנו ביחד, אז אני
מרגישה קצת שרלטנית להמשיך ולדבר על כמה שרע לי... אז..." היא
היססה, "אז אני מרגישה שאני לא זקוקה למסגרת טיפולית," אמרה
לבסוף בלשון דיפלומטית, "אבל אני מבטיחה לבקר אתכם לפעמים,
אולי אביא גם את אורי..."
הגר הרגישה כמו אחת שעברה מבחן בהצלחה, סוף-סוף יצאה אחת לחיים
מרצונה, מצד שני תחסר לה... כן הפרדות קשות תמיד: "בכל פרדה
טמונה התחלה של משהו חדש." ציטטה ולא זכרה מה.
פינחס ששתק בדרך כלל, בגלל החשש שלא יצליח לסיים את דבריו מבלי
להיתקע, דיבר: "גם אני מרגיש," אמר באומץ, "שהגיע הזמן שאפרח
לי מהקן. את מה שלא השגתי במשך שנים בפסיכו תרפיה, השגתי בקלות
יחסית, בטכניקה שלמדתי משי. כפי שאתם שומעים, כמעט ואין לי
בעיה. למה להצטנע, לא 'כמעט' אין לי בעיה יותר. תודה שי," הפנה
את דבריו אליו, "אני מקווה שנתראה, כחברים, מכאן אני לוקח
פיקוד על עצמי."
הגר שמחה, אבל הרגישה נבגדת: "כולכם עוזבים אותי? זה סוג
העבודה שלי, היא מכלה את עצמה. אבל ליום הזה אנחנו מכוונים כל
הזמן. אני בוטחת בכם אבל אם תצטרכו, תמצאו אותי כאן. בכל אופן
תמיד אפשר לעשות כנס מחזור." חייכה בעצב. "שי?"
"אני אנסה לדבר בלי הרבה פילוסופיה," אמר בחיוך, "ואתם יודעים
כמה זה קשה לי. באתי ללא ציפיות, ומצאתי מה שידעתי כל הזמן,
שהדרך הטובה ביותר לטפל בעצמך היא לתת מעצמך לאחרים. גם אני
חושב שזה ביקורי האחרון, בינתיים. פינחס פורש, ואני מודה לו,
ולך הגר על הברטר. אוהב אתכם." סיים כשעיניו דומעות.
הגר ניסתה להסתיר את התרגשותה, ממש לא הבינה איך התרכזו כל
הפרדות ליום אחד. הייתה לה תחושה של ניקוי השולחן, אולי יהיה
מקום למשהו חדש. "נורה?" אמרה.
נורה שיחררה עצמה מחיבוקו של פפניק, הביטה בה בזוית העין,
רגועה לחלוטין: "אני נשארת," אמרה, "יש לנו חוזה עד סוף השנה,
אחר כך נראה."
"פפניק?"
"מתי את מקדישה לי יום? יום ראשון מתאים לך?"

17. העלמות
סוף השבוע עבר בעצלתיים, הגר ניסתה לשוחח עם רון על השינוי
שעומדת  היא לנסות. "יום אלף הקרוב יוקדש כולו לפפניק." ניסתה
להסביר לרון, "הודעתי לבית החולים שלא אבוא להשתלמות, בינתיים
איבדתי בשמחה שלושה מהקבועים שלי, וגם שי יפסיק לבוא למרפאה."
"ברוך שפטרנו," הביע רון את שמחתו בגלוי, "אם כי אני מרגיש לא
כל כך בנוח בנוגע לפפניק, את מתחילה להיכרך אחריו."
"תפסיק," התחנחנה, "אני מאושרת לעורר את קנאתך, אבל פפניק
מסקרן אותי ברמה של פרויקט חדש, ותו לא."
"הבעיה," נאנח רון, "הבעיה היא שאצלך 'הפרויקטים' הם אלה,
שהופכים אותך לפרויקט שלהם."
הגר ניסתה למנוע את הויכוח ההולך ולובש צורת מריבה, היא הצמידה
את שפתיה לשלו, וביד אחת החלה פורמת את כפתורי חולצת הפיז'מה
שלו...
כשהגיעה מוקדם מהרגיל למרפאה המתין לה פפניק, מצוחצח, מבריק
ושרמנטי. הוא נשא על כתפו תרמיל גדול. "הי עלם," ברכה אותו
לשלום, מה יש לך בתרמיל?"
"הבובות של פפניק," השיב בשיא הטבעיות, "הוא לא מוכן היה לזוז
בלעדיהן. אולי הוא צודק. אצלך אף פעם אני לא בטוח אם אני
'עבודה' או 'אהבה'."
בכל זמן אחר הייתה הגר דוחה את רמזיו הברורים, אלא שהוא היה
נחמד כל כך... או אולי חששה לקלקל את היום המיוחד לפני שהחל,
אמרה:
"אני אוהבת את העבודה."
הוא נכנס לג'יפ שלה, זרק את התרמיל לאחור והתיישב לידה בשמחה
גלויה. היא שלבה הילוך אחורי, סובבה את הרכב ויצאה בחריקת
צמיגים לכביש הראשי.

18. ללא הגר
... הטלפון צלצל, רון המודאג הרים את השפופרת: "הלו מר רון
שוהם?"
"כן," הוא שמע ברקע רעשים שונים; מישהו צעק, מישהו בכה, נערות
פטפטו על שום דבר...  "מדבר פקד ספקטור, מצאנו את הג'יפ... אני
מבקש שתבוא לקחת אותו בעוד שעה, אנחנו מורידים טביעת אצבעות,
ואז נשחרר אותו."
"ואשתי?" שאל ברעד...
"אין בינתיים כל מידע," השיב הקול שמעבר לשפופרת לקונית.
רון הזמין מונית, הסיע את יובל לבית הספר המיוחד, והמשיך
לתחנת המשטרה, לאחר שלושה ימים שביקר כאן נראה לו המקום מוכר,
כמעט כמו הבית.
פקד ספקטור קיבל אותו בחיוך אוהד: "שב בבקשה," אמר, מצביע על
הכסא שלפני מכתבתו.
"אני יודע שהדברים שאומר לא יתקבלו על דעתך," פתח השוטר
בחיוך, "אבל האמן לי, אינך ראשון שאני רואה במצב הזה... טוב,"
אמר משנה את צליל קולו מאוהד לתכליתי, "אנחנו יודעים, קרוב
לודאי, שהגר שוהם בחברתו של גבר, עלו על מטוס ללונדון, שניהם
בזהות שאולה, כנראה מחופשים לאנשים שבדרכוניהם השתמשו. בעלי
הזהות האמיתיים נמצאים בארץ והם נחקרים..."
רון המתין שיגמור את דבריו, אם כי דבר לא חדר את מסך הערפל
שעטף אותו. כאשר סיים השוטר את דבריו וקם ללכת, הלך בעקבותיו
מוכנית. הג'יפ חנה בחצר, המפתחות היו במתג ההצתה. רון התניע את
המכונית, שילב הילוך ויצא לכביש...
רון בכה בלילות, ביום לא הרשה לעצמו לחשוב. תחילה ראה בכך
בגידה, אולם יותר ויותר מצא את עצמו חושב על עצמו ועל עתידו,
ללא הגר. הוא החליט שאינו מסוגל לעבוד בבית, מאחר שפריטי לבושה
וריחה היו בכל מקום. באזור התעשייה היוקרתי הסמוך מצא משרד נקי
ומסודר שלא דרש שיפוץ מידי. לפני שיתחייב על דמי השכירות בדק
באינטרנט את מצב חשבון הבנק, המחשב דרש שיחליף סיסמא היות וזמן
רב עבר מאז כניסתו האחרונה...
מחשבותיו נשאו אותו ליום שנעלמה, רצה לאבד עצמו לדעת, אלא
נוכחותו של יובל הקטן וחסר האונים, אילצה אותו להתמודד
ולהתגבר. תחילה האמין שנחטפה, אותו יצור מוזר בודאי עשה זאת,
ואולי אף הרג אותה באחד מהתקפי הזעם שלו. הוא שמע ממנה על
פפניק, ועל הדמות השביעית, הנחש דמוי הגר, אלא ששבוע לאחר מכן
צלצל הטלפון, לא דברו מצדו השני, רק התנשמו, הוא זיהה את
נשימתה של הגר, והחיזיון היה חזק כל כך, עד שבטוח היה שריח
הבושם שלה משודר אליו דרך השפופרת. לאחר מכן הגיעה גלוית נוף,
מלבד הנמען בכתב ידה הרשלני של הגר, לא נכתב בה דבר. חותמת
הדואר הייתה מעיירה קטנה בסקוטלנד, הנוף ירוק שוויצרי.
מצויד בגלויה ובזיכרון הריח הנודף משפושרת הטלפון, פנה לפקד
ספקטור. הפקד הביט בו משתומם, ואמר: "מר שוהם, הרגע, היא אינה
האישה הראשונה שברחה עם מאהב, אין לנו כל אינדיקציות שהיא
נמצאת בסכנה כל שהיא, אם אתה מתעקש נעביר את הגלויה לבדיקה
במעבדה, ולגרפולוג המשטרתי."
דבר לא התגלה, בכתב היד לא התגלתה כל חריגה, הוא נותר לחוץ
ומתוח כפי שהיה תמיד. "לאמתו של דבר," הסביר לו הגרפולוג, "כתב
ידה על הגלויה נראה מתוח פחות מאשר בכתבים האחרים שהעברת לנו."
יותר לא שמע ממנה דבר, עד ש... בדק זה עתה את חשבון הבנק שלהם.
היא משכה באמצעות כרטיס האשראי סכומי כסף קטנים יחסית, לא יותר
מאשר למחייתה, בצניעות נזירית.
רק חודש חלף, אבל חייו חזרו לשגרה, שגרה מתוחה; כל צעד בשעה
בלתי צפויה וכל צלצול טלפון הקפיצו אותו מיד, וקרעו בשנייה אחת
את הגלד הטרי והדק שניסה לעטוף את פצעי נפשו. הוא ישב בוהה
ומשועמם במסך הטלוויזיה המרצד: המון שחורים הרוגים, אלפי
נעדרים, ילדים עזובים... משלחת רפואית הומניטארית מצולמת
כפרסומת למדינה ששלחה אותה... רון שנא את המסחור ואת הקרנבל
שנוצר מיד סביב אזורים מוכי אסון, לכן לחץ על כפתור השלטות.
בחלקיק השנייה שחלף עד לתגובת הטלוויזיה, נראו לפתע פניה...
האומנם? אולי הדמיון שלו יצר את האשליה? הוא ניסה לחזור לתחנה,
וטעה בכפתור... בבהלה חזר ולחץ על הכפתורים הלא נכונים, עד
שהצליח לחזור לתחנה הם עברו כבר לאייטם אחר. הוא הסתער על
המחשב, וגלש במהירות וביעילות לאתר ה סי.אן.אן. הוא חיפש את
הכתבה היא לא הייתה שם עדין. הוא נשאר מחובר עד שהופיעה:
המלחמה ברואנדה. הוא דפדף בה במהירות נרגש, תמונה ברורה ביותר
עטרה את העמוד. פניה של הגר נראו בה, הכתבים אוהבים יפהפיות.
ידיו של רון רעדו, צריך היה לגייס את כל משאבי נפשו כדי לבצע
פעולה פשוטה של שמירה. הוא נתן הוראת הדפסה, זמן התגובה של
המדפסת נראה לו נצח, לבסוף יצאה התמונה רטובה וברורה.
מה עכשיו? שאל את עצמו, מה אני עושה עם זה? הוא העמיק והביט
בתמונה, ללא ספק הייתה זו הגר, נערית יותר משזכר, שדופה ושזופה
יותר. פניה שידרו עוצמה שלא הייתה בם קודם לכן. בעיניו נראתה
יפה מתמיד. איפה היא עכשיו? הוא הביט בשעון, היא מזרחית מאתנו,
היא בודאי ישנה באוהל של המשלחת ההומניטארית. לבד? האם פפניק
עדין איתה? אולי היא משתעשעת בחברתו של איזה פרחח צעיר, זה
שנראה בקצה התמונה, מביט בה בכמיהה, או אולי זה רק דמיונו, או
אולי בחרה לנסות את אחד המקומיים, אומרים שלשחורים יש תכונות
מיוחדות, שלרון יהיה קשה להתחרות בהן...

19. פפניק לוקח פיקוד
כשהגיעו הגר ופפניק לשדה התעופה, לא ידעה לאן יטוסו, אבל פפניק
לא אפשר לה לחשוב ולהסס, הוא כמעט גרר אותה לעבר הדלפק, מספר
הנוסעים היה קטן, פפניק שלף שני דרכונים וכרטיסי טיסה. הם עברו
את הבדיקה הביטחונית ללא בעיות המשיכו לדלפק, מסרו את
המזוודות...
"אדון וגברת ספיר," סכמה הדיילת את הפרוצדורה, "שתהיה לכם טיסה
נעימה." הגר ניסתה להסתיר את הפתעתה, איך הפכה במחי יד לאשתו
של פפניק, המציג עצמו כספיר.
"איך קוראים לנו?" שאלה לאחר שעזבו את הדלפק.
"שי ושרה ספיר ," השיב בנחת, "זה פתר לי בעיה אחת, לא צריך
הייתי להחליף את התמונה שלך, את ואחותך דומות למדי, את התמונה
של שי רק ריטשתי במקצת."
הם טסו ללונדון, תפסו טיסה מקומית לגלזגו והמשיכו במונית
לניוטון עיירה חמודה ורטובה, שם מסתבר היה לפפניק קוטג' אותו
קבל בירושה.
ברגע שנכנס למונית ברך פפניק את הנהג לשלום, והחל משוחח עמו
במבטא סקוטי ממש כבן המקום. הנהג היה אדיב והתייחס את פפניק
כאל מכר ותיק השב לביתו, הוא קרא לו ולאד.
הגר שתקה, כאשר יצאה למסע חשבה שהיא תנהל אותו, ואילו עתה מצאה
עצמה תלויה בפפניק לחלוטין, לא נשארה בה אף טיפה מאותה יוהרה
מקצועית, שדחפה אותה להרפתקה זו. בקושי הצליחה לעקוב אחר
השיחה, המבטא היה כבד, והשיחה נסבה על הפאבים בהם נהגו להיפגש
צעירי העיר, על בנות הכיתה... בנות הכיתה? פפניק אינו רוסי הוא
סקוטי?
סוף-סוף הגיעו ליעד, פפניק שילם לנהג וזה הודה לו על הטיפ השמן
שזכה בו. הוא נשא את שתי המזוודות הציב אותן על רצפת העץ שליד
הכניסה, חיטט בעציץ יתום ומוזנח, ושלף מפתח ענק. הדלת הייתה
דהויה אך ניכרו בה סימני עברה המפואר. סבוב קל של המפתח,
והבריח המסורבל נכנע בקלות מדהימה. הדלת נפערה מעצמה. ריח קל
של טחב הכה באפה של הגר, הבית שרוי היה באפלולית מרגיעה,
לאט-לאט הצטיירו הרהיטים, שנראו נקיים, ומוכנים לשימוש.
הגר התיישבה בכורסה שנראתה נוחה ולא אכזבה. פפניק חייך מאושר.
 "ולאד," קראה לו כדי להקניטו, "ממתי אתה סקוטי. או אולי אשאל
אחרת, מי מכם הוא סקוטי?"
ולאדימיר חייך בהבנה: "זה לא מישהו שאינך מכירה זה אותו
ולאדימיר שהכרת לראשונה, זה הרציונאלי, הייצוגי, הבוגר, אולי
נכון יותר להגיד המהדורה הסקוטית שלו.
- "מי מתחזק את הבית הזה? הכול מצוחצח ומוכן למגורים."
- "על לפני שבוע התגורר כאן זוג, שזה היה כל תפקידם, לתחזק את
הבית והחצר."
- "איפה הם עכשיו?"
- "הם בקשו לפרוש מהתפקיד."
- "למה? מה קרה?"
- "אני מהסס אם לספר לך, זה עלול להיות מפחיד."
- "ספר! גילית כבר שאני לא פחדנית... דרך אגב..." הגר הפסיקה
את שטף המילים.
- "כן? מה? מה רצית להגיד?"
- "עברתי כבר את נקודת אל חזור... ראיתי בסדנא את היצור
השביעי, הוא נחש הדומה לי להפליא..."
- "כן?, אז מה?"
- "מנחשים רוצים להיפטר, רוצים לרצוץ את גולגולתם."
- "את באמת אמיצה, אם זו פרשנותך, אבל יכולה גם להיות פרשנות
אחרת, למשל: נחש הנחושת, המרפא חולים. נחש הוא דבר והיפוכו,
יכול להקיש ולהרוג אבל גם לרפא. את יודעת, על תג הרופא שלך
מצויר נחש. אז בואי נגיד שיש לי, כמו לרבים אחרים, יחס
אמביוולנטי לנחשים. הסיבה שהוא דמה לך, לדעתי נבעה מהפיתוי שאת
מהווה לגבי. אפילו הייתי אומר הפיתוי המסוכן."
- "אז אני המסוכנת לך? מה, ממני מתפרץ זעפן ללא שליטה? או..."
- "הרגעי, בבקשה, הסכנה היא שאתאהב בך עד למעלה מאזני, וזה
בהחלט מאיים על האוטונומיה שלי."
היא החלה רואה את הדברים דרך עיניו וידעה שחייה בסכנה אמיתית,
דבר זה גירה את הליבידו שלה. לפתע רצתה אותו ללא תירוצים
ועכבות, הוא חש בנשימתה המואצת, וכמו במטה קסם, הפכו פניו
צעירים יותר. כאשר הרים אותה בזרועותיו בקלות מדהימה, הכירה
מיד את עלם. הוא צעד במעלה המדרגות, והיא חובקת את צווארו חצי
מעולפת. היא עצמה את עיניה ממתינה שישליך אותה למיטה, אלא שהוא
הניח אותה בזהירות מפליגה, התיישב למראשותיה והחל מעסה את מצחה
בעדינות. זמן רב עסוק היה בעיסוי זה, והיא הלכה ונרגעה מתשוקתה
אליו. המעשה המיני נראה לה לפתע גס וולגרי לעומת העדינות
והמסירות שטיפל בה. היא כמעט ונרדמה, כאשר חשה את ידיו יורדות
מהמצח ואת אצבעותיו ממוללות בעדינות את תנוכי אוזניה, הזרתות
שלו חדרו לתוך אוזניה והדבר גירה אותה לפתע. היא הכירה את
תיאורית העובר ההפוך ותהתה אם יודע הוא בדיוק אלה נקודות
מייצגות את אברי המין, ואותן הוא מדגיש בליטופיו. רצתה ליטול
יוזמה ולגרור אותו אליה, אלא שהסקרנות לדעת מה יהיה צעדו הבא,
שיתקה אותה, היא חשה ששריריה רפויים, ולמרות זאת מיניותה
מתקרבת לשיאה. עלם עבר ללטף את אחורי אוזניה ומשם ירד לעבר
לחייה, אבל באותו זמן מצצו שפתיו את תנוך האוזן הימנית ולשונו
החליפה את אצבעותיו בטיול בתוך האוזן... הגר צעקה, וצחקה כאשר
חשה איך מתקרבת היא לאורגזמה, ולכל זאת ללא מגע כלשהו בנרתיק
וסביבתו. גם עלם חש בכך וחזר ללטף את מצחה כדי להרגיעה. כאשר
חש שנשמתה סדירה, חזר על הטיפול באוזניים אלא שלא הסתפק בכך
והחל פורם את כפתורי חולצתה, אחד לאחד, והייתה זו חולצה רבת
כפתורים. ידיו ליטפו עתה את החלק העליון של שדיה שנחשף, הוא
נשק את צווארה, ומשם עבר ללקק את המקומות בהם טילו ידיו לפני
רגע קט. לפתע הפך אותה על בטנה, משך את החולצה והסיר אותה, עתה
פתח את אבזם החזייה, מלטף בקלילות את הגב החשוף. הגר ניסתה
לחזור ולשכב על גבה אבל עלם לא אפשר לה זאת, הוא דחף את מכנסי
הג'ינס שלה ואתם את התחתונים עד שנחשף ישבנה. הוא לטף את שני
חלקי העכוז ואת החריץ שביניהם, מחדיר את אצבעו לפי הטבעת
שלה... עתה הבינה מה יהיה צעדו הבא ונרתעה. אבל הוא לא הרפה.
הוא החל מטייל בלשונו על גבה ומשם המשיך ונשק לשני חלקי העכוז
ו... אז העביר את לשונו בחריץ, והחדיר את הלשון לפי הטבעת שלה.
היא זעקה מתשוקה וחשה איך פוקדת אותה אורגזמה אין סופית, סוף
העולם, סוף החיים.
כאשר פקחה אל עיניה היו שניהם עירומים. בתנוחת שישים ותשע, היא
מוצצת את אבר זכרותו והוא מלקק את הדגדגן שלה, והתשוקה בוערת
שוב כאילו עד כה היה כל משחק מקדים. והיא גומרת שוב ושוב, והוא
שולף בזריזות את האבר מפיה כדי שלא תיגעל מהזרמה הפורצת, והיא
כועסת על כך. "עכשיו!" היא מסננת בהחלטיות, והוא לא נזקק
להסברים. לאט-לאט חודר הוא לתוכה, עד תום.


20. נער ונערה
המיומנות המינית של עלם הייתה ללא דופי והגר ניצלה אותה בכל
הזדמנות. כאשר נזכרה בתכלית שלמענה יצאה וסיכנה את חייה
הפרטיים, נתקפה ייסורי מצפון. האם רון ויובל יסלחו לה אי-פעם.
מזמן ויתרה על הימרה לטפל בפפניק, הוא היה זה שטיפל בה ולא
תמיד בכפפות של משי. בכל פעם שיצא עם חבריו לפאב נשארה לבד
בטירה המבודדת, ולא הבינה מה יש לה לחפש כאן. וכאשר חזר שיכור,
הופיע זעפן, לעג, איים וניתץ פה ושם צלחות יקרות. ידו הונפה לא
אחת, אלא שחששו שזה יסיים את היחסים ביניהם, מנע ממנו להכותה.
זקוקה הייתה למשחק של 'איבוד-שליטה' אבל לאמתו של דבר היה זה
הדבר שחששה ממנו יותר מכל.
ערב שקט במיוחד, הגשם רפרף קלות על הגג והתריסים המוגפים,
ובבית היה חם ונעים, עצלות התפשטה בגופה, היה זה אחד מאותם
הערבים המשפחתיים שהדבר המסעיר ביותר שיכול אתה לקוות שיקרה
בהם הוא 'כוס תה' מהביל.
"אני רוצה לדבר עם פפניק," ניסתה לעורר אותו לשיחה הוא הביט בה
מופתע: "ועם מי יש לי הכבוד?"
"למה אתה מתכוון, אתה לא מכיר אותי?" אמרה בהיסוס.
"ואת לא מכירה אותי?" חייך בטוב לב, "ודאי שאני ולאדימיר, או
כפי שמכנים אותי החברה, ולאד."
"אני חייבת להבין, אתה לא רוסי?"
"בואי נגיד שאני... רוסי, סקוטי, גרמני, שוויצרי, צרפתי, בן
שבט זולו, ישראלי, וכולנו מאוהבים בך."
"אתה מוכן לפרט קצת?"
"את רוצה את ספור חיי, על רגל אחת?"
"אם אפשר."
"טוב, אנסה לספר אותו באובייקטיביות, כלומר כפי שולאדימיר
פפניק מספר אותו".
"נולדתי ב- 1946, בן ראשון ויחיד להורי, בעיירה קטנה ליד
לנינגרד, מיד לאחר מלחמת העולם השנייה. אבי היה דיפלומט, ידיד
אישי של סטאלין. בפגישותיו התכופות איתו חש אבי את מדד הפרנויה
הולך ועולה, וידע שעד מהרה ימצא גם אצלו פגם כלשהו. לכן ביקש
תמיד משרות מחוץ לרוסיה. הוא היה נספח תרבות במקומות רבים,
תפקידו היה הסברה, תעמולה יותר מתרבות. כך נדדנו בעולם
משגרירות לשגרירות. ומכיוון שלא התיישבנו בשום מקום, לא הצלחתי
להיות מקומי, אבל למדתי עד מהרה לסגל לעצמי דמות מקומית, ממש
חיקיתי אותה, ובעצם הפכתי להיות היא. אחרי שנהייתי מישהו לא
יכולתי יותר להיפטר ממנו, וכל דמות נוספת נוספה עליו."
הגר ניסתה להגיד משהו, אבל הוא לא אפשר לה, והמשיך מיד.
"אני יודע שבספרי הפסיכולוגיה כתוב שנוצרת אישיות חדשה רק
כתוצאה מטראומה, אבל בחיים שלי יצרתי אותם מבחירה, כך לפחות
נדמה לי, רק אחרי שנוצרו כאילו קבלו אוטונומיה, ולפעמים
משתלטים הם עלי, וזו הסיבה שהגעתי לברבי ואליך. אז ספור חיי
הוא ספור הדמויות שיוצרות את אישיותי."
הגר רווחה עצמה בכורסה. ניסתה להיות 'מקצועית' אלא שכשרון
הסיפור של פפניק כבש אותה, וחשה עצמה כמו ילדה קטנה שאבא מספר
לה סיפור מרתק. היו אלה אותם מקרים שבהם תפקידי המטפל והמטופל
מתחלפים.
"מהזמן שאני זוכר את עצמי, נגיד מגיל שש, אולי עוד לפני,
דמיינתי שחודרים אלי כל מיני דברים, ובמקביל פינטזתי שאני
מחדיר חפצים לישבנים של החברים והחברות שלי. אלא שלא רק
פינטזתי, גם ביצעתי. אני זוכר בית ענק, ממש ארמון, ומטפלת
שחורה. לאחר מכן למדתי שהיה זה בניירובי, קנייה. ביום נפגשתי
רק עם ילדי דיפלומטים, כעשרה במספר, הייתה לנו מורה רוסיה,
למדנו הכול בשפת אם. אבל אחרי הצהרים, כשהנהג השחור לקח אותי
הביתה, התחלתי באמת לחיות. הורי היו עסוקים בעניינים חשובים,
ואני שיחקתי כל אחרי הצהרים עם 'עלמה' בת גילי, הבת היחידה של
הנני. אומרים שהשחורים מתפתחים מהר יותר מהלבנים, זה כנראה
נכון, היא נהגה להפשיט אותי, לשחק לי בפיפי, עד שהזקיפה אותו,
ואז הסירה את התחתונים שלה ונצמדה כך שהקטנצ'יק שלי יגע לה
בחלק העליון של הנרתיק. לפעמים הפנתה אלי את הישבן והרגשתי איך
היא מצמידה אותי לפי הטבעת שלה... כנראה לא הבנו מה אנחנו
עושים, הונחינו על ידי הטבע, הדבר נמשך כשנה, כמעט כל יום, פרט
לסופי שבוע ואז... כשהיינו במצב מרשיע למדי, נכנסה הנני, ספקה
כפיים, מלמלה: "ג'יזס קרייסט" הפרידה בנינו בכוח, עלמה נלקחה
מיד לחדר אחר, ואני נותרתי לבד בחדר גדול ונעול. הבנתי שעשינו
משהו נורא, אבל הגירוי היה עצום, והתגעגעתי נורא, אז יצרתי
ילדה בתוכי. תחילה קראתי לה עלמה, אבל... כשאבא בא והנני
הסבירה לו מה קרה, התפרץ לחדר, הסיר את מכנסי הרטובים, השכיב
אותי על הספה הענקית הסיר את הכתפיות שלו והצליף בי ללא הבחנה.
זה כאב נורא, אבל חשתי איך אני מכווץ את פי הטבעת בכל הצלפה,
ואת הגירוי הנפלא שיוצרות ההצלפות, רציתי שלא יחדל, ואז למדתי
להפריד; את הכאב סבל מישהו אחר, מהגירוי נהניתי אני. בכל
הזדמנות שהייתה לי שחזרתי את כל מה שקרה, לא הזדקקתי לעלמה,
הילדה שבתוכי, עשתה זאת אתי והילד שיצרתי קיבל את ההצלפות. אבל
בכל אופן נפגשנו מידי פעם, חזרנו על המעשים ודאגנו שיתפסו
אותנו על חם. גם עלמה פיתחה אמצעי הגנה...
גם כשנפרדנו המשכתי לשאתם לכל מקום, והם צמחו אתי, כשהייתי בן
עשר, בשגרירות ברית המועצות בצ'כוסלובקיה, יצרתי אותם מעיסת
נייר, ילד וילדה, דומים להפליא, היא שחורה והוא לבן. קיבלתי
מחמאות רבות על יופיין של הבובות וכשרון הפיסול שלי, החלתי
לפתע לקרוא להם: נער ונערה, והם הפסיקו לגדול."
שקט השתרר, צללי אחרי הצהרים פינו מקומם לאפלה, לא היה אור
בחדר, פפניק והגר התנשמו בקול רם, כאילו עברו זה עתה מסע בין
אלפי קילומטרים. באפלה יכולה הייתה לראות את הצללית שלו נעה
מאחרי וילון הקטיפה הכבד, בצידו השני של החדר... רחש קל,
ששששש... הוילון נפתח באמצעו, זרקור קטנטן הופעל לפתע ושפך אור
סמיך על מסגרת מעוטרת של תיאטרון בובות, מרכז המסגרת היה שחור
וחשוך לחלוטין. מוסיקה שקטה ורומנטית מלאה את החדר לא ניתן היה
להבחין מה מקורה, בימין הרבוע החשוך הייתה תכונה... ילד כבן
עשר התגנב בהיסוס, מביט לצדדים מודא שאין מביטים בו ונעלם בצד
השני. החושך חזר. ואז מצידו השני של הריבוע החשוך התגנבה ילדה
שחורת שיער ושחומת מראה, מביטה גם היא בפחד לצדדים ונעלמת מהצד
השני. חושך... המוסיקה התרחקה וגוועה במרחקים.
ששששש... הוילון נסגר, הזרקור המעיט את אורו עד שנעלם. מוסיקה
חרישית נשמעה כאוושת גלים. לפני הוילון הסגור, הופיעה לפתע
נערה לבושה בשמלה רבת שכבות, לא ברור היה מה מניע את הבובה
המדהימה, הכל חשוך היה, רק הבובה מוארת ממקור מסתורי, כאילו
נובע האור מתוכה. עד מהרה הצטרף אליה נער, עירום כולו, הם
התחבקו, התנשקו, התלטפו והשמיעו מלמולים ואנחות בשפה לא
מוגדרת, או אולי בשפה הטבעית, השפה שלפני המילים. ואז הרימה
שמלתה... יד נעלמה משכה אותה לחושך. יד סגולה תפסה את נער
ברגליו ובחמת זעם הטיחה אותו ברצפה, בקירות, ובכל מה שהיה קשה
מספיק כדי לרסקו. רסיסיו של נער יצרו זיקוקי דינור, לרגע קט...
המוסיקה השקטה הפכה לזיוף צורם אוזניים, ואז כבה הכול...
חושך... הגר לא העזה לזוז ממקומה, יכולה הייתה לשמוע את דפיקות
לבה. לא ידעה כמה זמן ישבה, קולה רעד:
"פפניק?" איש לא ענה, "ולאדימיר אתה מפחיד אותי, ענה לי."
שקט... שששש רחש הוילון, תמונת ההתחלה, מסגרת מקושטת, מוארת
באור זרקור יחיד ובמרכזה רבוע חשוך... ואז נדלק האור. פפניק
עמד ליד הכורסה, כמעט צמוד אליה, ידו נטפה דם, שהלך ונקווה על
רצפת הפרקט, ליד רגליו.

21. שלום פפניק
אותו לילה התעלסו בשקט, לא היה זה עלם אלא ולדימיר, הבוגר
הרציני, זה שאינו מרשה לעצמו לאבד שליטה. הם שוחחו בלחש, "כדי
לא להעיר את השדים" התלוצצה איתו, הוא לא חייך, באפלה כמעט
מוחלטת ראתה נצנוצה של דמעה, היא ליקקה אותה בלשונה, הדמעה
הייתה מלוחה, מלוחה מאוד. כמה סבל צריך אדם לעבור כדי שנשמתו
תתרסק לרסיסים.
"מה שראית," לחש לה, מנסה להישמע שווה נפש, "מה שראית
ה...מופע או המיצג... זה רעיון שמתבשל אצלי זמן רב." היא
הנהנה, "אני רוצה להפוך את תיאטרון הבובות שלי לדרמה למבוגרים,
לזעזע את הקהל, לגרות אותו, להנחית לו מכה על הראש, להוציא
אותו משלוותו המדושנת, לגרום לו לבכות, לצחוק, להזדעזע, להפוך
את הצופים לחלק מההצגה; אני אזרוק להם בובות, שיוציאו עליהן את
כעסם, את היצרים האפלים שלהם, שיתעלסו איתן, יאנסו אותן, יקרעו
אותן לחתיכות, שיעשו להן לינץ', נגרום להם להתאהב בהן, ואז
ירסק אותן השכן לספסל, או אני בעצמי, נעשה בובות שאפשר לאכול,
והם יהפכו לקניבלים..."
"מספיק!" צעקה עליו, "זה חולני..." ואז הבינה לפתע, "זה
חולני," אמרה בכעס, "כי אתה ולדימיר חולה מאוד, חולה מסוכן.
ואני במקום להיות מסוגלת לטפל בך, הולכת ומתאהבת בך, ומה שגרוע
הרבה יותר, מתאהבת בעולמך הזר והמוזר..."
הוא הביט בה בחשכה, הייתה לא יותר מאשר צללית, רק בעיניה
המבריקות נשבר אור ממקור לא מזוהה, ויצר קשת צבעים...
למחרת, כאשר יצא לענייניו, נפרד ממנה בנשיקה עצובה, הם לא
דיברו, לא היו במילון מילים שיביעו את תחושותיהם.
רק יצא החלה אורזת את הדברים המועטים שהביאה עמה. עלתה על רכבת
לשדה התעופה הקרוב, והחלה במסעה חזרה... 'הביתה,' חשבה לעצמה
בעברית. הארץ, השגרה... רון, כמה רצתה שיהיה לידה, יחבק אותה
ויגיד לה שזה הכול היה חלום רע, שהוא כאן ואינה צריכה לפחד
יותר, ושהם זקוקים לה, הוא ויובל המתוק וחסר האונים... ממש חסר
אונים כמוה ברגע זה. האם יסלח אי פעם? אולי רון מצא בת זוג,
אולי מתאבל עליה... 'אני והשיגעונות שלי,' חשבה לעצמה. 'איזו
מגלומניה... מי אני שיכולה להתמודד עם פפניקים כאלה, הם
המנהיגים של העולם...' הייתה לה הארה, 'הם הסטלינים, ההיטלרים,
הדגולים, הצרצילים, והבן-גוריונים... ואני בסך הכול שרינק קטן
שהשתן עלה לה לראש,' צחקה מעצמה על הסלנג הצבאי.
'איך יתכן להגיע הביתה כך סתם, רון יזרוק אותי לכל הרוחות, לאן
הולכים בעולם הגדול והמנוכר הזה?' גל של רחמים עצמיים שטף
אותה, היא חיפשה מקום בו תוכל לשבת ולבכות, לראשונה עברה במוחה
המחשבה: 'אולי אתאבד. ואז כולם יגידו איזו אישה נפלאה הייתי,
ישכחו לי את הבריחות ויסלחו לי על הבגידות'.


22. פרת
הרכבת עצרה בתחנה כלשהי, בדחף של רגע ירדה ממנה. נזכרה
ברדפילד: 'אין מקריות, לכל מעשה ישנה סיבה. מה גרם לי לרדת
דווקא כאן, אולי כדאי לבדוק את שם המקום.' הגר מצאה עצמה בתחנת
רכבת קטנה ובלתי סואנת, מעטים ירדו במקום זה ומעטים יותר עלו
לרכבת. לפתע החל לרדת גשם, החום שצברה ברכבת החל להתפוגג, והיא
הייתה לבושה קל מידי. למולה נראתה אכסניה כפרית חמודה, המחיר
היה סביר וכך החדר.
"מה שם המקום." שאלה את פקידת הקבלה.
"המקום?" התפלאה, "האכסניה, או העיירה?"
"שניהם," השיבה בחיוך.
"את נמצאת בפרת, והאכסניה נקראת פרתשיר-אין."
"עכשיו אני צריכה להבין מה אני עושה כאן בעצם," אמרה הגר מנסה
לחייך. פקידת הקבלה נדה בראשה בהבנה.
"גם אני לא מבינה מה אני עושה פה, וזה ככה כבר עשרים שנה. זה
מקום שהזדקן על יושביו, כל הצעירים עוזבים לגלזגו או
לאדינבורו, רק אני תקועה כאן."
הגר לקחה את מפתח החדר וטיפסה ברגל לקומה השלישית. פתחה את
הדלת, הניחה את המזוודה הקטנה שלה על הספסל המיועד לכך, נשכבה
על המיטה ופרצה בבכי. 'לבד,' חשבה, 'לבד בעולם. ללא רון, יובל
או פפניק, דף חדש, חיים חדשים. יש לי כוח לזה? חיפשתי
הרפתקאות.' היא נרדמה בבגדיה.
"מי אתה?" שאלה את הזר שהופיע משום-מקום, אף כי ידעה את
התשובה.
"רדפילד, השיב בזלזול, "התובנה העשירית, זוכרת? שום דבר לא
מקרי. עליך לחפש את הסיבה לדברים." הוא התחלף ברון שחייך אליה
את חיוכו הכנוע ניגש אליה בהיסוס כאילו חושש שתסרב לו, ואז כרך
על צווארה נחש, היצור השביעי, היא ניסתה להסיר אותו מעליה אך
לתדהמתה הוא התלכד עם צווארה ונמס לתוכו.
היא התעוררה בבעתה, ניסתה להיזכר מה המקום המוזר הזה, לא הגיעה
לידי מסקנה ונרדמה שנית.
פפניק צחק צחוק שטני, נער ונערה עשו אהבה, סכין מונפת הסירה
באחת את ראשו של עלם, הוא חייך והחזיר את הראש למקומו. יובל
אמר אמא, ורון ביקש שתחזור. פפניק הפך לנחש ורדף אחריה, צוחק
צחוק שטני, והיא מנסה לברוח אולם היא צמודה למקומה בכוח, כאילו
הדביקו את הסוליות שלה לקרקע. לא הדביקו היא אומרת לעצמה, רק
הרגליים עייפות. הנחש הגיע אליה ואז חזר להיות עלם, מחייך
בערמומיות:
"תראי," פונה אליה בחיוך גדול, "אני מתוקן," וסובב את ראשו על
הצוואר סיבוב שלם, שלוש מאות ושישים מעלות, מוכיח שלא רואים את
נקודות החיבור: "כמו חדש, אפילו יותר טוב."
"אני לא בובה!" רצתה לצעוק, אבל עלם הקדים אותה, "גם את בובה
של פפניק, כולם בובות של פפניק..."
הגר התעוררה מהסיוט, מזיעה ויכולה הייתה לשמוע את פעימות לבה,
שכבה ללא תזוזה מנסה להיזכר היכן היא, הדליקה אור בשירותים ואז
נזכרה. בחוץ נראה אור חיוור, קשה היה לקבוע אם זה אורו של בוקר
חדש או ערבו של יום, במקומות אלה בהן השמש כמעט ואינה נראית...
היא הסירה את כל בגדיה, רצה למקלחת... זרם המים עודד אותה,
זרזיף שירד על שדה גירה והזקיף את הפטמה, אוטומטית שלחה יד אל
בין רגליה... אחר כך הייתה רגועה, הסדירה את נשימתה, לבשה את
הג'ינס הצמוד וחולצת טריקו שנמתחה בחן על חמודותיה. הגר ירדה
ללובי, הנערה מאחרי הדלפק ברכה אותה בערב טוב, רק אז הבינה
שעוד לילה שלם לפניה. כל זאת; פפניק, רכבת, פרת, חלום, יובל,
רון, עלם, עלמה, נחש, ולא חלפו עדין עשרים וארבע שעות...
הגר חשה רעב, הבר היה פתוח, וכמעט ריק, ליד שלושה שולחנות ישבו
גברים בודדים ועצובים, וכוס משקה לפניהם. מיד כשנכנסה הופנו
אליה מבטי הגברים, מחווה שהייתה רגילה לה כל כך שהתעלמה ממנה.
היא ידעה שלא יעבור זמן רב עד שהאמיץ מביניהם ינסה להתחיל
איתה. המלצר הגיב בזריזות והציע לה את שרותיו. היא הזמינה כריך
רוסטביף וקנקן בירה בהירה. לפני שהגיעה התקרובות התיישב על
הכסא הפנוי לידה גבר אלגנטי בשנות החמישים לחייו.
"אפשר," שאל בנימוס.
"כן," השיבה, "בתנאי שאתה לא נושך."
הוא חייך מבליט את גומות החן שלו ואת קמטי הגיל והחכמה: "אני
מבטיח לנהוג בנימוס. מה אישה יפה כמוך עושה במקום נידח ושכוח
אל כמו פרת?" המשיך, "אבל אולי לפני שתעני לי ראוי היה שאציג
את עצמי: ג'ימס," אמר והושיט את ידו ללחיצה. הגר לחצה את היד
המושטת: "הגר" מלמלה, "ולא התאפקה: "ג'ימס רדפילד?"
"לא, גרינפילד," תיקן אותה.
"אם אפשר לשאול, מיהו רדפילד המאושר."
הגר פרצה בצחוק, "לא תאמין את מה שאני עומדת לספר לך." היא
ספרה לו בקיצור על שני ספריו מעוררי המחלוקת של ג'ימס רדפילד,
ועל כך שהאמינה שירידת מהרכבת במקום זה איננה מקרית, "נכון
שעוד לא גיליתי את הסיבה לכך, אבל המפגש עם אדם ששמו כל כך
דומה, כמעט ואיננה יכולה להיות מקרית." סיכמה.
"אני נוטה לא להסכים אתך," אמר מהורהר, "אני אדם רציונאלי,
איני זקוק, ואיני יכול להרשות לעצמי להאמין בממבו ג'מבו כזה,
אני רופא, ואני מארגן כרגע משלחת רפואית לרואנדה... כן,
באפריקה, איפה שהטוטסי וההוטו, הורגים זה את זה ללא סיבה ברורה
ומשאירים המון ילדים עזובים חולים ומורעבים. שום מיסטיקה, ושום
תובנה עשירית לא חוזה את הדברים האלה. אנחנו אוספים אותם
ברחובות, בשדות, בכפרים ומנסים לגרום להם להישאר בחיים. והם
מבלי דעת מאבדים עצמם לדעת. איזה אינסטינקט חייתי אומר
לפיצפונים האלה שהחיים מחורבנים ולא כדאי לחיות אותם. ואת,"
אמר בכעס אמיתי, "את מבלבלת לעצמך ולי את המוח בתובנות ונבואות
אלוהיות."
השטף והכעס שהיו בדבריו, שיתקו אותה, היא ציפתה לחנחוני חיזור
ובמקומם קבלה על הראש. שקט השתרר, שניהם היו נבוכים, הוא על
ששפך עליה את הכעס שהצטבר בו, והיא על התעסקותה בדברים כל כך
טפלים.
"תוכלו להעזר בפסיכיאטר?" שאלה בקול מהסס.
"הו כן, בודאי," השיב בקול רגוע יותר, "את מכירה מישהו?"
"גייס אותי," אמרה בקיצור, "זה עתה התוודעתי לסיבה שירדתי
בפרת."
המשימה החדשה הייתה להגר מקור אנרגיה אין סופי, מעצלות
דיכאונית טיפסה באחת לפעילות שיא. חייבת הייתה לקנות בגדים
מתאימים, בעיקר בגדי עבודה נוחים לכביסה ויבוש. שום דבר שדורש
גיהוץ לא התאים, ולכן השאירה לעובדות המלון את בגדי הערב שלקחה
איתה ומצאה אותם לא שימושיים כלל. ג'ימס הזכיר לה לדאוג למגפיי
גומי שבשימוש רפתנים, כי יהיה עליה לא אחת להתבוסס בבוץ. מעיל
גשם כבד וארוך עם קפוצ'ון. צריכה הייתה לקבל חיסונים: נגד
מלריה, אנטי טטנוס, טיפוס הבטן, ומחלות טרופיות אחרות. בערבים
פגשה את ג'ימס, היא ספרה לו על רון, ויובל, על הפציינטים שלה,
ועל העובדה שאינה יכולה להתנתק מהם, והם ממשיכים לרדוף אותה
בשובה הביתה ובשנתה,  ובהיסוס רב הזכירה את פפניק: "מגלומן,
מעוות, בעל קסם אישי שאין לעמוד בפניו, מנוול ונצלן, מאהב בלתי
רגיל, רב אומן ומטורף על כל הראש." סיימה את התיאור מנסה לחזור
ולנשום בצורה מסודרת.
"ואת מאוהבת בו," סיכם ג'ימס.
"ופוחדת ממנו," הוסיפה, "אתה יודע, כוח המשיכה של האש, הבור
והרעל."
ג'ימס סיפר לה על המשפחה שנטש, כי המשימה קראה לו. הוא אינו
יכול לעשות לביתו כל עוד יש סבל בעולם, ובכוחו להקל עליו.
הילדים הזנוחים של רואנדה היוו עבורו עלבון למין האנושי,
ועלבון אישי שלו.
"ונגיד שנציל כמה ילדים," הקניטה אותו, "לא יהיו חדשים?
המלחמה נמשכת ואם לא שם, בכל מקום אחר בעולם. הילדים מקבצי
הנדבות ביבשת ההודית, הילדים של אף אחד בברזיל..."
"אולי אחרינו יבואו אחרים," הפסיק את שטף דיבורה, ניסה להיות
רציונאלי, "אולי נציל ילד אחד, אולי אף אחד, לפחות ניסינו."
"אני מבינה," המשיכה בשלה, " שכל זה כדי להרגיע את המצפון
שלנו."
"טוב שיש לנו מצפון," אמר בכעס מה, "את מסוגלת לקחת לי את כל
האנרגיה בשנייה, לילה טוב."
 "בוא תעלה למשקה," הציע לו, "זה לא על חשבון ילדי רואנדה."
המשיכה להכעיסו. למה היא עושה זאת? הוא אידיאליסט, מאמין באמת
במפעל שהוא מנהל, והצדק איתו.
"כשבילדים מדובר הסטטיסטיקה לא חשובה, כל ילד, אם נצליח
להעביר אותו את המשבר, יגדל להיות בן-אדם." לא ויתר לה.
"אז מה?" נקלעה לסערת הויכוח, "האנושות איכפת לה מילד זרוק
ברואנדה? הכול כדי לצאת ידי חובה, חובה שנטלנו על עצמנו."
"אולי זה משהו מולד, אנושי, אולי זה תמצית האנושיות. חיות לא
מתאבלות, אני חושב, אריה שמשתלט על עדר נקבות, מחסל את הגורים
של האריה הקודם, ולא נראה שהאם מתאבלת עליהם."
- "אינך יכול להיות בטוח מה מרגישה אם כזו."
הם עלו לחדרה של הגר, היא פתחה את המיני-בר והציעה לו משקה.
הוא הוסיף קרח לוויסקי הסקוטי שמזגה לו. התיישב על הכורסה
מהורהר, מביט בצבע היפה של הנוזל שבכוס. לעצמה מזגה סודה,
והתיישבה על הספה מולו.
"הגר, מה מניע אותך?" שאל מתרכז במשקה שבכוסו.
"מעולם לא הבנתי את זה. אני לא יפת נפש. אני לא חושבת שחובתי
להציל את האנושות מאומללותה, או משהו כזה... אני אימפולסיבית
ומנסה לעשות מה שבא לי לראש. איך אומרים את זה, לזרום. והרבה
פעמים זה מסבך אותי. אני מרגישה שגם הפעם אסתבך. מה שאני רוצה
עכשיו זו מקלחת, אז אם לא איכפת לך הפעל את הטלוויזיה או,
משהו, ואני כבר חוזרת." מתוך זרם המים קראה לעברו: "למה אתה
מחכה?"

23. הטיסה
ג'ימס וצוות עובדיו עסוקים היה בסידורי הטיסה וההטענה. הגר
ניסתה ללמוד, ככול שיספיק הזמן, על המדינה הקרועה, בין שבטים
ניצים, חסרי פשרות וחסרי רחמים. מדינה ענייה מאלה חסרות
התקווה, ששום משלחת הומניטארית לא תציל אותה מעצמה. הטוצי
וההוטו ימשיכו לרצוח זה את זה עד אחרון הטוצים, וזאת רק בגלל
העובדה שמספרם קטן יותר, והם יגמרו ראשונים.
איך הם מבחינים מי הוא טוצי ומיהו הוטו? רק הם מבינים, וכנראה
גם לא מקפידים כל כך על זה. הכנסייה עשתה שם עבודה גדולה יש
רוב קתולי, כרבע פרוטסטנטי ומעט מוסלמים. האלוהים החנון לא חנן
אותם. רובם חקלאים, אם אפשר לקרוא למה שהם עושים חקלאות. רבים
חולי איידס אבל גם מחלות רבות אחרות הקשורות באיכות המים
והיגיינה. מיתת תינוקות כעשרה אחוז, רובם בלידה או זמן קצר
לאחריה. קורבנות המלחמה, התינוקות ש"מעדיפים למות", מעלים אצל
הטוצים פרט סטטיסטי זה לעשרים אחוז, ורופאי המערב עם כל המדע
המדהים שעומד מאחריהם, אובדי עצות.
הגיע היום, הכול נראה מוכן להמראה, הייתה זו טיסה מסחרית, אולם
בגלל המטען הרב עלו מספר מועט של נוסעים אחרים. טיסה ארוכה.
ג'ימס התיישב באמצעו של המטוס הגר הרימה את שלוש המשענות נשכבה
על גבה והניחה את ראשה בחיקו, מנסה לנמנם. שלושת חברי המשלחת
האחרים, שני רופאים ואשת הלוגיסטיקה התרכזו בקידמת המטוס,
והתלחשו בשפתם הצרפתית.
הגר ניסתה להיזכר בשמותיהם: לה קראו פרנסין, אחד הרופאים היה
פייר והשני דניאל, לא יכולה הייתה לקבוע בוודאות מי הוא מי.
במישור חשוף וספוג מים, צעד יובל לבדו, אבוד, תועה, מגשש את
דרכו. הוא הלך והתרחק. הגר ניסתה לרוץ אחריו אבל רגליה נטועות
היו בקרקע. "אני בכלל עץ," אמרה לעצמה, "אם רק אצליח להזיז רגל
אחת אשתחרר." אבל היא הייתה כבדה כל כך ורגליה נטועות עמוק כל
כך, רטובות וקרות. "אולי אפשר לעשות זום?" היא התרכזה וראתה את
יובל מתקרב אליה במהירות אם כי המשיך לצעוד ממנה והלאה. היא
ניסתה לקרוא לו בשמו, ולא הצליחה להוציא קול. הוא הסתובב והביט
בה בתימהון. "זו אני אמא, אתה לא מכיר?" ניסתה לומר אבל כל
שהצליחה להשמיע הייתה אוושת הרוח בעלים. היא הייתה עץ, או אולי
אוטיסטית, לא הצליחה ליצור קשר.
הגר הצליחה להעיר את עצמה, הביטה למעלה אל פניו הטובים של
ג'ימס, הוא ישן, נושם בשקט, רגוע וידו מלטפת בעדינות את כתפה.
החלום הטריד אותה. זה מה שמרגיש יובל? מישור שומם בו נודדים
כצללים, רון, והיא, וזה האופק שלו? זה מה שהוא רואה בפתח המערה
בה הוא מתחפר? ובעולם המצומצם הזה הוא צופה, לא מעורב. מעולם
קודם לכן לא ניסתה לחדור למערה שלו להיות הוא, ורק האירועים
הדרמטיים שעברה החזירו אותה הביתה.
'איך לא ראיתי את זה קודם?' אמרה לעצמה בהתרסה, 'נדדתי כמו
אודיסאוס, לחמתי מלחמותיהם של אחרים, ניסיתי לתקן את התקין,
וגם אם אינו תקין, הוא הרבה מעל לכוחותיי, ולביתי לא עשיתי, לא
ניסיתי לחדור לעולמו של יובל, ואולי שם יכולתי להביא הרבה יותר
תועלת?' היא הרגישה את הדמעות נקוות בעיניה, את צריבתן הטובה
ודגדוגן על לחייה. 'כמה טוב שאני יכולה לבכות,' חשבה לפני
כשנרדמה שנית.
היא ישבה ליד השולחן במשרדה שבבית החולים, שי עובר ליד חלונה,
ולא עוצר. היא רוצה לקרוא לו אבל קולה בוגד בה, היא אומרת את
המילים, אבל הן לא נשמעות. זה עתה שמה לב שנורה שוכבת על מיטת
הטיפולים שותתת דם. זה לא רציני, אומרת לעצמה, לא להיבהל, היא
אף פעם לא מצליחה להתאבד. ואז שומטת נורה את ידה המדממת, עיניה
נפקחות בחוזקה וניצוץ החיים האחרון עוזב אותה.
ושוב היא במישור ענק, אבל צחיח לחלוטין, שרידי עצים שדופים,
כפופים, חסרי חיים, שעונים מותכים תלויים עליהם כסמרטוטים.
'אני בתמונה של דאלי,' הכירה, אבל למה מנסה מישהו לנגוס בסלע,
לבתר אותו בסכין ולעלות אותו במזלג, שריון מימי הביניים, ללא
אדם בתוכו, מתרוצץ כמו חיה פצועה. הם עמדו בשורה כמו למסדר
צבאי, ולאדימיר, עלם, עלמה, נער, נערה, זעפן, והיצור השביעי.
השורה התארכה והלכה, רובם היו מוכרים, לחלקם יכולה הייתה לקרוא
בשם, אחדים זיהתה כמכרים ולא זכרה את שמם, אבל היו שם גם כאלה
שמעולם לא ראתה. זעפן יוצא מהשורה מנפנף במצ'טה שבידו'. בתנועה
רחבה מתיז את ראשם של העומדים אחד אחרי השני. והשורה הולכת
ומתארכת, והניצבים בה הולכים וקטנים, עד שהופכים לתינוקות כהי
עור, והמצ'טה לא עוצרת וממשיכה לקטום את ראשיהם של הקטנטנים
הללו, כשהם מחייכים בתמימות. שום דם לא יורד, כאילו היו כולם
בובותיו של פפניק, ואפילו פפניק עצמו אינו אלא בובה, וזעפן
מאיים עליה, על היצור השביעי, וקוטם את ראשו, היא חשה את מגע
המתכת על צווארה ומתעוררת בבעתה. משהו קר מונח על צווארה, היא
מסירה בבהלה את אבזם חגורת הבטיחות ופורצת בבכי. ג'ימס מלטף
אותה ברוך, מרגיע אותה כאילו הייתה ילדה קטנה.
"שנגיע כבר," היא מבקשת.
"אני לא יודע על מה חלמת," אמר בחיוך, "אבל האמיני לי, המציאות
תהיה גרועה יותר."
"תודה בעד העידוד," אמרה בחיוך כואב, בדיוק כשהמטוס החל
להנמיך.

24.רואנדה
 "איפה אנחנו נוחתים?" שאלה בדאגה את ג'ימס.
"בשדה התעופה הבין לאומי של קיגאלי," השיב, "ושזה לא יטעה
אותך, זה לא בדיוק שדה כפי שאת מכירה."
הגר התיישבה והציצה בחלון, חושך היה בחוץ, לא נראה כל אור:
"הוא יודע איפה הוא נוחת?" שאלה. המטוס הבקיע דרכו בעננים
הסמיכים, ואז נראה למטה אור קלוש. המטוס המסורבל רעד, נטה על
צידו וביצע סיבוב ענק סביב אותה נקודת אור. סיבוב אחד, ואחריו
שני, עוד סיבוב ועוד אחד.
"מה הוא עושה?" שאלה הגר בדאגה.
"לא יודע," השיב ג'ימס, " אני אבדוק עם הטייס."
באותה רגע התעוררה מערכת הכריזה: "כאן הקפטן, אנחנו חגים סביב
שדה התעופה 'המכונה בין לאומי' של קיגלי, ונמשיך כך עד שיתקנו
את אורות המסלול, או יעלה השחר, או יגמר הדלק, מה שיבוא קודם,
חה חה."
"והוא עוד מתלוצץ," לחשה הגר בארסיות לאוזנו של ג'ימס.
"הרגעי," ניסה ג'ימס להגיד בשלווה אולם קולו הרועד הסגיר את
האימה שתקפה אותו. הם המשיכו להביט למטה מקווים שידלקו אורות
המסלול, הגר שהאמינה שמחשבות יכולות לשנות דברים בעולם הפיזי,
חשבה בצורה מודגשת, לפי הוראותיו של אורי גלר: "הידלק, הידלק,
הידלק!" ולפתע הואר המסלול בשתי שורות ישרות של נורות מבהיקות.
הצרוף "אור-גנוז" עלה במוחה, כמה נפלא שהחליט להראות.
הנחיתה הייתה קשה, המטוס נחבט במסלול המשובש, קיפץ ונפל רק כדי
לקפץ שנית. נראה היה שיד ענקית ובלתי נראית מכדררת אותו
להנעתה. הגר חשה לחץ בבטן ובלב, ממש כמו ברכבות הרים בלונה
פרק. נדמה היה לה שהדבר נמשך שעה ארוכה והיא תמהה מתי יגמר להם
המסלול. אבל הטיס המנוסה ליהג במערכת הכריזה ונשמע משועשע
למדי. לבסוף דילג המטוס על מהמורה ועצר בפתאומיות. זמן רב ישבו
דוממים, מנסים להשלים עם העובדה שהגיעו בשלום ליעדם.
ג'ימס נעור לחיים, והחל מחלק הוראות. משבח כאן, נוזף שם,
מחמיא, ומקלל. הגר לא ידעה מה היא אמורה לעשות במהומה שרק הלכה
וגדלה בכל רגע. הופיעו אנשים במדים מגוהצים ומבריקים, דברו
בניב מקומי או אולי באנגלית שנשמעה כך, הצטלמו, לחצו ידיים
והסתלקו למכוניות המפוארות שהמתינו להם במגרש הבוצי, ונשארנו
אנחנו, הצוות.
"גבירותיי ורבותיי," אמר ג'ימס בחגיגיות צינית, "הם הלכו,
עכשיו לעבודה..."
מיד נדחק לתא המטען, הגר נחלצה לעזור לו, מישהו הניע מלגזה
קטנה ותוך זמן קצר הסתדרה ערמת הציוד על המסלול, הלילה החוויר,
ולאט לאט זרחה עליהם שמש ענקית ואדומה כדם.
הם טיפסו למשאית הענקית, עליה העמיסו את הציוד. הצוות ישב
בצפיפות במושב שמאחרי הנהג, ג'ימס נלחץ להגר, לא ידעה להגיד אם
מחוסר מקום או מסיבות אחרות, אולם הדבר נעם לה. היא ניסתה
ללפות את כף ידו, וזכתה ללחיצה חברית, או לרמז.
טלטולי הדרך הפילו עליה תרדמה. רק עתה הבינה עד כמה הרגישה
נרדפת, מאז ברחה מפפניק. לרגע הרגישה בטוחה כאשר עטף אותה
ג'ימס בזרועותיו היא השעינה את ראשה על כתפו והרשתה לעצמה
לעצום עיניים. כמעט ונרדמה, אולם הדאגה, והאכזבה מעצמה חזרה
לייסר אותה; איך קרה שברחתי כמו ארנבת, כאשר נדמה היה לי שאני
בסכנה. הרי מעולם לא פגע בי. ככל שעברה על פרטי היכרותם; מאותו
יום בבית החולים ועד הרפתקת סקוטלנד, לא הייתה אפילו עדות אחת
על פגיעה במישהו מלבד בובותיו.

25. המחנה
בניין האבן היחיד נועד לאכלס את הבנות שהתנדבו לעבודה
הומניטארית באמצעות ארגונים שונים. הגר הניחה את חפציה על
מזרון חשוף בחדר כלשהו. שתי חברותיה לחדר ישנו שנת ישרים. היא
למרות עייפותה, חלצה מתרמיל הגב את שק השינה, השחילה עצמה
לתוכו וניסתה להירדם. הצללים, קולות הלילה, שיחת השיכורים
מבחוץ, לחשושי נאהבים ואנחותיהם, הפריעו לה להירגע. היא ניסתה
את תרגילי ההרפיה הרגילים שלה, ללא הועיל...
היא החנתה את הג'יפ בסככה, רון הביט בה מפתח הבית מחייך, ויובל
בזרועותיו. היא הנהנה להם, ואז נזכרה שבמושב האחורי יושב פפניק
והדמות השביעית מתפתלת בזרועותיו. מנסה לנשק לו או אולי
להקישו. רצתה לקרוא לרון, אבל פפניק קרב את ראש הנחש ללחי שלה:
"רק מילה אחת, ותקישי את עצמך," לחש לה באכזריות. הוא כיוון את
ראש הנחש לבין רגליה, ויכולה הייתה להרגיש את הפחד ואת הגירוי,
כאשר החליק הנחש על הדגדגן שלה.
היא התעוררה מזיעה, ומצאה שידה הימנית נמצאת בתוך הג'ינס
והאצבעות לוחצות ומלטפות נקודות רגישות בגופה. היא הייתה קרובה
לאורגזמה, הכניסה את היד השנייה מתחת לחולצה וליטפה בערגה את
פטמות שדיה. אנחת רווחה פרצה מפיה, למרות שניסתה לחנוק אותה,
לרגע נבהלה, אבל התמסרה כולה לרוגע שאפף אותה. נרדמה מיד
והתעוררה רק כשחיממה השמש את פניה וסנוורה אותה, דרך העפעפיים.
לקח לה זמן מה להיזכר היכן היא נמצאת, הביטה סביבה סוקרת את
החדר עלוב המראה. בפינה נתקלו עיניה בשידה דהויה ועליה חבית
ובה ברז. מתחתיה מונחת הייתה שעוונית ישנה ובמרכזה חור. "לא
רע," אמרה לעצמה, קפצה מהמיטה, פשטה את הג'ינס אתו נרדמה, ואת
הטישרט, נשארה בבגדי התחתונים. פתחה את ברז החבית, המים נראו
צלולים. היא ידעה שאין לשתות מים באזורים אלה, ולכן שטפה פניה
בזהירות נמנעת אפילו מליקוק מקרי של המים. את שיניה צחצחה במי
המימייה שלה ולאחר מכן לגמה בשקיקה את המים התפלים. את
השירותים מצאה מחוץ לצריף, היא שמחה לראות שהם רחוקים מספיק,
כך שריחם לא יטריד אותה בחדרה. היא שבה לחדרה וג'ימס הלך
לקראתה.
הי", אמר ברוך, "ישנת קצת?"
- "מעט מאוד, אבל אני מרגישה רעננה."
נפלא," והושיט לה חלוק לבן, "לבשי את זה וגשי לצריף האחרון
בשורה, שם ממתינים לך הפציינטים הקטנים שלך. ההצלחה שלך תימדד
בכמה גרם הוספת למשקלם בכל יום מבלי להאכיל אותם בכוח."
היא פנתה לכיוון שהראה באצבעו, אולם הוא עצר אותה: "אני חייב
להזהיר אותך, התנאים שם לא דומים לשום דבר שהכרת. כן, ועוד
משהו, אחרי הצהרים תגיע משלחת מיוניצף, זה כאב תחת לא פשוט,
עשי כל שאת יכולה שהדברים יראו קצת יותר טוב, גם אם צריך
להזניח את אחד הילדים שאבודים בין כה וכה. אני יודע שזו מצגת
שווא, אבל בלעדיה יזרקו את כולנו, והם יישארו שוב ללא טיפול."
היא הנהנה, אם כי הדברים הכעיסו אותה מאוד.
"אתם ביחד מגיעים המון עיתונאים, צלמים, שאר אנשי תקשורת
ובדרנים מתנדבים."
במרץ רב החלה צועדת לכיוון הצריף, הריח המם אותה, אבל יותר מכל
השקט היה בלתי מתקבל על הדעת. ילדים בוכים, בדרך כלל, אלה לא
בכו כלל, רק שכבו והביטו בתקרה, כמעט ללא ניע. אחות שחומת עור,
גבוהה וחטובה הסתובבה ללא מעש בין ארגזי הקרטון, ששימשו כמיטות
מאולתרות.
"הגר," אמרה והושיטה את ידה לאחות.
זו חשפה שיניים מבהיקות: "מלולמה," אמרה ולחצה ברכות את היד
המושטת - צניעות, חשבה לעצמה הגר, שנובעת מהערצת הגזע הלבן.
"מאדם," המשיכה מלולמה, "ברוך בואך."
"מלולמה," פנתה הגר אליה, "אנא קראי לי הגר, זה לא שם מסובך.
אני מקווה שנהיה חברות טובות. את יכולה לספר לי מה המצב?"
"לא טוב, מדאם הגר, לא טוב," אמרה ונאנחה, "רובם לא אוכלים.
רבים מתים מידי יום, אנחנו דואגים שלא יהיו זבובים, ושזה יראה
יפה כשבאים מיוניצף או מהצלב האדום. אבל אנחנו לא מצליחים
לעזור להם. הם כל כך חלשים שכל הצטננות הורגת אותם. גם אין לנו
תרופות עבורם, אנחנו משתמשים בעודפים של הצבא - חבר שלי רופא
צבאי והוא גונב עבורנו תרופות - ולא יודעים בדיוק מה וכמה לתת
לילד. אנחנו נותנים לפי מה שיש, ומנחשים את המינון. לפעמים זה
עוזר, לרוב הם מתים, אבל אנחנו לא יודעים אם מהמחלה או
מהתרופה. יש גם רופאים מקומיים, אבל הבוס לא מרשה להם להיכנס
למחנה. אני חושבת שהם יכולים לעזור, ראיתי אותם עושים נפלאות
רק על ידי מילות קסם, קולות מפחידים וקטורת מצמחים שרק הם
מכירים."
"אני אנסה לדבר עם ג'ימס," הבטיחה הגר, "אולי ירשה לאחד מהם
להיכנס ולנסות."
"תודה מדאם..." אמרה, "התכוונתי הגר."
הגר חשבה לעצמה, 'ממה מתחילים, מה אני אמורה לעשות כאן? מעולם
לא התמחיתי בפסיכולוגיה של ילדים, למה בעצם לא עשיתי זאת, הרי
יכולתי לעזור יותר ליובל? יובל, כמה שהוא חסר לי, וגם רון,
איזו שטות עשיתי...' אבל החובה קראה לה ולא הרשתה לעצמה לשקוע
בזיכרונות ובהכאה על חטא.
"כמה תינוקות יש כאן?" שאלה את מלולמה.
"אני לא יודעת, זה משתנה בכל יום, הקיבול המקסימאלי שלנו הוא
חמישים בערך, אנחנו מרפדות את הארגזים בשכבה עבה של ניר,
התינוקות שוכבים עירומים - לפעמים הם כחולים מקור - ומחליפים
את הניר בכל יום. יש לנו שתי נשים שעושות את זה ורוחצות את
הילדים. אני מנסה להאכיל אותם מזון תינוקות שמתקבל מתרומות,
אבל הם לא מעכלים את זה. מים אנחנו מרתיחים. הם כאילו מסרבים
לאכול, ולא יתכן הרי הם רעבים נורא." דמעות עמדו בעיניה של
מלולמה, הגר חיבקה את כתפה.
- "אני רוצה להכיר אותם."
- "את הנשים שרוחצות?"
- "גם אותן, התכוונתי לילדים."
למרות החששות מצאה הגר את התינוק הראשון מטופל לא רע. מצעו היה
יבש, הוא הביט בה בעיניים ענקיות וחכמות, אם אפשר ליחס חוכמה
לילד בן שבועיים.
"מה שמו?" שאלה הגר את מלולמה.
"מדם הגר ," השיבה מלומה, "כתוב כאן שלוש עשרה."
"מה?" נדהמה, "אין להם שמות, רק מספרים?"
מלומה הורידה את ראשה מבוישת: "יש כל כך הרבה עבודה והם
מתחלפים כל כך מהר, שאנחנו לא מספיקים לקרוא להם בשמות. גם
מנסים לא להתקשר אליהם. אז אנחנו מתייחסים למיטה, לא לילד."
הגר הביטה בה בזעם, אולם התרככה מיד, דמעות עמדו בעיניה של
האחות השחורה. "אני מצטערת," התנצלה, "אם פגעתי בך."
- "זה לא זה, אלא אי אפשר שלא לאהוב אותם, הם כל כך נחמדים
ואבודים..." הבכי חנק את דבריה. הגר הגישה לה טישו. אם כי חשה
שתוכל גם היא להשתמש באחד.
באותו ערב התלחשה עם גיימס במיטה: "אני יכולה להשתמש בקסמי
הנשיים כדי לשכנע אותך להגדיל לי את התקציב?"
- "את יכולה לנסות?"
- "ממזר, ואחר כך תגיד לא?"
- "בואי נדבר על זה מחר."
הגר חייכה בחשכה.

כשהתעוררה הרגישה מלאת מרץ, הביטה סביב ג'ימס כבר לא היה
בסביבה. פתק הודבק לכרית שלו בסלוטייפ:
"אהובה שלי,
תודה, היה לילה נפלא. זהירות ילדה, אני הולך ומתאהב בך. נתתי
לך לישון מאוחר, אבל זו הפעם האחרונה, ממחר בשבע בבוקר את
מתייצבת בעמדתך.
נשיקות ג'יימס."

היא עברה דרך המטבח וחטפה לעצמה שתי פרוסות מרוחות בריבה וכוס
קפה, 'כמו בצבא,' עבר הרהור בראשה.
מלולמה המתינה לה בחברת שתי נשים צעירות ומצחקקות. לצעירה
שביניהן, שנראתה כבת שש עשרה, קראו, רוז והשנייה המבוגרת קצת
יותר שביבה. הן לא דברו אנגלית לכן נאלצת הייתה להשתמש בשרותי
התרגום של מלולמה: "שביבה," פנתה אליה בשמה, "חזרי לכפר, ומצאי
עוד שתי נשים שיודעות לטפל בילדים."
שלושת הנשים עברו מארגז לארגז, מנקות את הפרשות הלילה, מוודאות
שהקטנטן נושם, מנגבות את גופו במטלית לחה. מניחות על התחתית
נייר רך. רוז הכינה בקבוקי מזון תינוקות, וניסתה להאכיל את
התינוקות שהראו סימני רעב. היה נראה שהוא מנסה למצוץ, אלא שהיה
חלש מידי והחור בפטמה קטן מידי. הגר בקשה את הבקבוק ובמספריים
קטמה את קצה המוצץ. נטלה את התינוק בזרועותיה מאמצת אותו
לליבה, עיניה מלאו דמעות. היא נענעה אותו ושרה לו חרישית.
ניסתה להכניס את הפטמה לפיו... לאט-לאט החל למצוץ, עם ההצלחה
התגבר תאבונו, וכשסיים את הבקבוק, לשמחתה, התכרכמו פניו והוא
פלט עליה את כל הכמות שבלע. אבל הייתה זו הצלחה, קטנה אומנם,
אבל הוא הראה סימנים של רצון חיים. יותר מכך, הוא החל מייבב
כמו כלבלב עזוב.
"מהר," אמרה למלולמה המביטה בהשתאות: "הכיני מיד עוד בקבוק."
הפעם הקפידה לעשות הפסקות בהאכלתו ודאגה לשחרור האוויר,
מהבקבוק ומקיבתו. וכשסיים את הבקבוק ונראה רגוע ומחייך, ידעה
שיש תקווה. עכשיו רק מרוץ נגד הזמן, להספיק להגיע לכל הילדים,
או למה שיותר.
מלולמה התנצלה: "אנחנו לא יודעות להשתמש בבקבוק, אצלנו מניקים
עד שהם גדולים."
"לא הבקבוק העיקר," השיבה, "חייבים לקחת אותם על הידיים,
להצמיד אותם לגוף, לתת להם לחוש את פעימות הלב, ולזמזם להם
מנגינה. בכל פעם שאת מאכילה מישהו, רק הוא קיים בשבילך, כל
השאר ימתינו לתורם. ואז שוב תהי רק בשבילו, ותקראי לו בשם, לא
מספר."
"כן מדם," השיבה בכבוד הראוי, "איפה נמצא כל כך הרבה שמות?"
הגר חשבה לרגע: "בואי נקרא להם בשמות כמו אצלנו, כמו בארץ שלי:
לחמוד הזה נקרא יובל." היא כתבה את השם באנגלית באותיות
גדולות. מלולמה קראה בקושי אבל לאחר רגע בבטאה את השם
בבהירות.
היא גזרה במספריים ריבועי נייר היו שם מלבד יובל גם: טל, ים,
דור, גיא, ושי. היא השתדלה לבחור שמות בני הברה אחת. ללא הבחנה
בן ילד וילדה. שתי הנשים המטפלות למדו מהר לבטא את השמות מבלי
שידעו קרוא וכתוב. הן התייחסו לכתוב כציור שזו משמעותו. מלומה
הסבירה להן כיצד להאכיל את הילדים מבקבוק, ולשמור שלא יחנקו.
"תחשבו," הסבירה להן מלולמה, "תחשבו שזה הילד שלכן."
הן ניסו להגיע לכולם, אבל בסופו של היום הארוך והמתיש נאלצו
לפנות שלוש ארגזים מיושביהם. הגר עטפה את המתים בכל מה שמצאה,
הצמידה פתק עם שמם החדש לתכריכים המאולתרים...
"לא," נזעקה מלולמה, "אסור לבזבז שמות, כל המתים אותו דבר."
הגר פרצה בבכי: "כל המתים אותו דבר?"
- "סליחה מדאם..."
- "לא מלולמה, את צודקת, כל המתים אותו הדבר."

טיפולה המסור של הגר התחיל לתת אותותיו. ג'ימס נראה קשוח,
וחייב היה להיות כזה, אלא שכנגד סבלם של תינוקות, ושכנועיה
המתוקים של הגר, לא יכול היה לעמוד. לאט-לאט הרפה את החגורה
המהודקת וניסה לענות לדרישותיה.
- "אני עוד אכנס לכלא בגללך," אמר בחיוך.
- "ואני אבקר אותך מידי פעם ואזרוק לך בוטנים מבעד לסורגים."
במהרה הצריף נראה מסודר יותר, וגם שמח יותר. נשמעו בכיות
ומלמולים, הילדים עלו במשקל והבריאים שבהם הצליחו לשרוד.
שרידותם הבלתי צפויה של הילדים החלה ליצור בעיית מקום, והגר
בקשה למסור לאימוץ את הבריאים שיצאו מכלל סכנה. אבל היה לה קשה
להיפרד מים, גל, ושי...
"אולי רעיון המספרים אינו רע כל כך?" אמרה לג'ימס כאשר ניסה
לנחם אותה היא הרגישה שליבה נקרע בין הצורך האימהי לחבק את
כולם ולתת להם כל מה שרק יכלה, לבין התפקיד שדרש שיקול דעת
וחלוקת משאבים אופטימאלית.
"אם מגיע ילד, שאני בטוחה שלא ישרוד, אני צריכה לחסוך מנה של
אוכל ותרופות שיכולות להועיל למישהו שהוא בר הצלה?" שאלה את
ג'ימס בוכייה ומשתנקת.
"כן," השיב לה ללא היסוס, "זה לא קל, זה נגד האינסטינקטים, וגם
נגד המוסר. ולכן את צריכה לעשות את זה ולא לספר לאף אחד, כי
בעצם בצעת פשע. אל תספרי אפילו לי ויותר מכך, אם תגידי שאמרתי
לך דבר כזה, אכחיש ואשאיר אותך להתמודד עם זה בעצמך."

26. השגרה נשברת
יש משהו מאוד מבורך בשגרה, גם אם היא קשה מנשוא. אתה יודע למה
לצפות. יהיו הצלחות, ונפילות, וביקורת נוקבת, ומשלחות מלוות
בצלמים, שכל רצונם לתפוס טרמפ על גבי המסכנים. הגר התמודדה עם
כל זה בהצלחה לא מבוטלת. 'היו לה קבלות' ובעזרתן הצליחה לגייס
כסף מעשירי עולם.
שום דבר לא רמז שיהיה זה יום אחר. שלושה חודשים חלפו ביעף,
ולהגר לא היה זמן להתגעגע. היום צפויה הייתה להגיע משלחת של
נדיבים מלווה באנשי הצלב האדום. הדבר לא גרם למהומה כלל, היא
וצוותה היו מתורגלים במשלחות מסוג זה. סדר וניקיון בצריף היו
עניין שבשגרה, ולכן לא זקוקה הייתה לסידורים מיוחדים.
הם הגיעו לפני הזמן, הגר התפנתה מעיסוקיה ופנתה לקבל את פניהם.
הכול התנהל כרגיל, היא הסבירה להם את התהליכים, ואיך השתנה
הכול ברגע שהתחילו לחבק את הילדים. "זה לא פינוק," אמרה,
"מסתבר שזהו צורך פיזי, בלי זה אינם גדלים."
ראש המשלחת לא הסתיר את התפעלותו מהשינוי שחוללה הגר... "דרך
אגב," אמר פתאום, "מישהו בעיר ביקש למסור לך את זה."
הגר פרסה את הנייר המגולגל, ומיד החווירה והחלה לרעוד, מישהו
הביא לה כיסא וכוס מים, היא ניסתה להיות רציונאלית... חתיכת
נשל של נחש אנאקונדה נשר לרצפה...
ג'ימס ישן, היא השאירה לו פתק: "אני חייבת לברוח, מצטערת,
הגר."
כאשר התרחקה רגלית מהמחנה, חישבה את צעדיה, אישה לבנה לבד
בלילה ברואנדה. בה מקרי אונס הם דבר שבשגרה. לאן הולכים?
היא הגיע העירה לפנות בוקר כשרגליה התמלאו יבלות. בעזרת תעודה
של חברת משלחת שכרה חדר מעופש במלון מקומי. שם ניסתה לסדר את
גופה הכואב ואת רוחה הנסערת. היא הסתכלה בראי, התאפרה מעט. איך
זכרה לקחת את התיק האישי שלה? הרגל כנראה. ירדה לקומת הקבלה.
הפקידה המקומית דברה אנגלית סבירה. היא בקשה לצלצל... למי?
לאן? יש מקום בעולם שבו אהיה בטוחה? אולי בבית? היא ויתרה.
במקום זאת בקשה מהפקידה להזמין מונית, כזו שבטוח לנסוע
איתה...

27. סוף דבר
... מיכל נכנסה ובידה עיתון מרשרש, "תקראי," הראתה לה את
הכתבה, "הרוגים ופצועים במהומה שפרצה בתיאטרון בובות."







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אין סלוגנים
קטנים

יש מאשרים
קטנוניים


אחד שמתגרה
בגורל ולא מבין
שהמערכת מורידה
שמות לא
מעניינים
מהחתימה


תרומה לבמה




בבמה מאז 7/5/10 9:16
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
דני צוקר

© 1998-2017 זכויות שמורות לבמה חדשה