דרך הררים של כאב הוא הלך ונסדק. היו גם ימים של שיכרון, והיו
ימים בהם בכה אל הירח. ירח מתנפץ בדממה בשמיים השחורים של שחור
פתוח ומוחלט, ארץ ללא תושבים שיפנו לה מקום. ימים של בדידות.
אלף שנים של בדידות תהומית ללא רחם והגנה. איש על רובהו נשען,
והרובה יורה צרורות דם אל האדמה הפצועה.

היו לה עיניים שלפעמים היו אדומות, לפעמים היו ורודות, לפעמים
היו סגולות. היו לה שפתיים שנפקחו בחיוך מזמין. היו לה ידיים
שרצה שיחבקו אותו, והיה לה שיער שרצה להריח. היה לה פרצוף
מושלם, יפה כזה, והיא הילכה על צד הדרך בשדה חיטה קצור מלא
תלמים ורגבים. איש על הבוקר חי, ועל הערב, ועל הלילה. וכשהיה
אומר לה: "את יודעת כמה את יפה?" הייתה אומרת: "אני יודעת,
ונשבר לי כבר לשמוע את זה."

אז הוא היה שוחה בלילות בתוך בליל האוויר, בתוך אדי אלכוהול,
בתוך ים העצב הגדול. שמיים נפקחים בדממה לקראת עין צינור בינו
לבין אלוהים. לא נשאר מה להגיד, הטענות יורדות עם הג'ורה,
נשטפות בגשם ולא משאירות שריד. איש ללא שם היה הוא שהולך
ואובד. יש ימים שלא ידע איך יעבור אותם, כל-כך כבדים. יש לילות
של ידע אם יבואו עוד. והים אכזר, והקצף גואה, איזמרלדה מנקה את
שיניה. על הבאר ישב וניקב משאלות בחלל, "תן לי חיים," ביקש,
וחלל הבאר החלול ענה לו בלחישה של אקו.

ויש טלוויזיה להדליק, אם אתה משועמם. ואם לבך מרגיש מחוק אתה
פותח מוסיקה או שם דיסק אהוב. ימים של יופי, גואה ומתוק מדי.
ארץ ש-כל תושביה מתים. והרוח מייללת בין הבתים כמו חיה מורעבת
ללא שמץ של מזון. הוא היה עייף עד מוות, נפשית, וזה השפיע על
גופו. הגוף החזק הזה אותו אימן היה חלש עכשיו, השרירים היו
לקישוט, הם לא חיזקו את נפשו. וכך הוא הלך ונגמר, ובעיניה אבד
כי לא היה לו נמל אחר לפנות אליו. בסערה כל נמל לאונייה הוא
נמל טוב, גם אם הוא לא מעריך אותו כל-כך. כשהיה עייף היה שם יד
למראשותיו, וידו נחנקה מחוסר דם, ואז הוא לא היה מרגיש אותה.
הוא היה מנער אותה כמו הייתה סמרטוט, ולאט-לאט דרך עקצוצים
צורבים ידו חזרה אליו.

בכי חנוק, בכי מתגלגל. אי-שם במדרון חי גמד קטן ומכוער, הוא
עבד לאישה יפה וגבוהה. הוא מתקין את ארוחותיה ומחמם את מי
המקלחת שלה. שכרו היא פת לחם יבשה ומי האמבט שלה אותם הוא
שותה. ודרך הד מתגלגל במדרון איש אחד מצייר את השמש, וכדי
לצייר את השמש עלייך להביט בה, אבל הוא לא מעז שלא תשרוף את
עיניו. יופי גדול בביבים מצוי בין אשפה לשתן. איש על חרבו
מתאבד והדם זורם לאורך החרב אל האדמה הקשה. והיא כבר לא קשה
יותר כשהדם נוגע בה, כי דם מתים זורם בה, דם מתים.

בקוטב הצפוני, בארץ ללא גבולות מכוסה קרח, צועדת נערה שחורה
יפיפייה עירומה כביום היוולדה, ובידה היא אוחזת טרנזיסטור קטן
שמשמיע שירים מעולמות רחוקים. והוא כמובן בא אליה לבוש, כי קר
כאן בקוטב, והוא מבקש בנפשו לבעול אותה על הקרח ולשכוח מעיניה
הצבעוניות של אהובתו. ולנערה השחורה עור קטיפה שחור, ושפתיה
כהות ושיערה שחור, נע בגלים מקורזלים על כתפיה עד לישבן. ובשיר
שר מישהו, טרנזיסטור מקולל: "אני רוצה אותך, ילדתי. בחורף
ובגשם אין לנו איפה להיות חוץ מזו בזרועות זה. תני לי נשימה
להשקיט את רעבוני. לחם הקודש בין שפתייך מצוי. איש הבא בטענות
לבוראו ומתקפל בכאבים על האדמה הקשה. ימים ללא סודות בינינו כי
אנו כמו אדם אחד שהתפצל ועף לשני כיוונים שונים. תני לי כוח,
נערתי, לעבור את הימים. בעינייך אני הולך לאיבוד." כך
בטרנזיסטור. "בעינייך הלכתי לאיבוד כדי למצוא את עצמי מחדש."
ושמש קרה זורחת על קרח הקוטב. וכמה מעליות עולות ויורדות
משמיים, בהם יצורי-חלל מלאי פנים ועיניים. והוא ניגש לנערה
השחורה ומבקש לאחוז בידה, אבל היא משרטטת דלת באוויר באצבע דקה
ונעלמת בתוכה. הדלת נמוגה ומשאירה אותו לבד עם יצורי-חלל
שיוצאים ממעליות וקרח בוהק בעיניים. והוא נופל על הקרח ונושם
ומריח קרח בפניו, וחש את הקרח בפיו. והוא שומע צעדים של מגפי
דוקרנים על הקרח, ואיש במעיל ענק, עבה ולבן, ועל פניו מסכה
שאי-אפשר לקלוט את תווי הפנים, מושיט אליו יד ואומר לו: "בוא
איתי. אני אחזיר אותך אל החיים." וכשהוא מושיט אל האיש במסכה
את ידו, האיש אומר: "אין פטנטים. לא כולם מקבלים הזדמנויות
שוות. הירח שם צועק הצילו. האדמה בוערת תחת רגלינו. בעיניי
נערה אתה שבוי. אם גם היא רוצה אותך, אתה מאושר. ואם היא לא,
אתה אומלל. כי למטבע האהבה שני פנים, עצב ודמעה, או חיוך
וחיבוק. וכשתגיע אל לשונו של האלוהים תגיד לו שאתה רוצה אהבה
בחייך. או שהוא ייתן או שלא, כך או כך הוא יבין אותך, וידע
שחיית מספיק. זה הסוד לא לחיות עוד על הכדור הזה באינספור
גלגולי חיים חסרי תכלית. שמע לי, איש עצוב, לך לחפש בחייך אהבה
עוד עכשיו לפני שתכבה להבתך. כי זה קורה. החיים מקשים את הלב
ואוטמים את הנפש. יום אחד אתה תגיד בהינד יד ועפעף: אני לא
רוצה אהבה. ואז המלאכים יבכו. דרך אינספור גלגולי חיים מה שאדם
זכר ונקבה צריכים זו אהבה. כך אתה צף על פני החיים ולא טובע
בתוכם. ימים יגידו אם תמצא, אבל אל תפסיק לכמהה אליה. כי אני
כבר זקנתי ואני יודע המון. ראיתי מלחמות ותאונות דרכים שוברות
אהבה לחתיכות. ראיתי את חומות יריחו נופלים, והייתי שם כש-ים
סוף נחצה לשניים. עלייך להאמין. ראיתי מאן נשפך מהשמיים ארבעים
שנה במדבר. ראיתי נפשות פצועות בכל מקום, לכל כיוון אליו
הבטתי. ראיתי שמש נכבית ומוחלפת באחרת. ראיתי ירח מדמם. קנה את
לבה של אהובתך ושים זו למטרה מול העיניים כמו מטרת ההישרדות.
איש-איש הולכים אנשים בשורה ראיתי בצעדת המוות, ושם ופה אנשים
נפלו ללא רוח חיים. אל תאבק באהבתך אותה אם היא לא שמה לבה
לקיומך. אהוב אותה ולו גם מרחוק. כי אם תנתק מעצמך את אהבתך
אותה, תנתק כך גם חלק מנפשך הצעירה. ימים יגידו אם תהיה מאושר
אי-פעם. אני את שלי אמרתי." והאיש במסכה שהושיט את ידו אל
האוויר קיפל אליו את ידו וזלג אל הקרח. סביב האדם שנשאר התקבצו
עשרות זוגות עיניים בתוך מאות זוגות עיניים צפים של יצורי-חלל.
הן בחנו אותו בעניין ובכבוד לקיומו ולזכותו להיות קיים. הוא קם
מהקרח והישיר אליהם עיניים. מימין יצור חלל בעל את הנערה שחומת
העור, והטרנזיסטור על ידה היה מונח על הקרח ושר: "לילה ללא
חלומות חלמתי כשחתכת את גרוני בסכין מטבח. עיניי פלבלו והדם
הציף את כל העולם. את חייכת בשביעות רצון, וכשרוחי צפה מעל
גופי המת ראיתי אותך בועטת בו. ואני עוד אוהב אותך והולך
לאיבוד בשנאתך. לארצות חדשות המראתי מעבר לענן ודרך טיפות של
רעל ואלכוהול. על לשונו של אלוהים אמרתי לו: אהבתי. והוא החליט
שחייתי כבר מספיק, ועכשיו זמן לחיים האמיתיים. איפה את ואיפה
אני בתוך כל הבלגאן הזה?"

2000