[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







פולי טובמן
/
ילדי האלוהים

ישבנו על הגבעה הירוקה. חבורה ענקית של ילדים, הבטנו למרחקים,
בטוחים שמצפה לכל אחד ואחת מאיתנו עתיד מזהיר. חלקנו חוויות
בלחישות, העברנו שאיפות במחשבות. היינו חבורה ענקית של ילדים
עם מטרה אחת ויחידה. הייתי מוקף באחיי ואחיותיי והייתי בטוח
שאני יודע אהבת אמת מהי. העולם החיצוני לא היה קיים, היינו
מעבר לאופוריה, מעבר לגן עדן. היינו במקום ששייך רק לנו, ילדי
האלוהים.
ואני לא יכול להשכיח מעצמי את המחשבה, שאולי אולי אם רק היינו
ממשיכים לשבת על אותה גבעה רק עוד שבוע, עוד יום, עוד דקה,
אולי בסופו של דבר היינו יותר מסתם עוד סיפור עצוב.

כל אחיי ואחיותיי היו ילדים יפים, בעלי בלורית שחורה, חומה,
בלונדינית, בעלי עיניים כחולות, ירוקות, כהות, עם נמשים, עם
עור צחור כשלג.
מלאכים של תמימות ואמונה.
הם יצגו בפניי שלמות שלא מצאתי בשום מקום אחר, דבר לא השלים
אותי כמו חיוך של אחד מהם, דבר לא הפך את היום לאמיתי כמו
ליטוף של אחת מהן. אחיי ואחיותיי היו היקרים לי מכל, ילדי
האלוהים שרק הגיהינום ציפה להם.

הכל התחיל להשתבש באותו יום על הגבעה, הייתי צריך לשים לב
שמשהו לא כמו תמיד, שהאוויר מעופש מעט, שהשמים שחורים מדי,
שהציפורים שקטות מתמיד, הכל סימן לנו שהסוף מתקרב בצעדי ענק.
אבל אנחנו היינו שקועים באשליות, בחלומות, במו ידינו טווינו את
קורי העכביש ,שארסו ירעיל את גופותינו.
כשהשמש שקעה מאחורי הגבעה, נעמדו וצעדנו כחבורה צוהלת. שירים
קלים, חמשירים משעשעים בקעו מפינו, היינו חבורה ענקית של
ילדים, אחיי ואחיותיי, ילדי האלוהים.
האמנו שבשביל להביא את העולם שלנו, העולם שמעבר לאופוריה, מעבר
לגן עדן, אנחנו צריכים להשמיד כל זכר לעולם הישן. להעלות אותו
בעשן, עשן שיגיע עד השמים, עד אבינו שלמעלה.
לא הכרתי באיש, לא חשבתי על איש, היה ברור לי שרק לנו, לי
ולאחיי ואחיותיי, יש זכות על העולם, רק אנחנו נועדנו לחיות.
לא סתם היינו ילדי האלוהים, ידענו שהגענו לפה בשביל מטרה אחת
ויחידה. מטרה שאין נעלה ממנה, שאין חשובה ממנה.

אף פעם לא הפסקנו לצעוד, אולי יותר נכון אף פעם לא הספקנו
לעצור. לפני ששמנו לב, הכל הפך להיות למאוחר מדי, בלתי אפשרי,
לא מציאותי. מחבורה ענקית של ילדים עם מטרה ברורה הפכנו להמון
מבולבל, חסר הדרכה. עשינו הכל לפי הספר, איך שהוראו לנו
מלמעלה, איך שראינו לנכון. שרפנו כנסיות, בתי כנסת, מסגדים,
צעקנו ברחובות, הרמנו שלטים, היינו בטוחים שהגאולה תבוא
דרכינו. הנה, רק עוד רגע אחד, רק עוד מכה אחת, רק עוד טיפת דם
אחת והעולם יהיה מעבר לאופוריה, מעבר לגן עדן.
היינו חבורה ענקית של ילדים, ילדי האלוהים, מלאכים של הרס
וזוועה.

התחלתי לפקפק במטרה שלנו, כשגופותיהם של אחיי ואחיותיי נערמו
סביבי, אלו שנלחמנו בהם בזעם וכוח, נלחמו אף חזק יותר. הם לא
הבינו את החזון שלנו, האשימו אותנו ברציחת עולמות, הם הכפישו
את שמנו, כיערו את פניי אחיותיי, קטעו את גבריותם של אחיי.
האכזריות שלהם עלתה על שלנו, ואחיי ואחיותיי לא ראו לנכון
להפסיק. הם האמינו, כשאני כבר הפסקתי, שאנחנו חבורה ענקית של
ילדים, ילדי האלוהים.

אם אחי ואחיותיי היו שורדים, אם היה נשאר זכר מהם, לא הייתי
מסוגל להביט בעיניהם. לא הייתי מסוגל להרים את ראשי, לא הייתי
מסוגל לברך אותם לשלום.
אני מכרתי את עולמי, את מטרתי, את טיפשותי, החלפתי את כל זה
בזכות לחיות.
הבגידה שלי הייתה רועמת, היא לא השאירה שום צליל אחריה. מכרתי
אותם, את אחיי ואחיותיי, את ילדי האלוהים, את הקרובים לי
ביותר, את הטהורים מכולם.
בתמורה קיבלתי הזדמנות להתעורר מחדש לעולם ישן, רחוק מאופוריה,
רחוק מגן עדן.

אחיי ואחיותיי לא הפסיקו להילחם,  אפילו כשהם הפסיקו להאמין,
הם לא היו יכולים להודות בכישלונם, לא היו יכולים לאסוף את
הפצועים לחיקם, לקום וללכת.  הם לא הפסיקו, ובסוף לא נשאר מהם
דבר. אפילו הגבעה, זאת הירוקה, זאת ששם הכל התחיל, עלתה באש.
ואני לא הייתי שם בשביל למות איתם, בשביל לנסות להדוף את האש.
לקחתי את רגליי וברחתי הכי רחוק שיכלתי. אטמתי את אוזני לצעקות
לעזרה, לקללות, להבטחות גיהנום. משכנתי את כנפיי, אנסתי את
נשמתי, ויתרתי על אבי. כבר לא הייתי כמוהם, לא הייתי ילד
אלוהים.

מדי פעם אני מוצא את עצמי הולך, כמעט כאילו בלי מטרה, נותן
לרגלי להוביל, יודע שאני אמצא את עצמי מול אותה גבעה. מאז
שהתייתמתי, שנשארתי לבדי לגמרי,  נראה שעברו כבר יובלים, מאות
של שנים, זה נראה כל כך רחוק שלפעמים אני לא בטוח שהכל באמת
קרה.  זיכרונות ההרס וההשמדה זכורים רק בראשי ובמספר אנדרטות
מאובקות, כשאף אחת מהן לא מוקירה את אחיי ואחיותיי. אף אחד לא
כרה להם קבר, ערמו אותם בערמות ושרפו אותם על השמיים.

אני היחיד שבוכה בשבילם, בגללם, אבל הדמעות שלי מזמן כבר לא
שוות הרבה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
נו באמת, את
מכוערת אפילו
בשביל מציצה,
תאספי את הבגדים
ועופי מפה



חדש אדיב ומקוטע
"דברים שרציתי
לאמר אבל הייתי
חרמן"


תרומה לבמה




בבמה מאז 25/3/10 21:51
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
פולי טובמן

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה